"אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה, למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו... אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן" (ר"ה טז', א).
וכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג, ד) "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה". כל עניינו של השופר המיוחד לישראל הוא רמז לישראל להתעורר לתשובה. המצווה היא להכפיל את התקיעות, תוקעים וחוזרים ותוקעים, מצווה בתוך מצווה. ראש השנה הוא יום הדין. הוא יום מלחמה, ובשעת מלחמה יש קטרוג, וחובתנו לתקוע על לא רק על גורלו של האדם לבדו, אלא על מנת לערבב את השטן. השטן יודע היטב לפני מה העולם עומד, הוא יודע שדנים ביום ר"ה על המצב של כל העולם, לא רק על גורלו של האדם לבדו, אלא על כל מצבו וגורלו של כל העולם. בכל ימות השנה יש לישראל כח על ידי התפילה 'הקול קול יעקב', ובראש השנה הכח הוא כפול, שכן בנוסף לתפילה מתווסף כח השופר. גם שופר הוא תפילה, כפי שאנו חותמים בברכה "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

"יום תרועה יהיה לכם", יש תרועה של מלחמה, וביום זה עומדים לפני מדת הדין למלחמה. "אשרי העם יודעי תרועה" הכוונה, שיודעים ע"י התרועה, שדבקים בקב"ה ע"י התרועה, התרועה היא המעוררת להתדבק בד'. "ותרועת מלך בו", שע"י התרועה מתעוררים אל חרדת הדין של ר"ה, ומהפכים דין לרחמים.
בתפילה אומרים "ונתנה תוקף קדושת היום... וכל באי עולם יעברון..." וספרי מתים פתוחים בר"ה. כי כל השנה יש לאדם קצת תקווה, אבל בר"ה הכל פתוח, אין לאף אחד ביטוח מה יהיה גורלו במשך השנה. אבל חז"ל גילו לנו את הסוד כיצד לעלות ולהיזכר לטובה, "אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז, א). יש כאן עבודת ד' מאהבה, להכתיר את הקב"ה, ולקבל את עול מלכותו. המלכת ד' מתבצעת, קודם לכל, ע"י אמירת הפסוקים- פסוקי התורה- הפסוקים של הקב"ה. בפסוקי התורה טמון הכח האדיר והנורא, הקיים עד לדורנו עד ליום זה ממש, וע"י התפילה יש בכוחנו לפעול למעלה בשמים, וזהו 'כדי שתמליכוני עליכם', וכן בזכרונות , שע"י אמירת פסוקי הזכרונות אנו מעלים את זיכרוננו לטובה.
"ובמה בשופר" (ר"ה, שם), השופר הוא גם תפילה, "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה", צריך רחמים שקול שופר ישמע בשמים, גם השופר יש בו עבודת הלב. ובערוך כתב (הו"ד בטור סי' תקצב) שמאה תקיעות הן כנגד מאה יבבות של אם סיסרא, והביאור הוא, כפי שאמרנו ששופר הוא כח של תפילה, וכמו שיבבות אם סיסרא בטאו את רחשי לבה, אנו מצווים כלפי שמיא להריע ביבבות. אין יבבה שהולכת לבטלה, אין תפילה שאינה משפיעה. מכאן נראה את עומק הדין שאף מספר יבבותיה של אותה גויה אינו הולך לאיבוד, וכך כל מעשה ומעשה נמדד ונשקל.
בתקיעת השופר של ראש השנה מתגלים שני הצדדים הקיימים בר"ה. הצד הראשון 'יו"ט של ר"ה' כדברי הרמב"ם "כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביו"ט של ר"ה" (הל' שופר פ"ג, א), ומצד שהוא יו"ט 'בטוחים שיעשה נס', כדברי חז"ל המובאים בטור (סי' תקפא) "א"ר סימון כתיב 'כי מי גוי גדול...' רבי חנינא ורבי יהושע אומרים איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", ולכן אין וידוי בפה כבכל יום יו"ט. אבל מן הצד השני, בלב פנימה יש חשבון נפש וחרדת הדין גם חרדה וגם בטחון, חרדת ד' ו"חדוות ד' היא מעזכם" (נחמיה ח, י). (מתוך מורשה עמ' נט, ס)