שכן, ידוע כי ענין זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד... והושאל זה למה שאינו בעל חי [אלא] לכל ענין שהתיישב ושקד על דבר אחד, יאמר בו ג"כ לשון שכינה, ואע"פ שלא היה הדבר אשר שקד עליו דבר זה בו מקום... ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה, או לכל דבר שהתמידה בו השגחה, ונאמר "וישכון כבוד ה'" 17 , "ושכנתי בתוך בני ישראל" 18 , "ורצון שוכני סנה" 19 . וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך, הוא בענין התמדת שכינתו, כלומר אורו הנברא במקום 20 , או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי ענינו. (מורה נבוכים פרק כ"ה).

אין הענין שהוא בעל מדות, אלא עושה פעולות דומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממדות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות ... לכך נאמר עליו יתעלה רחום, כדרך שנאמר: "כרחם אב על בנים" 25 , "כאשר יחמול איש על בנו" 26 , לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה פעולה הבאה מצד האב כלפי הבן, שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי... וכך כל הפעולות הם פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידי בני אדם מתוך התפעלות ותכונות נפשיות והם נעשות מאתו יתעלה לא מתוך ענין נוסף על עצמו כלל (מו"נ פרק נד).
הרמב"ם כתב בענין י"ג מדות הרחמים: לא שהוא יתעלה יתפעל ויהמו רחמיו, שהרי ההתפעלות הוא שינוי, והרי הוא אומר 27 "אני ה' לא שניתי", אלא הענין שיבואו ממנו יתברך הטובות והפעולות הבאות ונמשכות מהמיית רחמים וחמלה וחנינה כו', ו"דברה תורה כלשון בני אדם", וכמו שנזכר מזה ג"כ בקצרה ספ"א מהל' יסודי התורה.
וכן כתב הכוזרי תחלת מאמר ב' דכשהוא יתברך מתקן דבר שבמדת בני אדם הוא ענין הרחמים מייחסים אל הבורא הרחמים והחנינה, אבל לא שיהיה ענין הרחמים ממש למעלה כו'. והמשל בזה, כמו השופט שפוסק שזה חייב או זכאי אינו מתפעל בעצמו בדין או ברחמים כו', שאינו מתחסד ומתרחם ולא מתגבר, רק כאשר ישפיע טוב נקרא חסד ובהיפך נקרא גבורה, וכאשר ענינו למטה הוא הרחמים יקרא רחום כו'.
אמנם באמת, על פי הקבלה האמיתית, הכתובים הם כפשטן, וכמאמר אליהו: "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו' לאנהגא בהון עלמין כו'" – אשר זהו ענין עשר ספירות דאצילות, שהם ממוצעים בין בחינת המאציל אין-סוף ברוך-הוא לבחינת הנבראים בריאה-יצירה-עשיה. דהיינו, שעל ידי ההתלבשות במדותיו יתברך שבבחינת אצילות נמשכת חיות והנהגת עולמות הנבראים, וכפי שמובא מהמאמר הנ"ל בזוהר: שענין הספירות הוא "לאנהגא בהון עלמין כו'".
וזהו ענין המדות שבעשר ספירות, שהן בחינת חסד וגבורה ורחמים כו', והיינו שמתחסד ומתגבר ומתרחם כו'.
והנה, בנפש האדם הרחמנות הוא כשרואה את חבירו המדוכא ביסורין יהמו ויכמרו רחמיו, דהיינו שתתפעל נפשו ויחם לבבו, ולא תיתכן כלל בחינת התפעלות זאת במדת הרחמים שלמעלה, שהרי זה שינוי ח"ו. וענין מהות הרחמים דאצילות הוא למעלה מהשגתינו. ותדע עוד, שהרי המדות שבנפש – מהחסד שבלב לא יומשך שום התהוות, שהוא אינו אלא גורם ההשפעה שיתן לעני כו', מה שאין כן למעלה במדותיו יתברך החסד עצמו הוא המהוה, כמ"ש "עולם חסד יבנה", ולכן שפיר שייך ענין המדות ממש למעלה, ואף על פי כן אינן התפעלות ושינוי ח"ו.
אמנם זה ודאי שמדותיו יתברך אינם כמו באדם שהם כפי תכונת נפשו, שהרחמים הוא מצד הנפש והגבורה מצד תוקף ועזות הנפש, שאינו שייך כן בבורא יתברך. אלא הענין הוא, דהמדות למעלה הן עצמיים, לא שמתפעלים מן הזולת היינו מן הנבראים, כי אם שהן מצד העצם. דלהיותו בבחינת טוב בעצם, מזה הוא שמסתעף בחינת מדת החסד. ומבחינת כח ההגבלה שבעצמות דאין סוף, כשם שכחו בבלי גבול כך כחו בגבול שזהו מצד השלימות, מזה מסתעף מדת הגבורה. ובשרשם העצמי, זהו מה שביכולתו להאיר וביכולתו שלא להאיר. ומבחינת הרחמים העצמיים, וכמו "אל מלא רחמים", מזה מסתעף בחינת מדת הרחמים.
וכמו שכתב הרמב"ם בענין ידיעתו יתברך שמיוחדת בעצמו, והוא ודעתו אחד, לפי שידיעתו אינה בידיעה שחוץ ממנו כי אם בידיעת עצמו, ועצמותו ודעתו הכל אחד. וכמו כן הוא גם כן במדותיו יתברך, כמו שכתב בתניא (שער היחוד והאמונה פ"ח) שמדת חסדו וגבורתו ורחמנותו וכן שאר מדותיו הקדושות – הכל אחדות פשוטה ממש, שהיא היא עצמותו ומהותו, וממילא כשם שעצמותו אינה משתנה כמו כן אין בו שינוי ח"ו מצד מדותיו שהן גם כן עצמותו יתברך, וכמ"ש "אני ה' לא שניתי",