ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
קראנו השבת את פרשת יתרו, פרשת מתן תורה:
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, א–ב).
אור החיים מסביר את המילים "ויסעו מרפידים" - ברפידים הייתה חולשה, והם עזבו את החולשה הזאת והתגברו. הדרך לזכות בתורה, היא כשהאדם מרומם מכל התאוות החומריות המגושמות, ואז הוא יוכל לקבל את התורה. זה תנאי בסיסי, כי אחרת ההסתכלות שלו על התורה היא הסתכלות מגושמת ונמוכה. זה לא רק משהו שמפריע מפני שהוא עסוק בדברים חומריים, וממילא הוא לא פנוי לתורה. זה משהו מהותי, כשהנפש נוטה לנטיות חומריות אז ההשגות של הרוחניות הן השגות לא טובות, ולא שלמות, השגות פגומות.
"ויבאו מדבר סיני" - במדבר אין שום דבר. אם אדם עושה עצמו כמדבר, הוא יכול לקבל את התורה. הענווה היא תנאי הכרחי לקבלת התורה. אם אדם גאה הוא עסוק עם עצמו, וכל ההסתכלויות שלו על כל מה שהוא שומע, על כל מה שהוא מקבל, זה הכל סביבו - מה זה יעשה לו. באופן כזה הוא לא יכול לקבל את התורה. רק העניו, מישהו שאין לו אישיות עצמית, שהוא בטל כלפי ריבונו של עולם וכלפי התורה - יכול לקבל תורה.
המהר"ל מסביר את זה באופן עמוק. אפשר לחשוב שמי שיש לו גאווה לא זוכה לתורה, כי אז הוא לא הולך ללמוד, מתבייש לשאול כי חושש שיראו שהוא לא יודע והוא לא מבין, אז בעצם המידה הזאת היא פשוט מפריעה לאדם ללמוד טוב, כי "איזהו חכם הלומד מכל אדם". זה נכון, אבל הדברים הרבה יותר עמוקים. התורה עליונה, ומעל המציאות, התורה לא מוגבלת, ואם אדם רוצה לזכות בתורה הוא צריך להתאים את עצמו למדרגת התורה. להתאים את עצמו למדרגת התורה, פירושו של דבר, להיות מופשט, להיות "במידת הפשיטות" כלשונו של המהר"ל - אין בו כלום. אין הכוונה שהוא עניו, או מרגיש קטן מאוד, אלא הוא כלום כלפי אור ה'. אני כשלעצמי מה אני, זה הכל בעצם הארה אלוקית, זה אור ה', כשאדם מרגיש את עצמו בטל כלפי אור ה', הוא עניו, והעניו יכול לזכות בתורה. לומדים מהפסוק "ויבאו מדבר סיני" - קנו את מידת הענווה שהיא הכנה לתורה.
"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – כתוב 'ויחן' ולא כתוב 'ויחנו' - כאיש אחד בלבד אחד, פירושו של דבר, שהתורה ניתנה לכלל ישראל. כל אחד ואחד מישראל קונה את התורה כאחד מהכלל. האחדות הזאת היא תנאי הכרחי לקבלת התורה. התורה ניתנת לעם ישראל כאומה. התורה לא ניתנה לאבות, התורה נתנה לעם ישראל היוצא ממצרים שנעשה לעם.
אלו שלושת התנאים, הסתלקות מהתאוות, קניית הענווה, והאחדות בעם ישראל.
מדרגת הקרבה להר סיני
בהגדה של פסח אנחנו אומרים: 'אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו' והשאלה המתבקשת, מה הייתה המעלה שהביאנו לפני הר סיני בלי לקבל את התורה? טיול לסיני?
הרצי"ה עומד על זה ואומר שיש מעלה בעצם הגיענו לפני הר סיני. חז"ל אומרים (שבת קמו.) שכשישראל עמדו על הר סיני, נסתלקה זוהמתן. כלומר, המקום כבר השפיע עליהם שכל הזוהמה כל הקלקולים העיוותים רוחניים, ואולי גם החומריים והפיזיים נסתלקו. כלומר עצם הפגישה עם הר סיני, עם המקום הזה שבו עומדת להינתן התורה גרמה להתעלות רוחנית. אכן 'אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה' - כבר התקדמנו.
הכרת התורה מתוך האדם
ר' לוי יצחק מברדיטשוב מעמיק את הדברים, ואומר 'אילו הביאנו לפני הר סיני', דהיינו ישראל כשנסתלקה זוהמתן, הגיעו באותה שעה למעמד הרוחני של אדם הראשון לפני החטא. נסתלקו כל הקלקולים שהיו מאז.
חז"ל אומרים שהאבות קיימו את כל התורה כולה (יומא כח:). איך הם ידעו את כל התורה כולה? כליותיהם נעשו כשני רבנים והם למדו וקיימו את כל התורה כולה. פירושו של דבר, שהם בעצם זיככו את המידות ואת ההתנהגות שלהם, והגיעו לחיפוש כל כך עמוק ושורשי של מה הדרך הנכונה, מה עניינם בעולם הזה? בשביל מה הם נבראו? מה התפקיד של העולם? והגיעו להתבוננות והכרת ה', ומתוך ההתבוננות הזאת של הכרת ה' הגיעו גם להבנה שעניינו של העולם להיות דבוקים בריבונו של עולם ולעשות את רצונו.
מילא את המצוות שהם שכליות, אפשר להבין, שלרצוח ולגנוב זה לא נכון, וכך כל הדברים שהם בין אדם לחברו, או התנהגויות אחרות של השטויות של עבודה זרה וכל מיני אמונות בכל מיני דברים תפלים, אבל מה עם החוקים? אלא שגם לחוקים יש טעם אלא שהחוקים לא נתגלה טעמם, אבל למשה רבנו למשל נתגלה הטעם של פרה אדומה שזה חוק, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב), לאחרים לא גיליתי, לך גיליתי. כלומר גם לחוקים יש טעם, רק טעם מאוד כמוס. האבות הגיעו להכרת כל התורה כולה, ולא רק התורה כולה אלא אפילו גזירות חכמים. אברהם אבינו אפילו עירב עירובי תבשילין. הדברים עוד יותר עמוקים כי בעצם הנפש של האדם, הנשמה הישראלית שהיא ניצוץ אלוקי, בתוך תוכה נמצאת כל התורה כולה. זה אולי מה שחז"ל מרמזים לנו שלפני שהאדם נולד הוא יודע את כל התורה כולה. הנשמה יודעת את כל התורה כולה. וכשהוא נולד, מלאך מכה על פיו והוא שוכח את כל התורה (נידה ל:), ואחר כך הוא צריך בעצמו לעשות את כל העבודה ולהגיע להכרת התורה. חכמים רומזים לנו, שבעצם בתוך תוכו של האדם, הנפש האלוקית שבו כולה משתוקקת לרצון ה', לעשות את רצונו של ריבונו של עולם, והיא בעצם חפצה ויודעת לקיים את כל התורה כולה, הרי ישראל ואורייתא חד הוא, אבל היא מלובשת בתוך הגוף. כשאנחנו אומרים גוף, אנחנו לא מתכוונים דווקא רק לרמ"ח איברים ושס"ה גידים הפיזיים של האדם, אלא גם השכל, הרגש, הכוחות הנפשיים של האדם, שהם לבוש לנשמה. המחשבה והדיבור והמעשה הם כולם לבושים של הנשמה הפנימית. הנשמה האלוקית שבאדם היא לובשת לבוש ויש כאן הסתרה של הנשמה האלוקית. ובמורכבות הזאת של הגוף והנשמה ביחד, האדם צריך לחפש את השורשים שלו, ואם הוא מצליח לתקן את עצמו במידות טובות, במעשים טובים, בזיכוך השכל, בהתבוננות, אז הנשמה שבתוכו מאירה עליו, והוא יכול להשיג באמת את כל התורה כולה. יש בתוך תוכו של האדם, היכולת להשיג ולקיים את כל התורה כולה. זה היה המצב של אדם הראשון לפני החטא. זה היה המצב של האבות שקיימו את כל התורה כולה. וכך היה כשישראל עמדו לפני הר סיני, והאווירה הקדושה המזככת הטהורה שהייתה סביב הר סיני, זיככה אותם, והם יכלו לקיים את כל התורה כולה. אז 'אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'. היינו מקיימים אותה גם בלי מתן תורה, כי כבר הגענו כבר לכל התובנות וההשגות איך לקיים את כל התורה כולה.
זה מעמד מיוחד שהיו ישראל. ובאמת חז"ל אומרים במסכת עבודה זרה (ה.) שאילולא חטא העגל הייתה מתבטלת המיתה, ולא היו מתים יותר מן העולם, ולא הייתה יותר גלות. עם ישראל היה מגיע למצב המתוקן והמושלם ביותר. הרב אומר (אורות, המלחמה, ד). שישראל היו נכנסים לארץ ישראל בלי מלחמות, מפני שכל הגויים היו רואים את גדולתם והיו מתבטלים בפניהם, והייתה מופיעה המגמה העתידית שלעתיד לבוא של הגאולה השלמה.
מתן תורה מאפשר לכולם להגיע אל המדרגה האלוקית
מעמד הר סיני הביא את עם ישראל למעמד עליון, לשיא המגמות שלו. אבל לא נועד לישראל להיות שם תמיד תחת הגובה והרום הרוחני הזה, ולא כל ישראל באותה מדרגה. לכן הקב"ה נתן תורה למי שלא יכול להגיע ולהשיג את המדרגה הזאת. ההשגה החד פעמית הזאת הייתה רק להראות לאן צריכים להגיע, אבל לאחר שישראל חוזרים למצב הרגיל שלהם בתוך העולם הזה עם התמודדויות, ניתנה להם תורה כדי שתהיה לנו הדרכה. הוי אומר, שאילולא נתן לנו הקב"ה את התורה, היינו צריכים בעצמנו להגיע אל המגמה של התורה כמו שהיה אצל האבות. זה הייתה תביעה כמעט בלתי אפשרית להשיג. רק מישהו כמו האבות יכול להשיג את זה. מי שלא במדרגה של האבות, הוא לא יוכל בעצמו להגיע לכל ההשגות האלה. והקב"ה עשה חסד עם ישראל ולא הטיל עליהם בעצמם להגיע לכל ההדרכה הנכונה, אלא נתן לנו תורה וכעת יש לכם סדר, אני עוזר לכם. אז זו התודה הגדולה, שאנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם שנתן לנו את התורה.
התורה כמציאה שמגיעה לאדם
ר' לוי יצחק מביא את הפסוק: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהילים קיט, קס"ב). אני שמח מאוד על התורה שהקב"ה נתן לנו - כמוצא, זה כמו מציאה, כי אילולי אמרתך, הייתי צריך בעצם אני בעצמי לעבוד ולחפש ולהגיע אל המגמה. הנה הקב"ה נתן לנו דרך, ואמר לנו, אני אגיד לכם מה אתם צריכים לעשות, זה כמו מציאה בלי עמל. היינו צריכים להיות עמלים מאוד להשגת הדרך, ובלי עמל הקב"ה נתן לנו מציאה כמוצא שלל רב.
הענוה של רב יוסף מכח היותו סיני
רב יוסף בכל חג השבועות היה אומר "עשו לי עגלא תלתא", עגלה שלישית לבטן שהיא הטעימה ביותר, כי חג העצרת זה חג המיוחד שלו. כי לולא עצרת, 'אילולא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא' (פסחים סח:). הדברים שרב יוסף אומר צריכים ביאור: אילולי החג הזה הייתי כמו כולם, לא היה בי שום דבר מיוחד, כלומר הרבה יוסף יש בשוק, והייתי אחד מאנשי השוק, ועכשיו בזכות חג השבועות, ברוך ה' אני מיוחד. זה לא מתאים לרב יוסף שהיה עניו גדול מאוד. הגמרא אומרת בסוף מסכת סוטה על דברי המשנה 'שמשמת רבי בטלה ענווה', אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא (סוטה מט:) אני נמצא. זה לכאורה נראה מוזר שאדם אומר: למה אתה אומר שבטלה ענווה? אני עניו! אבל כן, דווקא העניו הגדול, מתוך הענווה יכול להגיד דבר כזה. על כל פנים רב יוסף היה עניו גדול ומה שהוא אמר, שלולא העצרת, היינו צריכים לחפש את הדרך הנכונה על פי ה' בעצמנו, ולולא היום הזה, לא הייתי מגיע לשום דבר.
רב יוסף היה סיני, ורבה היה עוקר הרים. הגמרא (ברכות סד.) מתלבטת מה עדיף, עוקר הרים או סיני? כשהגיע הזמן למנות אחד משניהם, לעמוד בראש הישיבה התלבטו והחליטו שעדיף סיני, מי שבקיא. זאת אומרת, הכישרון של רב יוסף, היה כישרון הבקיאות, והבקיאים הם ענווים, כי הם אומרים אנחנו לא חידשנו בעצמנו שום דבר, הכל קיבלנו מסיני. רב יוסף הבקיא, היודע, השומע, אומר אילולא ה' נתן לנו את התורה מה הייתי? הייתי כלום. בעצמי לא הייתי יכול להגיע לשום דבר. מי שחריף אומר, אפילו אם תישכח התורה, אני בחריפותי יכול לחדש ולברר ולהבין מחדש את כל מה שנשכח. אבל הבקיא הוא צריך את התורה, מה שהוא למד הוא יודע, ומעצמו הוא לא כל כך יכול לחדש. זה היה עניינו הבולט יותר של רב יוסף.
כמובן שכשאנחנו אומרים בקיא, מתכוונים גם חריף, וחריף זה גם קצת בקיא, אבל השאלה מה הכוח העיקרי? כוח הזיכרון, כוח הקבלה, כוח השמיעה, או כוח החידוש? אם אפשר שניהם זה כמובן המהודר והמעולה ביותר. זה מה שמסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שרב יוסף אומר 'אילולא האי יומא' אני הייתי שום דבר, בעצמי לא הייתי מגיע לשום דבר. הכול בזכות ריבונו של עולם שנתן לנו את התורה בחג השבועות. לכן השמחה מאוד גדולה.
הוי אומר, במתן תורה, ריבונו של עולם נתן לנו את התורה ועזר לנו למצוא את הדרך הנכונה שאנחנו צריכים ללכת בה. הוא הראה לנו באופן מפורט את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.
הגודל של מעמד הר סיני
מעמד הר סיני הוא מעמד עליון. אלף דור לפני כן התורה כבר הייתה, חלק מזה כמובן לפני בריאת העולם. אומר הזוהר (שמות פג ע"ב): "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א) תנא אמר רבי שמעון: 'וידבר' נאמר להכריז הדברים בשעה שהקב"ה התגלה והתחיל לדבר, עליונים ותחתונים התחלחלו, ויצאו נשמותיהם של ישראל, והמילה הייתה פורחת מלמעלה למטה ונחקקה בארבע רוחות העולם וכשעלתה נתמלא מהריח אפרסמון הטהור, התמלאה בטל ומחזירה להם נשמתם. מסבבת ונחקקת במקומה בלוחות. וכן כל מילה ומילה". כל מילה שיצאה היא הייתה כל כך עליונה שהיא משכה את הנשמות אליה כמו מגנט והם עזבו את הגופות.
סיפרו על אחד מהצדיקים שהיה מתפלל כל כך בכוונה שפשוט פחדו שמרוב הריכוז הגדול שלו בתפילה, הוא ישכח לנשום, והיו שומרים עליו בתפילה, לראות שהוא לא מפסיק לנשום, ובסוף הוא ככה נפטר. דביקות כזאת שהנשמה עלתה לבד. כך היה בהר סיני, פרחה נשמתם, אבל הקב"ה הוריד טל של תחיה והחזיר להם.
השגה פנימית והשגה גלויה
ממשיך הזוהר - "אמר רבי שמעון: כל מילה הייתה מלאה בכל אלו הטעמים, בכל אלו דברי הגזירות שכר ועונש סודות וסתרים כאוצר המלא מכל" - כלומר המילים "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר" – הם לא רק מה שאנחנו קוראים בפשט של המילים, אלא בעצם כל התוכן של התורה, אמירה שכללה את כל מצוותיה של התורה, כל העונשים של המצוות, כל השכר של המצוות, הכל באופן היותר מלא מכל המובנים היה במשמעות של המילה, וכל הדורות היו שם וכולם קיבלו את התורה כמו שכתוב: "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט, יד).
ועוד נאמר בספר התיקונים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹוקים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א). את הכל בדיבור אחד, בהתחלה כל עשרת הדיברות נאמרו בדיבור אחד, כמו שחז"ל אומרים לנו על זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואחר כך יש אומרים 'אנוכי ולא יהיה לך' בדיבור אחד נאמרו, כל הדברים בפסוק הפתיחה "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", אחר כך מתחיל הפסוק אנוכי ה' אלוקיך. הפסוק הראשון אומר, הקב"ה אמר את הכל בדיבור אחד, מה שאין הפה יכול לומר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע, ובאמת שמעו קול כללי כזה שמקיף את כל הדיבורים ביחד, ולא קלטו. אחר כך אמר הקב"ה 'אנוכי ולא יהיה לך', וזה גם כן אמר בדיבור אחד, וזה כבר קלטו.
ויש לשאול: למה נאמר הדיבור הראשון כשהם לא קולטים שום דבר? זה בעצם בא לומר לנו שבהתחלה הייתה איזו השפעה פנימית נשמתית לפני ההשגה הגלויה, כי כל עניינה של התורה מתחילה מתוך הסגולה הפנימית של ישראל, מתוך שייכותם לתורה ולריבונו של עולם. יש בהם ניצוץ אלוקי. האמירה הזאת הייתה אל המקור הפנימי הנסתר שבתוך ישראל, אבל בשכל בצורה הגלויה של האדם לא קלטו. ההשראה הפנימית הייתה צריכה להיות תנאי הכרחי לפני הדיבור המפורט. הוי אומר, שקיומנו את התורה, מתחיל ממקום יותר פנימי, מההתאמה הפנימית שלנו לתורה, ואחר כך אנחנו שומעים, מבינים, ומקיימים, ובעצם מוציאים את הכוחות הפנימיים שלנו מן הכוח אל הפועל. כשאנחנו מקיימים מצוה, הנשמה הפנימית שלנו היא היוצאת מן הכוח אל הפועל, לא רק מה שאנחנו הבנו בתוכן ההופעה החיצונית של האדם והכוחות הגלויים שלו אלא בעצם כאן מתגלה משהו פנימי, על ידי הלבושים הללו, על ידי הכוחות הגלויים.
שתי הדברות הראשונות ישראל שמעו מפי הגבורה
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", הגר"א מבאר שכל הדברות נאמרו בדיבור אחד, ואחר כך חזר ופירטן. גם כשפירטן, בכל זאת 'אנוכי ולא יהיה לך' נאמרו בדיבור אחד, ואת זה הבינו, מה שאין כן כשאמר הכל ביחד לא הבינו. זה מה שכתוב: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהילים סב, יב). הקב"ה אמר בבת אחת את 'אנוכי' ו'לא יהיה לך' ואנחנו הבנו את שני הדברים יחד. בהתחלה הוא אמר את הכל אבל מתוך הכל בעצם שמענו רק שתיים, כי בהתחלה לא הבינו, ושתים זו שמעתי - 'אנוכי' ו'לא יהיה לך' - זה ישראל שמעו והבינו. לאחר שמתו, הוריד הקב"ה הטל והחיה אותם, ואמר להם עוד שני הדיברות בדיבור אחד, והם אמרו מיד למשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" (שמות כ, טו). אחרי שני הדיברות הראשונות הם פחדו לשמוע את כל הדברים. העוצמה העליונה הייתה למעלה מיכולת הקבלה של ישראל, ופחדו מהגודל הזה. לכן "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" (שמות כ, טו) ולכן בדיברות הראשונות נאמר בלשון נוכח: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב). כשאנחנו מסתכלים בדיברות הבאות אין את ה'לך'. בדיברה השלישית, משה אומר לישראל: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ו). לא שהקב"ה אומר לא תשאו את שמי לשוא, אלא משה מדבר מה שהקב"ה אמר, וכן בשאר הדיברות משה מדבר כביכול והאלוקים יעננו בקול. "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שם פס' יא), לא 'אנכי נותן לך' אלא משה מדבר.
זכירת מעמד הר סיני
יש מצווה לזכור תמיד את מעמד את מעמד הר סיני, ולכן יש כאלה, שעל פי המקובלים, אומרים בכל יום את הפסוקים הללו כדי שלא לשכוח את מעמד הר סיני. כשאנחנו אומרים בברכת 'אהבת עולם', ''אהבה רבה', "ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה" קרבתנו הכוונה להר סיני. זה זכירת מעמד הר סיני, שצריכה להיות תקועה באדם כאילו בכל יום הוא נפגש עם המעמד הזה של מעמד הר סיני.
זה מה שכתוב "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", מפרש רש"י מה זה ביום הזה? בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום הזה נתנו. כאן לא מדברים על מתן תורה, כאן יש סיפור שבחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ביום הזה, בראש חודש, לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו "ביום הזה"? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו. הכוונה בעומק העניין, 'ביום הזה' בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שכאילו כל יום אתה בא להר סיני. כל יום, מעמד הר סיני יהיה לנגד עיניך. עלינו לשמור על המדרגה הזאת.
נעשה ונשמע – עבודת ה' בכל המצבים
ישראל מקבלים את התורה והם אומרים 'נעשה ונשמע'. בעל 'מאור עיניים' מבאר את דברי חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, אמר הקב"ה: מי גילה רז זה לבני? נעשה ונשמע זה סוד. מה פירוש הדבר? איך אפשר בכלל לעשות לפני ששומעים? מה הם יעשו?
אומר בעל 'מאור עינים' - אדם לא נמצא באותו מצב כל הזמן. יש לו עליות ויש גם ירידות. אדם הוא לא מכונה, יש בו נטיות שונות, מאבקים בתוך תוכו, יש ימים שהוא מתעלם, מתרומם ומתקדם ויש פעמים שיש גם נפילות. צריך לדעת לעבוד את ה' בכל המצבים. זה הפירוש של המילים 'נעשה ונשמע', שישראל אמרו שגם במצב שאנחנו לא שומעים, ואנחנו לא במדרגה רוחנית כזאת שאנחנו מבינים את כל התוכן של הדברים ואת כל החשיבות של העשייה - נעשה.
בכל מקום ובכל מצב שאדם נמצא הוא צריך למצוא את ריבונו של עולם. גם שאדם נופל ויורד ונמצא באיזה מצב של משבר, הוא צריך לראות שריבונו של עולם נמצא איתו, שיש איזו נקודה שהוא יכול לגלות על ידה את אור ה', שיכול להיות שבמצב המעולה שהוא היה נמצא לא היה יכול לגלות את אותו סוג האור, את אותה המדרגה שהוא יכול לגלות עכשיו. אדם לא צריך להרגיש שהוא נפל, נשבר, והוא במצב לא טוב, אלא בכל דבר צריך לחפש ולמצוא את הנקודה שממנה אפשר להוציא דבר טוב. זאת אומרת, ישראל בעצם אומרים, שאנחנו לעולם נהיה מחוברים לריבונו של עולם, בכל המצבים, גם בנפילות גם בעליות, תמיד נעשה ונשמע. תמיד נחפש את ריבונו של עולם. בכל מקום, לא רק בבית המדרש. לא רק לחפש אותו במצבים של עלייה, אלא לזכור שלכל מצב ומצב יש תפקיד.
גם לנפילות יש תפקיד. אדם נופל, הוא נמצא במצב ירוד, את המצב הירוד הזה צריך להעלות, וכשהוא עולה הוא יכול להעלות אתו עוד אנשים שנמצאים במצב הזה. הוא יכול למשוך אתו אנשים אחרים למעלה. כי כל ישראל מחוברים זה לזה. אז האדם צריך לראות כאילו יש לו איזה תפקיד עכשיו. לכתחילה כמובן לא ליפול, אבל אם הייתה נפילה, להוציא מזה איזה מעלה. לדעת שהקב"ה נמצא בכל מקום בכל מצב, ואם ירדתי והגעתי למצב כזה, אז בוא נראה, איך מהירידה הזאת להוציא עלייה גדולה. ואם אדם כך יודע להסתכל, יודע להתמודד עם כל מצב, אין מצב שמפיל אותו. זה רז גדול, נעשה ונשמע שבכל המצבים, ותמיד נכיר ונגלה את ריבונו של עולם. זה לימוד מאוד חשוב, ועליו שאלו המלאכים: "מי גילה רז זה לבני".
הדרכת החסידות להתחבר לעבודת ה' בכל מצב
לבני הישיבה, שתמיד נמצאים בעולם רוחני עליון, פחות הדבר בולט, אבל החסידות הדגישה תמיד שגם אדם שעובד ואין לו זמן בכלל ללמוד והוא טרוד בטרדות החיים ועסוק בכל מיני מצבים בחולשות, נפילות, מחלות, במה שהוא נמצא, צריך לדעת שתמיד ריבונו של עולם מנהל את עולמו, ובכל מצב שאדם נמצא, הקב"ה שם אותו במצב הזה, כי במצב הזה יש לו תפקיד של עבודת ה' מתוך צער, מתוך טרדות. באמת על ידי ההדרכה הזאת, החסידות עזרה להרבה אנשים שלא יצא להם ללמוד תורה בילדותם, וגם אפילו אם למדו בילדות, אחרי זה לא היו באווירה כזאת של תלמוד תורה עיוני, והתבוננות ואמונה ויראת ה'. היו גרים בכפרים מפוזרים, והחסידות לימדה אותם איך במצבים שלהם לראות שריבונו של עולם נמצא גם שם. מכל דבר צריך ללמוד ואז אפשר להתמודד עם כל המצבים. בכל מצב שהאדם נמצא, צריך לחפש מה ריבונו של עולם מלמד אותי במצב הזה? כי הוא נמצא בכל מקום והוא מלמד אותך תמיד, וכל מילה שאתה שומע זה דבר ה' שמדבר אליך. זו הייתה המדרגה הזאת שישראל זוכים אליה ואומרים 'נעשה ונשמע'.
צריך לצאת מהפרשה הזאת עם רוממות חדשה עמוקה מאוד, וזכירה מחודשת של מעמד הר סיני. מזה יצא אחר כך ריבוי שקידה.
ט"ו בשבט – זמן להתחדשות והתחזקות בשקידה
השבוע היה ט"ו בשבט. ט"ו בשבט זה ראש השנה. ראש השנה זה התחדשות. בט"ו בשבט מתחילה שנה חדשה מבחינת הפרשת תרומות ומעשרות. מה שגדל בשנה הקודמת חנט בשנה הקודמת. באתרוג - אחר לקיטתו עישורו, אתרוג שלקטו אותו לפני ט"ו בשבט ואתרוג שלקטו אותו אחרי ט"ו בשבט אין מעשרים מאחד על השני. זה כמו שני מינים שאין מעשרים מסוג פרי אחד על סוג פרי אחר. כמו שאי אפשר להפריש מענבים על זיתים, ואם עשרו מענבים על זיתים, זה לא תופס, כך גם אי אפשר להפריש משנה אחת על חברתה.
זאת אומרת, שהדברים שנמצאים באותו הזמן, הזמן עושה אותם למיוחדים ושונים מהפרות בשנה אחרת. השנה השנייה היא שנה אחרת, הפירות של השנה השניה זה משהו אחר. לכל שנה יש את החיובים שלה, ואת המהות שלה, ואת המיוחד שלה. זה מלמד אותנו על היחס לכל הזמנים. כל זמן, וכל יום הוא אחר. מה שאתה לא עשית ביום הזה לא תוכל להשלים ביום הבא. אין אפשרות, מכיוון שזה יום אחר, זה לא חוזר על עצמו. יש דמיון מסוים בין הימים באותה שנה, אולי בין הימים באותו שבוע, אבל יש גם שוני, והשוני הוא שוני גדול. ולכן אדם צריך לדעת שלכל יום ויום יש איזה תפקיד ביום הזה שאותו אני צריך למלא, ומה שנעשה מחר זה תפקיד אחר. כי זה יום אחר, עם מהות אחרת. לדעת לנצל את הזמנים היטב. לחזור בתשובה על מה שהיה – אפשר, אבל להשלים את החסר ממה שהיה. אי אפשר, כלומר אם אדם נכשל באיזו עבירה הוא יכול לחזור בתשובה, למרות שעבר היום וזה כבר יום אחר אבל הוא יכול לחזור ולבטל את מה שעשה, אבל הוא לא יכול לעשות במקום מה שהוא לא עשה. מה שהיה צריך לעשות, מה שהוא לא עשה אי אפשר לעשות את זה. אחר כך זה יהיה משהו אחר. הלימוד שהוא ילמד מחר, זה לא הלימוד שיכול היה ללמוד היום. זה עניין ההתבוננות הזאת וההתחדשות של זמנים, שכל הזמן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
כך אנחנו צריכים לדעת את זה ולהיות כמו אבותינו "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א) שכל יום ויום היה ממולא בתוכן עליון.
אני ברוך ה', רואה חבורה כל כך איכותית לומדת כל כך טוב, עולה במעלות הקודש בתוך הזמן הזה בכל המובנים, ואין מזרזים אלא למזורזים, אנחנו יכולים להוציא מהזמן הזה עליות ממש נהדרות ונוציא בעזרת ה'. וזה כמובן ככל מה שאנחנו נעמול יותר ונשקוד והעיקר בשמחה ובחשק רב, ללמוד באהבה ובשמחה, והדברים אז מתחברים אל הנפש, ובעזרת ה', מהזמן הזה נצא אחר כך בעליה מאוד גדולה. חזק ונתחזק.
איך עושים קידוש?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
אנחנו קודש למענך
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
