באיזו זכות ניתן פטור לבני ישיבות מהצבא, במיוחד כשמדובר על מלחמת מצווה ולא על מלחמת רשות?

אנחנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, הנבחן בשתי בחינות. הבחינה הראשונה היא, הצלת ישראל מיד צר. במצבנו כיום שהאויבים שמסביבנו עומדים עלינו לכלותנו אנו נכנסים להגדרה זו. הבחינה השניה היא, מצוות כיבוש ארץ ישראל. הכלל הוא שבזמן מלחמת מצוה: "חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה", כולם חייבים להתגייס, אפילו תלמידי החכמים. דהיינו, שבמדינה המתנהלת על פי התורה, אם מישהו יבוא ללשכת הגיוס ויטען שהוא תלמיד ישיבה שקדן, ושהוא רוצה לתרום לאומה מבחינה רוחנית, ולכן מגיע לו לקבל שחרור", דוחים אותו, מפני שטענה כזו אינה מתקבלת בזמן מלחמת מצווה. אולם, ישנה נקודה נוספת. למדינה יש צרכים נוספים, כגון: חינוך, מדע, רפואה, תרבות ועוד, וכדי לפתח תחומים אלו, הצבא מאפשר למתאימים לא להתגייס. כך למשל ישנם מורים חיילים, עתודאים שהצבא מאפשר להם ללמוד לפני גיוסם, ואנשי אמנות שהצבא מעודד את פיתוח כישוריהם. מובן שלא כל אחד יחליט עבור עצמו, השיקול לשחרור נשאר בידי הצבא על פי צרכיו. כאשר אין מן ההכרח לגייס את כולם, המדינה יכולה להחליט שהיא צריכה לצרכי הצבא רק כמות מוגבלת של אנשים. כך היה גם בעבר בשעה שהיו מלחמות שגוייסו בהן רק "אלף למטה", וכך גם היום, אם לא זקוקים לכולם, המדינה יכולה להחליט שהיא מקצה אנשים לטובת לימודי הרוח, גם אם יבוא הדבר על חשבון הארכת משך שרותם של החיילים. צריך גם אנשים שישמרו על רוח האומה שהיא התורה, צריך להעמיד לדור הבא תלמידי חכמים, מנהיגים. וכדי שניתן יהיה להעמיד תלמידי חכמים, מן ההכרח, שדוקא בשנים האלו, שנות הבגרות, יהיו התלמידים שקועים בתורה, ופנויים מכל טרדה אחרת. אין בטחון שאנשים יחזרו ללימוד תורה לאחר הצבא, ואסור לסכן את הרמה התורנית ההכרחית של האומה, ואין לסמוך על כך שאחרי הצבא ישובו התלמידים לישיבה. ההסתכלות הציבורית צריכה להיות במבט של אנשים מאמינים, אנשי תורה. והמבט הוא, שיש צורך בחלק מסוים מהציבור שימשיך, יתקדם ויעלה בסולם התורה, כדי לבנות את התוכן הרוחני העיקרי של האומה. אמנם, מטרה זו אינה מובנת לכלל הציבור, אם כי הוא מבין שאי אפשר לכפות על דבר זה, שהוא יקר מכל לאנשים המאמינים, אנשי התורה. לכן, הנהגת המדינה הסכימה שיש מקום לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות. ולכן למרות שהיום אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה, שהכל מחויבים להתגייס אליה, עדיין יש צורך בתלמידי חכמים, שמקיימים את תוכנה הרוחני של האומה, את האור האלוקי שמאיר בה, את התורה. לכן, מותר ואף נכון להשתמש בדחית הגיוס כדי ללמוד ולהתגדל בישיבה, להתבשם ולהתקדם, עד לשלב שבו מתבסס האדם ויהיה למאור לכל סביבותיו. אין מקום למוסר כליות, ולייסורי מצפון על כך שלא משרתים בצבא, מפני שהשרות התורני בישיבה הוא שרות קשה מאוד, שדורש כוחות רבים. אין זו התחמקות, זהו עול קשה מאוד, שלא קל להתמסר אליו התמסרות מלאה, עול, שאפילו סיירת מטכ"ל קטנה לידו. צבא לתלמידי חכמים העוסק במצווה פטור מן המצווה? ומה עם מי שלא הולך להיות רב? יש דין הלכתי שצריך לשרת בצבא?