ואעפ"כ לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינוני...

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך ש כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות

...אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'

הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא המגביה עצמה כנשר לקיים מ"ש אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה' וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'.

וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער ואף גם זאת אינו בתמידות ולא תדיר לפרקים קרובים אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב וכובש את העיר קטנה הוא הגוף אך לא כולו אלא מקצתו לבד שיהיה סר למשמעתו ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו א' משלשה לבושיה הנ"ל...

... "דהיינו שלא יהיה בבחינת העלם והסתר פנים אצלנו בידיעת אנשים מלומדה בלבד, שאין זה אלא בבחינת הודאה, אבל בחינת ברכה היא בחינת גילוי ממש במוחו ולבו באמת לאמיתו"...

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה

כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'

רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמך ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעביר' זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת

....מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני.

או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו משא"כ כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל:

"ובזה יובן לשון מאמרז"ל בינונים זה וזה שופטן [פי' יצר טוב ויצר הרע] דכתיב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, ולא אמרו "זה וזה מושלים" ח"ו, כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה... נקרא רשע באותה שעה, אלא היצה"ר אינו רק עד"מ כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט... כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב... ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלוקית שבמוח... והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצ"ט וכו'.

והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה ע"י התגברות הנפש האלהית כו' הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחי' אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה וכתיב שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר... ואעפ"כ לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד! [והנימוק:] הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחי' אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום ע"י הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגת'...

"והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד" – ונימוקו: "הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחי' אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום"!

"ואע"פ ש" מידת -הבינוני" לגבי " מדריגת הבינוני" האמיתי ["שלא יעבור עבירה לעולם ולא ייקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו"] - אינה נקראת "בינוניות-אמיתית" כלל מאחר שחולפת ועוברת... ועד ארגיעה לשון שקר...

אך אעפ"כ צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל אשה חמת מלאה צואה כו'. וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוגי עוה"ז החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה וההפך להתענג ולשמוח בה' ע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה כפי יכולתו אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות אעפ"כ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת !...

כך כשנרגיל את עצמינו לאמץ את ה"בינוניות המידתית", מתוך התובנות של לימוד החסידות אם בדרך ארוכה או בדרך קצרה, ההרגל ייעשה טבע שני וסוף סוף יזכה להיות "בינוני קצת באמת".


"אתכפיא – המביא ומעלה לבחינת אתהפכא"
לשון זו המופיעה במאמר הרבי הריי"צ נבג"מ זי"ע, ד"ה "באתי לגני" 6 שיצא לקראת יום הסתלקותו, דורשת הבהרה: לכאורה כוונתו שכך היא דרכה של עבודה, שמדריגת "אתכפיא" מביאה ומעלה את האדם לדרגא הגבוהה יותר – "אתהפכא", ע"ד "פרישות מביאה לידי קדושה", אבל חזינן מעשים בכל יום שישנם עובדי השם הכופים את יצרם ונותרים לעולם במצב של "אתכפיא" 7 ואינם מגיעים לכלל "אתהפכא" כלל...
אלא בהכרח לבאר שכוונת הרבי הריי"צ היתה לסווג לאיזו מין "אתכפיא" הוא מתכוון, כי ישנה "אתכפיא" שכמוה ככבילת הנפש הבהמית מתוך קבלת עול הגוזרת על היצר להתקפל לפני רצון השם מפחד העונש, כשיטת ספרי המוסר, "אתכפיא" כזו לעולם לא תביא ליד "אתהפכא", שהרי "כפייה" איננה מביאה לידי "אילוף".
אבל ישנה "אתכפיא" שבאה מסיבת הכרה ודעת, הרואה את תועלתה החיונית של ה"התאפקות" או היוצרת דחף- תודעתי לידבק בו ית', אלא שמחמת עביותה וגסותה של הבהמית, נחשבת התאפקות זו אצלה כ"כפייה", אבל גם הבהמית רואה את ה"אור" של האמת בקצה-המנהרה...
והרי זה כ"אילוף" בעלי-חיים באמצעות "תיגמול" המתאים לדרגתם, דבר שיביאם בסופו של דבר לשינוי ועידון תכונותיהם... לזה התכוון בפתגמו הרבי הריי"צ נ"ע: "אתכפיא [כזו, המלווה בהכרה דעתנית, היא זו] שמעלה ומביא לידי אתהפכא", אף שבשלב הראשון אין הכרתו השכלתנית יוצרת אצלו התעוררות-רגשית, אבל דיה להניעו לפעול בכיוון הנדרש כמסקנת-ההתבוננות, הרי זו בחינת "בינוני" כמבואר בתניא פט"ז:

ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה'... בהתגלו' לבו... רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו... דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתב' שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו ...

הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו

הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש... הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל ...

"בינוניות" שכזו היא מטרה חינוכית ריאלית, שמסוגלת לרומם את הביטחון העצמי של המחונכים החסידיים ולעצב