"מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים"

בשבוע זה, בע"ה, נעבור דרך ה"רגל" אל פרשת נשא. נעסוק הפעם בפסוק האחרון של ההפטרה מספר שופטים ונקשר אותו לחג השבועות וליום ירושלים, שזכינו לציין ולחגוג בשבוע שעבר.
ההפטרה מסתיימת בפסוק:

נעמוד על הקשר בין "וַתָּחֶל רוּחַ יְקֹוָק לְפַעֲמוֹ" להמשך הפסוק בו מוזכרים "מַחֲנֵה דָן" והמיקום "בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל".
נתחיל בביאור הביטוי "לְפַעֲמוֹ".
רש"י מסביר: "לבא בקרבו לפעמים". כלומר רוח ד' ששרתה עליו, לא נחה עליו בקביעות אלא לעתים מזומנות. שמשמעותו: ותחל רוח ד' לשרות עליו לפעמים.
הסבר זה מתאים להסברו של הכללי של הרמב"ם (בהקדמתו למורה נבוכים) שנבואה, רוח הקודש והשגות רוחניות אינן שורות באופן קבוע, אלא הן תמיד בבחינת "רצוא ושוב". ככל שהתדירות גבוהה יותר, המעלה גבוהה יותר.
הרד"ק מביא את תרגום יונתן: "ושריאת רוח גבורה מן קדם ה' לתקפותיה", לפי זה ל"פעמו" פירושו לחזקו, כלומר, הגבורה והכח שהיה לו. לאחר מכן מפרש הרד"ק: "אבל זה הפירוש הוא הנכון בעיני, ובדברי רז"ל כי פירוש "לְפַעֲמוֹ": מענין פעמון שהיתה רוח נבואה מקשקשת לפניו כזוג, ופירוש רוח ד' - נבואתו של יעקב אבינו החלה אז שאמר: יהי דן נחש עלי דרך".
הרלב"ג משלב בין שני הפירושים ומסביר: "שפעם היה חושב להלחם עם פלשתים ופעם חושב להימנע מזה כפעמון זה שמכה אילך ואילך".
ר"י-קרא מפרש: "לנענע אותו", כלומר לזעזע אותו כמשמעות הביטוי "ותפעם רוחו".
בעל המצודות מושך אותנו לכיוון חדש ומסביר בעקבות הירושלמי: "ענין צעדה והלוך כמו פעמי מרכבותיו"
ואנחנו נוסיף כמו "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" (שיה"ש ז' ב).
נמשיך בביאור הציון "בְּמַחֲנֵה דָן". הרד"ק מסביר: "הוא המקום שחנו שם בני דן כשהלכו ללכוד את ליש והוא המקום בין צרעה ובין אשתאול". הסברו איננו מבאר מה הצורך לציין זאת, הרי היה אפשר לציין רק "בין צרעה ובין אשתאול". לכן הוא טוען שהביטוי בא לרמוז על נבואתו של יעקב על שבט דן.
ציון המקום "בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל", בא להסביר לפי ר"י-קרא, את מעשיו בארץ פלשתים, כיון שהיו אלה שתי עיירות ספר בגבול הפלשתים.
לאחר שהבאנו את עיקר הסבריהם של הראשונים, נמשיך בדרכם ונבאר את הפסוק. בדברינו לפרשת נשא ובהעלותך תשס"ז הסברנו, כי מעשיו של שמשון היו ניסיון לשחרר את יהודה וישראל מעול הכיבוש והשעבוד הפלשתי ולהביא גאולה ועצמאות, בעקבות נבואתו של יעקב טרם מותו. בעת שכזו עולות על הפרק שתי שאלות:
א. שאלת המנהיג. מי נבחר להנהיג את עם ישראל? צאצאיה של לאה או צאצאיה של רחל?
ב. האחדות - יהיה המנהיג מי שיהיה - ללא אחדות אין סיכוי לגאולה! רוח הקודש וסייעתא דשמיא, הכרחיות גם הם בשעה שכזו.
הביטוי "לְפַעֲמוֹ" רומז לשני הדברים:
האחד רוח הקודש - "שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט ע"ב). רמז גם לצעדיהם של העולים לרגל ב"רגל"-בחג. העליה לרגל היא אקט מאחד של כלל ישראל. היא גם האירוע, באמצעותו ניתן לקבל רוח הקודש (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א).
השני אחדות ושילוב כוחות. שמשון בא מכח בכורתו של דן, בנה הבכור של שפחת רחל. כששבט דן הלך מ"מַחֲנֵה דָן" צפונה לקחת את ליש, הוא מכריז אני האריה=ליש, אני הבכור שמגיע לו שתי נחלות (כמו יוסף, בכור בניה של רחל). שמשון איננו בא לבטל את כוחו של יהודה וליטול ממנו את כח הארי שבו, אלא מתוך שילוב הכוחות. אביו משבט דן ואמו משבט יהודה (במדבר רבה י' ה ע"פ דבהי"א ד' ג). צרעה ואשתאול היו שייכות הן לבניה של לאה - לשבט יהודה, והן לשבט דן - בניה של רחל. (יהושע ט"ו מול יהושע י"ט).
על כן, שמשון יכול היה לצאת מצויד בכוחות אלה למשימה הגדולה - הכרזת עצמאות ושחרור מעול זרים.

הבה נתפלל כי גם בדורנו, דור ה"אתחלתא דגאולה", נשכיל להשתדל ולחזק מגמות אלה.
עליה לרגל לירושלים המאחדת והמאוחדת, תוך שילוב כוחות של כל חלקי האומה
במטרה לזכות להשכנת שכינה ורוח ד' שתשרה על מנהיגינו.