'וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה, כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:".

"גם הצדיק וגם הרשע בשעת הנסיון יש להם השתוקקות לרע, ושניהם מוכרחים לטעום ממנו. גם הצדיק. כי הצדיק שלא עובר את כל הגיהנום שבעולם אינו נקרא צדיק. ובאם לא יטעום מן הרע לא יוכל להוציא את הרשע. רק הצדיק טועם ומגיע מזה אל השורש, דהיינו לשלימות הביטול 'מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ' (כלומר, שהוא רואה שאין לו כוח משלו לעצור את עצמו והוא זועק לקב"ה שיציל אותו מן העצמיות שלו). והרשע טועם ורואה כי טוב ונשאר בזה. שניהם נכנסים לאותו פגם, ופוגמים, רק שזה מגיע מזה למציאות הקדושה, וזה למציאות הטבע."