ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שער לדין
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אלון בן איריס
"אימתי יש מקום לפסול שופט, היא במידה רבה השאלה מהי המשמעות של להיות שופט ומהי שפיטה" (יגאל מרזל, פסלות שופט, בהוצאת לשכת עורכי הדין). מדויק יותר יהיה לומר, שדיני פסלות שופט ויישומם מבטאים את הדרך בה מבקשת מערכת המשפט, לא רק לעשות צדק, אלא גם להציג עצמה בפני הציבור הרחב.
במדינת ישראל, מוגשות מידי שנה, מאות בקשות לפסילת שופט. הבקשה מוגשת בראשונה לשופט עצמו, אשר קובע את עמדתו בה. ערעור על החלטת השופט, מתקיים בפני נשיא בית המשפט העליון, והוא הקובע האחרון בסוגיה. מידי שנה מוגשים בממוצע כ-180 ערעורי פסלות, ומתוכם מתקבלים רק כ8.5% (מרזל, 402). בפסקי הדין, עולים שני דגשים: האחד הוא "מראית פני הצדק" והשני הוא החשש האובייקטיבי לפגיעה בהליך השיפוטי. בעשורים האחרונים, נדחה השיקול הראשון, שבאופן טבעי מרחיב את עילות הפסלות, והשיקול השני "האובייקטיבי", תופס מקום של כבוד. זאת ועוד, ישנם מקרים בהם נשיא בית המשפט דוחה בקשת שופט לפסול עצמו, בטענה שאין לבחון את הדברים על פי קנה המידה הסובייקטיבי של השופט (!), אלא על פי מדד אובייקטיבי. מדובר במגמה מצמצמת הן מבחינה עובדתית והן מהבחינה המושגית, ולהלן נעמוד על שורשי מגמה זו.
פסילת דיין במשפט העברי
מה עמדת המשפט העברי בנושא? האם על פי דין תורה, יש לנקוט בגישה המרחיבה את העילות לפסלות היושב בדין ואת יישומן או לצמצמן?
דיני פסלות דיין, מתחלקים בדין התורה למספר רבדים. הכלל הראשוני ביותר שהפסול להעיד – פסול לדון (שו"ע חו"מ סימן ז, ט). בכלל זה הקרובים הפסולים לעדות, מן התורה או מדברי חכמים, פסול מחמת עבירה.
פסול נוסף, הוא מצב בו לדיין יש נגיעה אישית בעניינה של התביעה. כך קובע הרמב"ם, הן בהתייחס לעדים והן בהתייחס לדיינים: "אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר".
הלכה זו, הפוסלת עד ודיין בשל נגיעה 'בדרך רחוקה', מחמירה על הדין במדינת ישראל הקובע פסלות במצב בו "יש לשופט עניין כספי ממשי, או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו" (סעיף 77א (א1) לחוק בתי המשפט). דהיינו, על פי הדין הישראלי לא די בנגיעה כספית כלשהי, אלא צריך שהנגיעה תהיה ממשית.
דרישה זו לממשיות הנגיעה, תואמת את האמור גם בס"ק א, של הסעיף הקובע פסול אם "קיימות נסיבות שיש בהן לדי ליצור חשש ממשי למשא פנים בניהול המשפט". שוב, על פי המשפט הישראלי, לא די בחשש למשא פנים – על מנת לפסול שופט חובה שהחשש יהיה ממשי.
בנקודה זו, נשוב למשפט העברי ונשים לב להבדל המגמה בין מערכות המשפט. על פי ההלכה, אדם רשאי להעיד למי שהוא אוהבו או שונאו לעומת זאת, אדם פסול להיות דיין, בעניינו של מי שהוא אוהבו או שונאו (שו"ע חו"מ סימן לג).
בעל ספר מאירת עיניים (שם, ס"ק א) מסביר את ההבחנה בכך, שבעדות נדרש אדם להביא בפני בית הדין עובדות מוצקות, ועל כן אין לחשוד שישקר – שהרי אם משקר הרי הוא עושה זאת בכוונה ובמודעות. לעומת זאת, הדיין עשוי להפעיל שיקול דעת מוטה "בלא כוונת רשע" . המקור לדברים נמצא בפסקי רבינו אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1250 – 1327) שכתב: "כי ענין הזכות והחובה מבצבצת לאדם בלא כיוון רשע, לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה". הרא"ש, מכיר בחולשותיו של האדם באשר הוא, ומיישם אותם ביחס לדיני פסלות הדיין.
גישה דומה, עולה ממקבץ סיפורים במסכת כתובות (דף קה), המתארים סיטואציות בהן פסלו דיינים עצמם מלדון. האמורא שמואל, פסל עצמו מלדון אדם שנתן לו ידו וסייע לו לעבור גשר בסמוך לבית הדין. האמורא אמימר פסל עצמו מלדון אדם שהסיר נוצה מבגדו. אך דוגמא שמבטאת את נקודת המבט התורנית, היא המקרה של רבי ישמעאל ברבי יוסי, אשר פסל עצמו מלדון את אריסו שהקדים להביא את תוצרי השבוע (אף שלא היה פסול מן הדין). רבי ישמעאל מעיד על עצמו, שלאחר שהעמיד דיינים אחרים לדון בעניינו – הרגיש שהוא חושב על שיקולים לטובתו של אותו אדם ואומר לעצמו: "כך היה יכול לטעון, וכך היה יכול לטעון", והוסיף: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".
מודעות לחולשות אנושיות
גישה זו, נוגדת את המגמה במשפט הישראלי, הנוטה לצמצם את המקרים של פסילת שופט. כאמור, ישנם מצבים בהם גם כאשר השופט מבקש לפסול עצמו, קובע נשיא בית המשפט העליון – בדונו בערעור על החלטה זו, כי הוא אינו זכאי לכך, ואין להסתמך על תחושותיו הסובייקטיביות. דומה, שמגמת החקיקה, ויישומה על ידי בית המשפט היא למצֵב את השופט בעיני הציבור, כמי שבכוחו להתעלות מעל נטיותיהם של אנשים רגילים ועל כן יש לפוסלו רק במקרים חריגים. בעיני בית המשפט, אם פסלת את השופט – ביטאת את אנושיותו והפכת את הכרעותיו ליחסיות. (להרחבה בעניין זה ראו: יששכר רוזן צבי, "האם שופטים הם כבני אדם כינון דמות השופט בראי דיני הפסלות", ממשל ומשפט ח, תשס"ה)
בשונה, המבט התורני, שאומנם מכנה את הדיינים 'אלוהים' – דורש מהם זהירות והתרחקות מכל חשש לנגיעה ואינטרס בנשוא הדיון. דרכה של תורה להתמודד עם הנטיות האנושיות, אינה להתעלם מהן, ולהציג את השופטים הדיינים כמי שיכולים להיות על אנושיים. להיפך, האמון בדייני ישראל נרכש דווקא מכך שהם מודעים לחולשותיהם האנושיות ומתמודדים עימן.
וכך היא לשון הרמב"ם: "צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו." (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ו).
___________
1 פורסם במוסף 'צדק' של עיתון 'מקור ראשון'
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שימוש נכון בתנור הביתי
אנחנו קודש למענך
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
