בעקבות הגזרה של שר הביטחון לבטל את ההסדר בישיבת הר ברכה, קיבלו התלמידים מכתב מהצבא שמורה להם לבחור ישיבה אחרת או שיהיו מגויסים לשלוש שנים. בעקבות זה התעוררה שאלה, האם מותר לתלמידים לעבור ישיבה בכפיה? ורצינו לשאול את השאלה משני פנים: האחד הלכתי והשני ציבורי (בעצת הרב אליעזר מלמד אנו שולחים את השאלה לרב). מן הצד ההלכתי רצינו לשאול, האם ניתן לדמות את הדבר לדין ’ערקתא דמסאנא’. וברשות הרב נציע את הסוגיא כפי שעלה לנו, ונזכה בכך לא רק בתשובה מעשית אלא גם בהתיישרות בלימוד. הגמרא [בסנהדרין עד.] מביאה את דברי רבי יוחנן: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזירת המלכות לא אמרו אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצווה קלה? אמר רבה בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". ופירש רש"י במקום: "שרוך נעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, כגון: שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועין אפילו שינוי זה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא, יקדש את ה’ בפני חבריו ישראל". וכן נראה מדברי התוס’ שם, שזהו מנהג ללכת ברצועות שחורות כחלק מהאבלות על חורבן ירושלים, ולא חולק על עיקר דברי רש"י שמדובר במנהג בלבד ולא באיסור דאורייתא או דרבנן. וכן נראה שנקט הערוך במפורש והטור השו"ע [יו"ד, קנז, א], וכן הביא הש"ך במקום בשם רש"י ובשם המהרי"ק. ולענ"ד ניתן לדמות ואפילו לומר ק"ו, שאם כופים את האדם לעבור ישיבה על מנת להחליש את הישיבה ולמעט את תלמידיה, וזאת מכיוון שראש הישיבה אמר דברי תורה, נראה ברור שרצונם להחליש את עמדת התורה ואת היהדות והדבר מחליש יותר מאשר ערקתא דמסאנא ועל פי הדעות שהבאנו מחויב אדם למסור את נפשו ולא לעבור. אומנם הב"י כתב ברמב"ם שדווקא על איסור תורה מחויב אדם למסור את הנפש וערקתא דמסאנא נכלל באיסור של בחוקותיהם לא תלכו. אולם לא מצאנו עוד ראשונים שכתבו כן מפורש וגם בדברי הרמב"ם זהו דיוק שהפר"ח חולק עליו ומרחיב זאת גם למצווה דרבנן, כפי שמוכח בירושלמי. מכל מקום מכלל ספק לא יצאנו וכיון שמדובר בספק בחילול ה’ שהינו אחד העניינים החמורים שבתורה וברוך ה’ איננו צריכים מסירות נפש ממש אלא רק להיכלא בכלא לזמן מסוים ולאחריו להשתחרר משירות צבאי ולהמשיך את לימודנו בישיבה, נראה שדעת רוב הראשונים ונטיית האחרונים עדיפה ויש ללכת על פי הפירוש שערקתא דמסאנא הינו מנהג שיש בו צד יהדות, וממילא בעניננו כנ"ל (לא נכנסנו לשיטת רבינו יונה שאומר שבערקתא דמסאנא רק מצווה ולא חובה למסור את הנפש כיוון שלא קיבל מקום נרחב בפוסקים). מן הצד הצד הציבורי ודאי לרב יש שיקול דעת רחב מאיתנו, אך לענ"ד פירסום שעשרות מתלמידי הר ברכה עברו לישיבות אחרות מחליש מאוד את העמדה שרב יכול לומר את דברו ושהתורה לא מתקפלת ושלא ניתן לעשות מהלכים בכפיה. מתוך תקווה ששאלה זו תהיה להלכה ולא למעשה כיוון ששר הביטחון יחזור בו וישיבת הר ברכה תחזור למצבה הקודם. יישר כח לרב על הנהגתו הציבורית והתורנית.

לשאלה החשובה שלכם התשובה היא: אפשר לומר ששר הבטחון גזר את הגזרה הזו לא כדי להעביר על דת אלא להנאת עצמו. וכשהגזרה היא להנאת עצמם של הגוזרים אין דין של מסירות נפש. אך מבחינה ציבורית נראה לי כי אי אפשר להסכים בשום אופן לסגירת ישיבה. ואם המאמצים הנעשים כעת לבטל את הגזרה לא ישאו פרי. יש להניח שרבים מתלמידי הישיבות יצטרפו לישיבת הר ברכה מתוך נכונות לקבל עליהם את התוצאות העשויות להיות להם עקב כך. וכל זה מתוך הכרה שאין להסכים לסגירת מקום תורה בשום אופן. צר לי מאד על המתח שנוצר בין האלוף, הרמטכ"ל ושר הבטחון לבין בני ישיבות ההסדר החדורים באהבת העם והארץ, ההולכים לצבא מתוך אמונה ומצטיינים כחיילים בכל מקום שהם. נראה לי שהאלוף והרמטכ"ל הוכשלו על ידי עיתונאים רעים ונעשה בזה נזק לצבא ולעם ישראל. אבל גם זו לטובה. מכל בעיה צריך להרוויח ולא רק לנסות לצאת בלא פגע. הבירור הזה בעזרת ד' יביא להבנה שיש להפריד הפרדה גמורה בין סרבנות לשרת בצה"ל ובין נאמנות לצה"ל, שהיא גופא מחייבת לא לפגוע בישובים ובאחינו בני ישראל בישובים. אני עוסק בחינוך קרוב לחמישים שנה ואני אומר מניסיוני שהסירוב להשתתף בעקירת ישובים לא מחליש את צה"ל אלא מחזק אותו. וכל הנאמנים להתישבות ביהודה ושומרון הם החיילים בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר להלחם למען עם ישראל נגד אויביו. כאשר נכנס אלוף פיקוד המרכז החדש. נאמר לי שכעת ישתפרו היחסים בין ההתיישבות לצה"ל כי הוא שונה מקודמו. אני סבור שאילו האלוף היה מבקר בהר ברכה ומשוחח עם ראש הישיבה קודם לכל המהומה היא לא היתה פורצת. וגם עכשו אפשר לתקן את הדבר. כל המתח הזה הוא לא במקום. ביקור של האלוף אצל הרב אליעזר יכול ליצור אוירה חדשה טובה ובריאה לטובת כולם.