פנחס מבני בניו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, הוא רוצח נפש מישראל?! - כנראה שלעתים פעולת רציחה אף היא באה מתוך אהבת הבריות והרצון לקרבם לתורה.
"וירא פנחס", הוא ראה למה מביאה המשיכה לבנות מואב, לגילוי עריות, עבודה זרה ואולי גם לשפיכות דמים. הרי כבר קרה במעשה העגל שהרגו את חור כשעמד נגדם. מה ימנע מהם כאן להגיע לשפיכות דמים כשלא בושו לגשת אל משה עם המדינית, להתוכח אתו על היתר תאוה.
פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל" - ברגע שראו ישראל את מסירות נפשו של פנחס, נתגלתה מחדש נשמת ישראל בטהרתה, העם התפכח משכרות התאוה. כולם הרגישו כי אי אפשר לאדם מישראל למסור את נפשו בשביל דברי תאוה ותועבה. מסירות נפש צריכה להיות בשביל דבר ה'. הקדושה שבלב העם התעוררה לשלהבת מאירה והבליטה שבתוך תוכם ישראל קדושים הם ועל כן שב ה' מחרון אפו, כי מסירות הנפש של פנחס - עוררה את העם ולימדה אותו על מה הוא צריך למסור את נפשו. מתוך אהבה לעם, מוכן היה למסור נפשו, כדי לקרבן לתורה. על כן זכה לכהונה שזכה בה אהרון אוהב השלום ורודף השלום.
(התשמ"ו)
"פנחס בן אלעזר"
שניים מבני יעקב התבלטו בקנאתם, שמעון ולוי אחי דינה, הם שיצאו להלחם יחד נגד כל אנשי שכם, מתוך קנאות לכבוד המשפחה שחולל: "הכזונה יעשה את אחותנו!? ושני השבטים נפגשים אחרי מאות בשנים, כשכל אחד הקנאה בוערת בו. שמעון - דרישה לצדק! - "זו אסורה או מותרת... בת יתרו מי התירה לך!? ובן שבט לוי - פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". שרש הקנאות של האבות עבר לבנים אבל בצורה שונה אצל כל אחד ואחד, ויש מקום לבחון כיצד קרה שהקנאות עברה בצורה שונה, הן שניהם היו בדעה כאילו אחת. ונדמה, כי אותה קריאת תגר: "הכזונה יעשה אחותנו" היתה שונה במחשבתו של כל אחד את לוי ציערה העובדה: "הכזונה יעשה" - קנאה לאורחות חיים שגם בני נח הוזהרו חיים של קדושה וטהרה, לכן גם בר שההלכה אינה מחייבת, רק "קנאים פוגעים בו", מעוררת אצלו קנאת ה' צבאות והוא מוכן להעמיד את עצמו בסכנה, כדי לשמר על קדשת החיים. את שמעון הרגיזה העובדה: "יעשה את אחותנו", הפגיעה בכבוד המשפחה פגעה בו, על כן שבאו בני שבטו של זמרי, על פגיעה בחופש הפרט - יצא להלחם על חפש זה, גם אם זה נגד המוסר האנושי. אכן "סוף מעשה" מברר ומלבן לנו את "המחשבה תחילה" כי היא המחשבה, מהותו של האדם.
(התשס"ב)
"פנחס בן אלעזר"
התורה משבחת את פנחס על מעשיו, כמי שמילא את שליחותו של הקב"ה "קנא את קנאתי", ונדמה שיש כאן בפעולתו של פנחס, הד למעשיו של ראש וראשון לשבט לוי בתגובה על מעשה שכם "הכזונה יעשה את אחותנו".
והעניין - שמעון ולוי הם שניהם הגיבו על מעשה הנבלה של שכם, שניהם אמרו אותו נימוק ליעקב "הכזונה יעשה את אחותנו", ולפנינו מפגש חדש בין נין נינו של שמעון ונין נינו של לוי, האחרון דוקר את הראשון על רקע של "בועל ארמית קנאים פוגעים בו". שניהם הגדיר יעקב: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם", איך זה קרה שהאחד זכה בברכתו של משה: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" והשני - לא זכה ששמו יזכר.
ובדעתנו להעלות רעיון ששנים עשויים לעשות פעולה במשותף כשמחשבתו של האחד חיובית ושל השני שלילית. לוי כשאמר הכזונה יעשה את אחותנו, מחשבתו העיקרית היתה על הפגיעה המוסרית בדרך חשיבה זו הדריך את הבנים ועל כן נינו קנא את קנאת ה' כשראה פגיעה מוסרית. שמעון מחשבתו העיקרית היתה על פגיעה בכבוד המשפחה "יעשה את אחותנו", על כן נינו נהרג כשרצה להגיב על הפגיעה בשבטו.
(התשס"ג)
"וירא פנחס", הוא ראה למה מביאה המשיכה לבנות מואב, לגילוי עריות, עבודה זרה ואולי גם לשפיכות דמים. הרי כבר קרה במעשה העגל שהרגו את חור כשעמד נגדם. מה ימנע מהם כאן להגיע לשפיכות דמים כשלא בושו לגשת אל משה עם המדינית, להתוכח אתו על היתר תאוה.
פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל" - ברגע שראו ישראל את מסירות נפשו של פנחס, נתגלתה מחדש נשמת ישראל בטהרתה, העם התפכח משכרות התאוה. כולם הרגישו כי אי אפשר לאדם מישראל למסור את נפשו בשביל דברי תאוה ותועבה. מסירות נפש צריכה להיות בשביל דבר ה'. הקדושה שבלב העם התעוררה לשלהבת מאירה והבליטה שבתוך תוכם ישראל קדושים הם ועל כן שב ה' מחרון אפו, כי מסירות הנפש של פנחס - עוררה את העם ולימדה אותו על מה הוא צריך למסור את נפשו. מתוך אהבה לעם, מוכן היה למסור נפשו, כדי לקרבן לתורה. על כן זכה לכהונה שזכה בה אהרון אוהב השלום ורודף השלום.
(התשמ"ו)
"פנחס בן אלעזר"
שניים מבני יעקב התבלטו בקנאתם, שמעון ולוי אחי דינה, הם שיצאו להלחם יחד נגד כל אנשי שכם, מתוך קנאות לכבוד המשפחה שחולל: "הכזונה יעשה את אחותנו!? ושני השבטים נפגשים אחרי מאות בשנים, כשכל אחד הקנאה בוערת בו. שמעון - דרישה לצדק! - "זו אסורה או מותרת... בת יתרו מי התירה לך!? ובן שבט לוי - פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". שרש הקנאות של האבות עבר לבנים אבל בצורה שונה אצל כל אחד ואחד, ויש מקום לבחון כיצד קרה שהקנאות עברה בצורה שונה, הן שניהם היו בדעה כאילו אחת. ונדמה, כי אותה קריאת תגר: "הכזונה יעשה אחותנו" היתה שונה במחשבתו של כל אחד את לוי ציערה העובדה: "הכזונה יעשה" - קנאה לאורחות חיים שגם בני נח הוזהרו חיים של קדושה וטהרה, לכן גם בר שההלכה אינה מחייבת, רק "קנאים פוגעים בו", מעוררת אצלו קנאת ה' צבאות והוא מוכן להעמיד את עצמו בסכנה, כדי לשמר על קדשת החיים. את שמעון הרגיזה העובדה: "יעשה את אחותנו", הפגיעה בכבוד המשפחה פגעה בו, על כן שבאו בני שבטו של זמרי, על פגיעה בחופש הפרט - יצא להלחם על חפש זה, גם אם זה נגד המוסר האנושי. אכן "סוף מעשה" מברר ומלבן לנו את "המחשבה תחילה" כי היא המחשבה, מהותו של האדם.
(התשס"ב)
"פנחס בן אלעזר"
התורה משבחת את פנחס על מעשיו, כמי שמילא את שליחותו של הקב"ה "קנא את קנאתי", ונדמה שיש כאן בפעולתו של פנחס, הד למעשיו של ראש וראשון לשבט לוי בתגובה על מעשה שכם "הכזונה יעשה את אחותנו".
והעניין - שמעון ולוי הם שניהם הגיבו על מעשה הנבלה של שכם, שניהם אמרו אותו נימוק ליעקב "הכזונה יעשה את אחותנו", ולפנינו מפגש חדש בין נין נינו של שמעון ונין נינו של לוי, האחרון דוקר את הראשון על רקע של "בועל ארמית קנאים פוגעים בו". שניהם הגדיר יעקב: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם", איך זה קרה שהאחד זכה בברכתו של משה: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" והשני - לא זכה ששמו יזכר.
ובדעתנו להעלות רעיון ששנים עשויים לעשות פעולה במשותף כשמחשבתו של האחד חיובית ושל השני שלילית. לוי כשאמר הכזונה יעשה את אחותנו, מחשבתו העיקרית היתה על הפגיעה המוסרית בדרך חשיבה זו הדריך את הבנים ועל כן נינו קנא את קנאת ה' כשראה פגיעה מוסרית. שמעון מחשבתו העיקרית היתה על פגיעה בכבוד המשפחה "יעשה את אחותנו", על כן נינו נהרג כשרצה להגיב על הפגיעה בשבטו.
(התשס"ג)
