ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זיעה של מצוה, שמחה של מצוה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים מעיינותיך ניסן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ד

זיעה של מצוה, שמחה של מצוה

גליון מס' 1 ניסן תשס"ד



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עבודת ההכנות לשבת קודש ויום טוב בכלל, תפסה אצל אאמו"ר [כ"ק אדמו"ר הרש"ב] מקום חשוב מאוד, פעמים רבות דיבר בשבח העוסקים בהכנות לשבת קודש ויום טוב ובפרט בענינים הנוגעים לחג הפסח.
ההכנות לחג הפסח החלו בליובאוויטש עוד באמצע הקיץ. במרחק כשלושים קילומטר מליובאוויטש בדרך לדוברובנה, היתה אחוזת אצילים בשם "שצערבינא", ששימשה מקום קבוע שממנו הביאו חטים למצה שמורה.
בשצערבינא גר איש חסיד ולמדן, בעל דרגא נעלית הן במוחין והן במידות טובות. מאחר שחסידים אינם מדייקים בתוארי כבוד, הרי למרות היות יהודי זה – ר' זלמן משצערבינא – בקי בש"ס בבלי, בעל ידיעה בירושלמי וארבעה טורים, בקי בזוהר ובכתבי האריז"ל ובספרי החסידות הנדפסים, ונוסף על כך – בעל צדקה מפורסם – נקרא רק בשם "זלמן שצערבינער".
כשהכרתיו היה כבר כבן שבעים שנה. תוארו והדרת פניו אי אפשר להעלות על הכתב. על פניו היו שפוכים סימני גדלות המוחין וטוב לב ויושר נפשי.
ר' זלמן שצערבינער – מלבד היותו טיפוס חכם מהישובים של דורות עברו, חכמי אמת ובעלי מידות טובות – היה אחד מחשובי האברכים אצל אביו של אאזמו"ר [הוא כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק"] ומגדולי המקושרים אל אאזמו"ר [הוא כ"ק אדמו"ר מהר"ש].
בשדותיו של ר' זלמן שצערבינער היתה נקצרת החטה למצה שמורה, והיה סדר קבוע בכך – לגבי בחירת השדה שהניבה את החטה המעולה ביותר ולגבי בחירת יום הקצירה.
תנאי יום הקצירה היו: שיהא בהיר וצח, בו זורחת השמש בכל תקפה, כששלושה ימים לפניו לא ירדו גשמים. השעות הקבועות לקצירה היו משתים עשרה בצהרים עד שתים או שתים וחצי.
כשהתקרב זמן הקצירה היה א' זלמן בא לליובאוויטש לשם סידורי הקצירה. מאחר שאי אפשר לדעת מראש מתי תהיה האפשרות לקצירה, כיון שיש צורך בתנאים הנ"ל, היה מביא לליובאוויטש כמה מרכבות משלו כדי להסיע לשצערבינא את האנשים שהיו רגילים לקצור את החטים, כדי שיהיו מוכנים ומזומנים לכך (הגם שהמתעסקים העיקריים בקצירת החטים היו ר' זלמן ובני ביתו והיהודים תושבי האחוזה, היו נוהגים להצטרף מספר "יושבים" מליובאוויטש וכן אורחים ששהו נו בזמן בליובאוויטש).
לפעמים היתה אורכת שבוע ימים הצפיה ליום הבהיר בעל התנאים הנדרשים לקצירת החטים ל"שמורה".
היתה זו לר' זלמן עבודה בשמחה רבה כפולה ומשולשת: ראשית קצירת חטים ל"שמורה" בשביל הרבי, נוסף לכך – קבלת אורחים למשך מספר ימים, דבר שהיה חביב מאוד על ר' זלמן שחונן בחוש מיוחד לכך, ועל הכל – העובדה שאאזמו"ר, ובזמני – אאמו"ר, היו באים בכבודם ובעצמם אל הקצירה, ענין שהיה מעניק לו "חיות" לשנים מספר.
למן היום שבו נסע ר' זלמן בליווי שלוחי המצוה ועד היום הבהיר שבו קצרו את ה"שמורה" – היתה שיחת כל יום מוקדשת למזג האויר, היו מביטים אל השמים, אם הרוח יבשה ואם אין מורגשת רטיבות באויר. עשרות השערות הובאו מידי יום על מזג האויר העתיד להיות ביום המחרת. בכל יום ציפו לבוא השליח המיוחד משצערבינא שיבשר כי היום תתקיים הקצירה.
הנסיעה לשצערבינא, שארכה כשעתיים, וכן הדברים שמסביב, עשו רושם גדול עלי (כילד בגילי אז – מצאתי במחשבתי לכל מאורע – סיפור דומה בתנ"ך או באגדות רז"ל שידעתי), והם רשומים פחות או יותר בזכרונות ילדותי.
***
הקצירה והדישה היו נערכות בשמחה רבה, יחד עם הרצינות שהיתה שפוכה על כל פנים. כולם היו חגורים באבנטים וחבשו כובעים עליונים וכיפות. החום יקד והעבודה נעשתה במהירות כזו, כאילו היו אלה רגילים מכבר לעבודת השדה.
החסיד ר' זלמן הישיש, בעל הזקן הרחב המהודר וסבר הפנים המאיר והעליז, והמקצרה בידו – היה מהיר וזריז תנועה כאברך צעיר מאד. נראה בעלי ל שהשמחה מקפיצה אותו. הסנדלים וגרבי הלבן מרחפות בצורה רוחנית כרגלי נפתלי בשליחות אלקית, דבר שיכול להיות רק באדם עובד אלקים, שאפילו עקביו חשים את העונג הגדול שבמוח ואת הרצון הפנימי שבתשוקת הלב שבעבודה זו.
חלק מן האנשים היה קוצר וחלק אחר מזמר. הזמרה היתה משתפכת בחלל בעריבות מיוחדת ומהדהדת במרחק רב.
הדרת קודש היתה שפוכה על השטח כולו, הנשים והילדים של המשפחות שדרו בשצערבינא היו עומדים מרחוק ומתבוננים בשמחה הגדולה. כולם לבושים בגדי שבת, ומעל כל פנים היה אפשר לקרוא כי אכן מתרחש היום דבר בלתי רגיל.
מיד לאחר סיום מלאכת הקצירה והדישה הלך חלק מן הקהל, ור' זלמן בינהם, להתרחץ. בחזרה מבית המרחץ היה ר' זלמן לובש בגדי שבת והחלה תפלת מנחה. העובר לפני התיבה היה ר' זלמן עצמו, ודוקא בניגון של שמחת תורה. תחנון לא היו אומרים.
את תפלת "עלינו לשבח" היה ר' זלמן משמיע במנגינה עליזה מיוחדת, ול"עושה שלום" של הקדישים היה כבר ר' זלמן ממתים שיגלגלוהו כמנהג הידוע. אם היו מסרבים לכך, משום יחס דרך ארץ כלפיו, היה משמיע הפצרות "נו" וממתין הפסיעות ג' צעדי "עושה שלום" עד שהיו נאלצים לגלגלו, ואז היה ר' זלמן יוצא בריקוד עם כל הציבור.
בשעת הריקוד היה ר' זלמן מזמר את הפסוקים הנאמרים לאחר "עלינו", בקול רם ובנעימה מושכת כקצב הניגון, וכשהיה מגיע לזיום הפסוק "אך צדיקים… את פניך", היה מבצע קפיצה ומתגלגל שלוש פעמים הלוך ושוב. אז הסבו כולם לסעודת השמחה, שהיתה ערוכה בגן הפרי: שולחן גדול מלא מאכלי חלב מכל הסוגים בהרחבה.
בשעת הסעודה היה אאמו"ר אומר מאמר חסידות ומתוועד שעות מספר עם הקהל. לאחר מכן התפללו תפילת ערבית. אאמו"ר היה הולך לנוח בחדר מיוחד שהוכן עבורו ואילו הציבור כולו היה ממשיך בהתוועדות כל הלילה. למחרת התפללו בציבור ובשעה עשר נוסעים הביתה לליובאוויטש.
ר' זלמן והחבריא היו באים רק בערב ומביאים אתם את שק החטה שנתלה על "יתד השמורה בחדר מיוחד.
***
משנפטר החסיד ר' זלמן לעולמו, החלו לקחת חטים ל"שמורה" המקומות שונים במושבות היהודיות שבחבל חרסון, וכן אצל החסיד הגביר ר' נחמן ז"ל דוליצקי מהחווה שלו "ניחאיעווקע" בהשגחת הרב החסיד ר' צבי ז"ל סאנין.
בשנת תרנ"ז, השנה הראשונה להתייסדות "תומכי תמימים" בליובאוויטש, עברה כל העבודה בהכנת מצה שמורה לידי תלמיד הישיבה.
במשך כל השני היתה טחינת החטים בטחנת-מים, עם כל ההידורים, אבנים חדשות וכו'. באותה שנה הפכו בעלי הטחנה את הטחנה לטחנה הפועלת באמצעות גלילים, ומשום כך אורגנה טחנה יד מיוחדת לטחינת חיטת השמורה.
בראש חודש אדר החלה ההתעסקות בטחינת החטים. מתחילה היו החטים נבררים שלש פעמים, ואחר כך היתה מבוצעת הטחינה בסדרים הקבועים והידורים המיוחדים. לכל דבר היה סדר קבוע. סדר מיוחד ועבודה מיוחדת היה בשאיבת מים שלנו בערב שלפני אפיית מצת מצוה, ובהכנות לאפיית השמורה של ערב פסח. בעבודה זו עסקו קשישי תלמידי הישיבה שקבלו אזהרות והוראות מיוחדות בכל דבר, הן ביחס לשאיבת המים שלנו, הן בהכשרת התנור והן בסדרי האפיה והלישה וההשגחה על כל פרט ביחוד.
***
פעם אחת אירע שהגיע לישיבה תלמיד אחד, למדן ובעל כשרון וועד ההנהלה של הישיבה קיבל אותו ברצון רב כתלמיד הישיבה.
הסדר בקבלת למידים חדשים בישיבת "תומכי תמימים" היה, שלאחר שסיימו קבלת התלמידים היו מסדרים רשימה מפורטת של התלמידים שנתקבלו. בתור "מנהל פועל" של הישיבה הייתי מכניס את הרשימה אל אאמו"ר בצירוף הרצאה כללית ופרטית בפירוט דעותיהם של חברי ועד הבחינה הגלוי ושל חברי הועד החשאי אודות כל תלמיד בנפרד.
אאמו"ר היה מתעניין לדעת כל הפרטים ביחס לכל תלמיד ותלמיד. כשהגיע לתלמיד האמור, התעניין בו באופן מיוחד, שכן הבחור היה בעל כשרונות טובים, ברם, לפי הרצאת הועד המבקר החשאי צווין שאותו בחור הנו בעל מדות גסות וגם פניו אינן עדינות ביותר.
אאמו"ר חשב רבות והתעמק בענין, עבר על ההרצאה מספר פעמים, ולאחר מכן אמר שיש לקבלו כתלמיד אלא שיהיה צורך לקחת אותו חזק בידים.
מיד לאחר אישור רשימת התלמידים, במחצית חודש חשון בערך, הוצאתי עבור תלמיד זה סדר חמור מיוחד, ולמדיחים על סדרי הנגלה והחסידות הוריתי להשגיח עליו במיוחד. כך נמשך הדבר במשך כל החורף.
בראש חודש טבת נסע אאמו"ר לחו"ל, בתקופת ראש חודש אדר כשהיו צריכים להתחיל בבירור החטה לשמורה, כתב לי אאמו"ר באחד ממכתביו, להטיל על אותו תלמיד את כל העבודה הקשה הקשורה בהכנות לשמורה ושאכתוב לו כיצד מתבצעת אצלו העבודה, שכן באותה שנה היה אאמו"ר צריך להגיע לליובאוויטש ימים ספורים בלבד לפני פסח.
קיימתי את כל ההוראות בהידור. כל העבודות הקשות בבירור החטים, בעמדת הריחיים של יד ובטחינה עצמה, העמסתי על התלמיד האמור, עד שבמשך שני שבועות לא היה לו רגע מנוחה, לא היה לא יום ולא לילה והכל היה בסדר מסודר, שלא ירגיש שמתבצעת כאן הוראה מסויימת.
בדרך כלל לא היתה קיימת אצל תלמידי ה"תמימים" בליובאוויטש השאלה "למה" או "מדוע", אם פקדו לעשות – עשו.
ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש הושתתה על ארבעה יסודות: אמת, אהבה, נאמנות ומסירות. התלמיד בישיבה נחשב לבן, האהבה ששררה בין התלמידים היתה להפליא, הנאמנות והמסירות של המנהלים כלפי התלמידים, היו במלוא מובן המושג, ורק הנהגה כזו היתה יכולה לגדל סוג תלמידים כזה שישיבת "תומכי תמימים" אכן גידלה וחינכה – יברכם השם.
כשהיו צריכים לאפות מצה עבור כל אנשי הבית, הוטלה כל העבודה על שכם אותו תלמיד, כלומר – כל התלמידים עבדו, אבל את העבודות הקשות הטלתי עליו. כששב אבי לליובאוויטש הרי נוסף על הידיעות שכתבתי לו במכתבים, התענין ביחוד ובמפורט אודות אותו תלמיד.
כשהגיעו ההכנות לאפיית מצה שמורה של ערב פסח, הרי נוסף על כל העבודות, כיבדתי את הבחור בבדיקת חמץ ב"מנין", במשרד הישיבה, עבודה שנמשכה עד לשעה שתים-שלש אחרי חצות הלילה, ובשעה שבע בבוקר של ערב פסח היה עליו להיות במקום האפיה כדי להכשיר את המאפיה.
כשסיימו את כל העבודות, קראתיו אלי בשעה חמד בערב, וציוותי עליו שילמד היטב את המאמר "ששת ימים" שב"סידור", ולמחר – יום ראשון של פסח – יבוא אלי בשעה שבע בבוקר ואלמד אתו את המאמר. ידעתי שהוא אחד הממונים על השולחנות ב"זאל הגדול", ועד לאחרי ה"סדר" שבודאי יימשך עד לשעה שתים אחר חצות הלילה, לא יהיה לו אפילו רגע שעה פנאי ללמוד. כל הענין היה כדי לראות עד כמה נוגע לו לימוד החסידות.
בשעה שבע בבוקר, היה המאמר קלוט במוחו, לפי ערך ידיעתו אז בחסידות. למדתי אתו עד לשעה שמונה. כשנכנסתי אחר כך אל אאמו"ר וסיפרתי לו ככל האמור, היה שבע רצון ואמר לי, נטענו בעזה"י אלן עושה פרי, הריני מקווה שהוא יהיה טופח על מנת להטפיח, ואם כי יעבור עוד זמן רב הרי סוף סוף יהיו ענפיו מרובים עם פירות רבים וגידולי גידולין.
באחרון של פסח, בשעת סעודת החג אצל תלמידי הישיבה ב"זאל הגדול", אמר לי אאמו"ר:
-יוסף יצחק! ראה פעולת זיעה של מצוה – בהצביעו על הבחור האמור מבלי שיבחינו בכך – הוא הרי קיבל פנים אחרות לגמרי, הגסות הוסרה ונראים פני אדם.
(מתוך לקוטי דיבורים עמ' 162 ואילך)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il