בפרשות יציאת מצרים מצֻווה משה לעשות מעשי פלא, להוכחת שליחותו ולזירוז יציאת ישראל ממצרים. הוא נדרש להפוך מטה לנחש, להכות ביאור ולהפוך מימיו לדם, ולהפנות ידיו לשמים ולהמטיר ברד וארבה וחשך. התורה משתמשת בשני מנוחים בהתייחסה לתופעות פלאיות אלו. היא קוראת להם אותות ומכנה אותם מופתים: וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
יש לשים לב שהתורה מקפידה להפנות את האותות כלפי בני ישראל: וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. ואלו המופתים לפרעה ומצרים: רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה.
מה ההבדל בין אות למופת?
מהו נס? האם כל תופעה שהמדע לא מוצא לה הסבר היא נס? האם יתכן נס, שאיננו חורג מסדרי הטבע?
הבא נבחן דוגמא - אם למשל מתגלה בים סוער שביל יבשתי, שהמים מלווים אותו כחומה מימין ומשמאל - האם זה נס? תלוי. אם תופעה זו זוהתה בלב האוקיינוס השקט, על ידי מפענח צילומי לווין משועמם, שבועיים אחרי תאריך הצילום - זו בלא ספק תופעה מרעישה וחריגה שתדרוש מחקר - אך אף אחד לא יקרא לזה נס. לעומת זאת אם השביל הזה יתגלה לאדם או קבוצה, הנרדפים על כוחות הטבע או רשעי בני אדם, והשביל הזה הוא פתח מילוט והצלה בשבילם - לא נוכל להתקומם נגד מי שיראה בכך נס.
במילים אחרות - הגדרת הנס תלויה לא רק בתופעה אלא גם בצופה - באדם שהתופעה נגעה בו, נחוותה על ידו ויצרה אצלו פירוש ותובנה כלפיה.
כאשר נעשים מעשי הפלא לפני בני ישראל, הם נתפסים בעיניהם כנס - הם רואים במעשה הפלא סימן הקושר את המעשה להבטחה הגדולה של ריבון העולמים להוציאם ממצרים:
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לעומת זאת, כאשר מגיעים משה ואהרן לפני פרעה, מתקבל הרושם שהם נקלעו לתחרות קסמים: הם הופכים מטה לנחש ואף חרטומי פרעה עושים כן. לבו של פרעה מתחזק והוא איננו שת לבו למשמעות של מעשי הפלא - הוא איננו רואה בהם נס.
המחשבה, כי הגדרתו של הנס תלויה בעיני המתבונן ואינה נשענת רק על האירוע הטבעי האובייקטיבי, מוליכה לכמה תוצאות. ראשית, היא מעקרת את הציניות שבהערת ליטלווד [Littlewood] ביחס לציפיה לנס כל חדש בממוצע. נס אינו ענין לסטטיסטיקה אלא לאינטראקציה בין התופעות בטבע להכרה של האדם ואמונותיו. שנית, היא פותחת את הפתח הגדול למה שמכונה בלשון הרמב"ן: 'הניסים הטבעיים'. בסביבתה של החסידות, בקשו לפתוח צהר לראיית כל עולם הטבע כפלא של גילוי אלוקים, על בסיס זווית המבט המאמינה: 'מי שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ וידלק'. אין טבע אלא הכל נס - הטבע בגימטריה: א-להים.
אלא שבדרך הזו, האיכות הייחודית של הנס הולכת ומתעמעמת. אם כל זריחת שמש ולחילופין זרימת מים מן הברז עם פתיחתו - הם נס, אז מה הנס שבנס? נס אמור לעורר התפעמות, חווייה של גילוי, התרוממות הרוח, התעלות הנפש והעמקת ההכרה הדתית. אסור לתת למשחקי ההגדרות ולהתפלספות היתירה, לעקר את 'הטבע' של הנס - חווייה מפעימה הפותחת צוהר אל עומק החיים ושורשם בדיוק כפי שחוו זאת ישראל, הרואים בנס את האות הגדול:
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: