ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נעשה ונשמע

דף הבית בית מדרש מדורים מגד ירחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תש"ע

נעשה ונשמע


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

במעמד קבלת התורה כתוב תחילה : "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שמות כד, ג). ואילו אחרי זה כתוב: "ויכתב משה את כל דברי ה'... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע " (שם,ד). על הקדמת "נעשה" ל"נשמע" למדנו במסכת שבת (פח, ב): "מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים' - למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. "יש להסביר מאמר זה כדי להבין מהו הקשר ומהו הדמיון של "פרי הקודם לעליו" ל"הקדמת נעשה לנשמע"?
דמיון זה מסביר הראי"ה בספרו "מדבר שור" (דרוש שבעה עשר): לאילן יש פרי ועלים, גידול הפרי הוא מכח השמש כמו שכתוב: "ממגד תבואות שמש" (דברים לג,יד) ואילו תפקיד העלים הוא להגן על הפרי שלא יכה אותם השמש יותר ממה שהם יכולים לקבל, שלא יאבד כחם ולא תיבש לחותם. כך שהעלים הנותנים את הצל, הם הגורמים לפרי שיוכל לקבל את חום השמש בדרך מיזוג באופן הנאות להם. וכשאנו מדמים את התורה לאילן, (עץ חיים היא למחזיקים בה), הרי הפרי של האילן מקביל לחלק המעשי של התורה, שהרי שניהם הפרי והמעשה של התורה הם התכלית, הפרי הוא תכלית האילן והמעשה הוא תכלית התורה. ישראל קבלו תורה שבעל פה כדי שיגיע להם המאור הגדול משמשה של תורה, כי תורה שבע"פ מצויה בעיקר בין גדולי החכמים העמלים בתורה, ומהם תגיע ההוראה של המעשה באור גדול ומזהיר.
נשאלת השאלה לשם מה צריכים גם את התורה שבכתב? אלא מפני שהאור הגדול הזה צריך כלי לקבלו, והכלי הוא המוני בית ישראל, וכדי שהאור הגדול של תורה-שבעל-פה יוכל להתקבל בלב ההמון כדי שישמרו את התורה, יש צורך שתהיה לעם נכונות והכשרה לקבל את דברי חכמים בתורה שבעל פה, ואת ההכשרה הזו לאהבת התורה הוא מקבל מהידיעות שבתורה שבכתב, שהן מתאימות וראויות לכל אדם. על כן החיוב של האב ללמד את בנו תורה בשכר, מדובר דווקא במקרא שהוא תורה שבכתב ואעפ"י שאין ממנו תכלית מעשית, אבל המאור שבתורה שבכתב הוא גורם לכך שהאדם לכשיגדל ישמור את משפטי התורה על פי תורה שבעל-פה. ובדרך זו אפשר גם להבדיל בין החלק הנגלה של התורה שביד כל העם להשיגו, והוא תורה שבכתב. ובין החלק השני שהוא החלק העמוק שבתורה, שכדי להיות מושפע ממנו אנו צריכים לקבלת חכמים ולסמוך עליהם בכל משפטיהם וחוקתם שהיא תורה שבעל-פה.
על הקבלה שאנו מקבלים את הדברים מפי חכמי התורה, ואנו מקיימים את דבריהם, אעפ"י שאין אנו שומעים ומבינים את הדברים מעצמנו ומתוכנו, מתאים הבטוי 'נעשה', שאין להמון הרחב את העונג הטבעי של השגת המושכל, ולמרות זאת אנו נכונים לעשות ולקיים. ואילו הבטוי 'נשמע', שפירושו להבין משכלנו את המושג, שהרי מדרך הטבע מה שהאדם מבין מעצמו חביב עליו יותר. אבל קדושתו של עם ישראל היא גדולה מאד, ובקבלת התורה הם הכירו שעיקר הכל הוא לעשות ולקיים את חוקי תורת ה' כפי האמת המכוונת בתורה על פי אמיתתה של תורה, שאי אפשר להשיגה אלא אם נסמוך על דברי חכמים. ועל כן, כל מה שנשכיל לפי הבנת שכלנו בלבד, הוא אינו אצלנו העיקר של תורה שבכתב, אלא דוקא במה שהיא מכשירה את הנפש לקבל את האור הגדול של התורה שבעל פה, כדי שנדע איך להתנהג על פיה למעשה, כי "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב,ה)
אם כן עיקר התורה, שממנה נדע את המעשה אשר נעשה, הוא התורה שבעל פה, הוא הפרי של התורה. הפרי הרי מקבל את המתיקות שלו מקרני השמש ככתוב: "ממגד תבואות שמש". מה שאין כן תורה שבכתב, שאותה יכול ללמוד העם כולו, אעפ"י שאינם יודעים את עומקה ואינם יכולים להתנהג על פיה למעשה, הרי היא דומה לעלים שאינם תכלית לעצמם אלא הם המכשירים את הפרי לקבל את השפעת אור השמש שלא יהיה יותר מכוחו, כך גם הלימודים של תורה שבכתב, הם המכשירים את הנפש לקבל את הארת התורה שבעל-פה ולקיימה בכל לב.
ובכך שהקדימו ישראל נעשה לנשמע הם הראו בכך את אהבתם לה' יתברך, שגם אחרי שמשה ערך בפניהם את התורה שבכתב (ככתוב: "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"), שעניינה הוא כאמור הלימוד והידיעה שאי אפשר להשתמש בה למעשה, הם הקדימו את הנעשה לנשמע, והודו בכך שהעיקר הוא ידיעת התורה שבלב חכמים היודעים להורות אותה למעשה. לכן הסכימו ישראל שתחילה "נעשה" את הדברים על פי הוראת אחרים, ורק אח"כ "נשמע" להבין את התורה כפי שכלנו. באמירה זו של הקדמת נעשה ונשמע הונח יסוד קיים לדורות, שאע"פ שמוטלת החובה על כל אחד מישראל ללמוד התורה כפי הבנתו, מכל מקום צריך לדעת שעיקר התורה היא התכלית המעשית המסורה לנו רק מהחכמים הגדולים.
והנה, באילן-התפוח תחילת הנץ של הפרי קודם לעליו, מפני שהוא צריך בתחילת פריחתו את מלוא חום ואור השמש ללא חציצה. ורק אחרי זה כאשר כבר פעלה עליו השמש את פעולתה, צריך הוא לעלים שיתאימו את החום והאור ליכולת הקבלה שלו. כך גם נהג משה רבינו, בתחילה סיפר לישראל את דבר ה' בעל-פה, (ככתוב: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה") כדי שתחילת הקבלה תהיה תורה-שבעל-פה, שהיא נמסרת על פי החכמים העוסקים בתורה תמיד, שהם כאור השמש המאיר ומוציא פרי חמד. ומפני החשש שאם ההמון הרחב יהיה מחוסר כל ידיעה מתורת ה' הוא יבעט בעול תורה שבע"פ, על כן למחרת שב משה וסידר לפני כל העם תורה-שבכתב (ככתוב: "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם"), כדי שיוכלו לקבל לדורות את אור התורה שבעל-פה. וזהו שכתוב: "כתפוח בעצי היער", שמתחילה מקבל את אור השמש ללא חציצה להתחלת פריחתו, ורק אח"כ הוא מתכסה בעלים כדי שאור השמש יהיה לפי כוחו, ועל כן כתוב בהמשך: "בצלו חמדתי וישבתי", שתורה שבכתב הכוללת את חלקי התורה שביד כל העם להבינם, היא כעין פעולת הצל על האילן, הפועל כך שלבסוף: "פריו מתוק לחכי", כך שינהג הציבור כולו למעשה, אחר הוראת גדולי החכמים אעפ"י שאינם מבינים את עומק דבריהם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il