קנינו של קטן, כיצד?

השבוע נמשיך לברר מה כח קניינו של קטן, נעסוק בנושא באמצעות בירור סוגיית דין נתינת מתנות כהונה לקטן.
"תנו רבנן עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות. ואלו הן חרש, שוטה וקטן וכו', וכולן משגרין להם לבתיהם" (יבמות צט:) מבואר שאין חולקים לקטן תרומה בגורן משום זילותא דתרומה אבל אפשר לתת לו לביתו ויוצא בעל השדה ידי חובת הפרשת תרומה.
נחלקו הראשונים האם במתנות כהונה פועל דין "דעת אחרת מקנה" או לא.
ר' שמשון משפיירא סובר שיש גם כאן "דעת אחרת מקנה", שהרי "טובת ההנאה לבעלים", דהיינו שהבעלים קובע למי תחולק התרומה, לכן נחשב הדבר שהוא הנותן.
הוא הביא הוכחה מהסוגיא בב"מ יא: בהא דרבן גמליאל והזקנים, שם הקנה את המעשרות לר' יהושע ומתנות עניים לר"ע - ואע"פ שלא עמד בצד חצירו ואינה משתמרת להם, הועילה מתנתו משום דחשוב "דעת אחרת מקנה", וכתירוץ רב פפא שם.
לעומתו ר"ת סובר ש"אין טובת הנאה ממון" ולא נחשב הבעלים דעת אחרת מקנה, ומבאר את הגמ' בב"מ בשהקנה להם גם את החצר ובכה"ג כיוון שאיכא "דעת אחת מקנה" לעניין החצר מהני גם לענין מעשרות.
עפ"ז דנו האחרונים בנתינת כסף פדיון הבן משאר מתנות כהונה לקטן.
בעל הפר"ח (בקונטרס מים חיים) סובר שבכל מתנות כהונה אפשר לתת לקטן משום דדעת אחרת קטנה מהני ליה מדאו' ויש בהם דעא"מ. וא"כ פסק כר"ש משפיירא.
ובקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ד) פסק כר"ת וצ"ל שאין במתנות כהונה דעת אחרת מקנה. לכן לכאורה א"א לתתם לקטן. אלא שמהגמ' ביבמות הנ"ל מוכח שודאי אפשר. וצריך להבין מדוע.
ועוד הקשה קצוה"ח מהא דמהני התם אף נתינה לשוטה,והרי נפסק להלכה שבשוטה אפילו דעא"מ לא מהני, (סמ"ע סי' רמ"ג ס"ק כ"ט ודלא כלבוש שסובר דמהני אף בשוטה).
וביאר קצוה"ח שאכן מהני נתינת מתנות כהונה ופדיון הבן לקטן אבל לא מטעמו של הפר"ח.
הוא הסביר זאת בשתי דרכים:
א. מתנות כהונה הינם חוב של ישראל, ושיעבודא דאורייתא, ולכן חשיב כבר כממון הכהנים, ששבט הכהונה זכה בהם. א"כ אין כאן אלא פרעון חוב ודי בהסתלקות הנותן וא"צ זכיית המקבל, כשם דקיי"ל שנתינה בע"כ שמה נתינה.
ב. מכיון שא"צ לדעת המקבל מהני נתינה אף לשוטה וקטן. אע"פ שאין כאן דעא"מ ובשוטה אף לא מהני דעא"מ. לפ"ז לכאורה אע"פ שהנותן יצא י"ח אין המתנות של הקטן ואם יקחם כהן אחר ממנו, זכה.
ג. ע"פ דברי התוס' (סנהדרין סח:) שביאר שקטן שיש לו ממון מדאוריתא כשעשה מלאכה - הניתן לו בשכרו ה"ז שלו מדאוריתא.
ה"ה במתנות כהונה דכתיב בהם "חלף עבודתכם" ה"ז כשכר מעשה ידיו של הכהן ואף קטן ושוטה זוכה בהם.

בנתיבות המשפט (שם סק"ח) כתב דמהני מטעם שא"צ נתינה וזיכוי במתנות כהונה, ואפילו אם יפקירם בעל השדה יוצא ידי חובה.
אמנם בשנת הביעור חייב לזכותם לכהן ולא יצא י"ח ביעור עד שיזכה בהם הכהן. ולכן בשנה זו א"א לתת לקטן.
אע"פ שקטן א"י לזכות בקנין, מחדש נתיבות המשפט, שאם אכל הקטן את המתנות זכה בהן ויצא הישראל ידי חובתו.
לכן אם יאכיל פדיון בנו לקטן או את שאר המעשרות יצא י"ח אבל כל שלא אכלם הקטן, יכול כהן אחר לקחתם מהקטן, ואף הישראל לא יצא ידי חובת פדיון הבן ולא י"ח מעשרות בשנת הביעור.
א"כ מצאנו שלוש דרכים בהסבר האפשרות של קטן לקנות מדאוריתא:
א. שכר עבודתו (תוס' וקצוה"ח).
ב. מה שאכל ( נתה"מ).
ג. פירעון חובו לקטן (קצוה"ח).