"אשר אף דעבודה ד'יחודא-עילאה' באמיתית, מועטים השייכים אליה, מכל מקום הכרח לכל אחד ואחד להשתדל בזה, ואז לפי שעה על-כל-פנים, יחפוץ בזה באמת". דהגם "שלא הגיע למעלה ומדריגה זו, מכל מקום מאחר שעצם הענין מובן היטב . . וביכולתו להרחיב דעתו ובינתו בזה להשיג כל זה בהשגה גמורה, הנה על-ידי העמקת והתקשרות דעתו בזה, יתעורר בלבו באמת באותה שעה על-כל-פנים שיחפוץ ביחוד וביטול זה". "ואם כי אינו אמת גמור בתכלית, ומשום זה נפסק אחר כך וחוזר לישותו, מכל מקום הוא בעת ההיא במדריגת הביטול דיחודא-עילאה כו' . . (ו)על-ידי הביטול הזה נחלש חומריות וגסות גופו" (ספ"ז). מה-שאין-כן "כשלא טעם טעם ביטול היש שמצד בחינת 'יחודא-עלאה', אי אפשר שתהיה העבודה שמבחינת 'יחודא-תתאה' עבודה אמיתית. שאינו מבטל רצונו מהדברים הגשמיים, והיינו גם אם ביטל הרצונות בעת התפילה, הוא רק דמיון חיצוני, וכשבא לידי דבר הגשמי שוכח על הביטול או שאינו יכול לעמוד על נפשו . . ואם כן הרי הוא בתוך המיצר ממש" (פ"ח).

ולאחר הקדמה ארוכה זו, יחזור לבאר עניין עסק התורה. ומביא, שהתורה-שבעל-פה נמשלה לתאנה (כדברי חז"ל בעירובין דף נ"ד סע"א), ולכאורה עץ התאנה הוא הוא עץ הדעת המעורב טוב ורע (כדברי חז"ל במד"ר פי"ט)? "ולכאורה נפלא הדבר איך שייך לומר על תורה-שבעל-פה שהיא עץ הדעת כו'? ובאמת, מבואר כן ברעיא מהימנא (פרשת נשא דקכ"ד ע"ב) דתורה-שבעל-פה היא אילנא דטוב ורע"?!

ומבאר בזה:

"אמנם, אין הכוונה על התורה עצמה שהיא ח"ו בחינת אילנא דטוב ורע, אלא מצד ההתלבשות שלה . . כי הלכות התורה נתלבשו בדברים גשמיים כו' המחליף פרה בחמור ושנים אוחזין בטלית, כן כל ההלכות הם בדברים הגשמיים, וכשלומד ההלכות הרי הוא עוסק בעניינים גשמיים (ו)יכול להיות בבחינת יש ודבר, ויוכל לשכוח על נותן התורה וישכח שהיא חכמתו ורצונו ית'", ד"לבושים גשמיים הרי הם מעלימים ומסתירים על האור והוא מרגיש בלימודו רק הענין הגשמי שעוסק בו והשכל הגשמי המלובש בו, והוא רחוק מאלקות" (פי"א).

וכאן מגיע רבנו אדמו"ר הרש"ב לנקודה המרכזית של 'קונטרס עץ החיים':

"לכן צריך להיות עסק התורה באהבה ויראה דוקא, וכמו שכתוב בתיקונים דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' . . שזהו מצד הלבושים בענינים הגשמיים ובעניני טוב ורע. דכשלומד בלא אהבה ויראה הנה הלבושים דטוב ורע המה נדבקים בתורתו ונגררים אחריה ומשום זה לא יכלא לסלקא כו' ונשארת למטה כו'. ולזאת צריך להיות לימוד התורה באהבה ויראה . . ואז יהיה לימוד התורה שלו לשמה"

"וכמ"ש הרח"ו ז"ל בהקדמתו לשער ההקדמות מהשמונה שערים וז"ל: ובפרט בזמנינו זה בעוה"ר אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם על מנת לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיות מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים ועיקר סיבת מעשיהם הוא מ"ש אחר כך הכתוב ונעשה לנו שם . . עכ"ל הרח"ו".

"ואזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה עד שיעשה תשובה כו'. וכל שכן אם לא נטהרה נפשו עדיין וגופו ונפשו מלוכלכים בח"ן ובמחשבות רעות, אשר הלבושים הצואים האלו מתלבשים בתורתו ומורידים אותה בעמקי הקליפות ר"ל. ובכ"ז ודאי תורתו היא בבחינת סמא דמותא ממש ר"ל, הן מצד עצם הלבושים הנ"ל שהתורה חוגרת שק עב מאוד והיא בגלות בתוך הקליפות ר"ל, והן מצד הישות. דכאשר עסק התורה הוא לשום פניה . . נעשה יש גדול מאוד על-ידי עסק התורה שלו בגאוה וגסות הרוח ביותר ומתעבה ומתגשם מאוד בנפשו וגופו (כי היא המביאה אותו להתענג בתענוגי בני-אדם (מה שבאפשרו להשיג) מצד הישות ומצד שחשוב הוא בעיני עצמו), והוא ההיפך לגמרי מאמיתית ענין לימוד התורה שצריך להיות בביטול".

"...ומאוד קצה נפשי לראות באיזה מהבחורים הבאים (המבקשים לקבלם) אשר למדו תורה הרבה, ובתבניתם ובמראיהם ובהרגש נפשם המה כמו בעלי מלאכה פשוטים ממש. והתורה לא האצילה מרוחה עליהם כלל וכלל להיות נראה בהם איזה דקות. וזהו מפני שלימודם הוא אצלם כמו מלאכה גשמיית ממש (בשביל ההספקה או בכדי שיהיו דרשנים ומטיפים כו'), בלי שום הרגש ענין אלוקי בזה כו'. ובוודאי גם כן אינם נקיים כו'. וכי ללימוד כזה תורה יקרא? וכי לומדים כאלו יכוונו אל האמת כו'?".

"ונמצא, כמו בעבודה, הלא ב'יחודא-תתאה' לבד יכול לירד וליפול וגם אינה אמיתית מצד עצמה כנ"ל כי אם כשיש גם כן הביטול ד'יחודא-עילאה', כן ויותר מכן, הוא בעסק התורה, אשר בלימוד התורה סתם בלי אהבה ויראה יבוא ללימוד שלא לשמה ממש ומתדבק באילנא דמותא ממש . . וזהו שהתורה נמשלה לתאנה ותאנה היא עץ הדעת כנ"ל . . (שתורה-שבעל-פה) נתלבשה בלבושים דעץ הדעת טוב ורע איסור והיתר כו' ומי שלוקח אותה לבד בלי עץ החיים, היינו בלי אהבה ויראה, ולא לשמה (רק לומד סתם), הרי הוא מפרידה ומורידה" (פי"ב).