בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

כפרת חטא העגל

הציווי על המשכן ושבת לפני חטא העגל * הוספת קדושה בשבת * איך בני ישראל חטאו בעגל? * מדרגתו הגבוהה של משה בהצלת ישראל * מסירות הנפש של משה ושבט לוי * תורה שבכתב ותורה שבעל פה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ' אדר התשע"ג
14 דק' קריאה 45 דק' צפיה
כפרת חטא העגל 1
הציווי על המשכן ושבת לפני חטא העגל
במרכזה של פרשת כי תשא נמצא חטא העגל והסליחה עליו. פרשת כי תשא נמצאת בין פרשיות תרומה ותצווה לבין ויקהל ופקודי, באמצע פרשיות המשכן. אבל הרי הציווי על המשכן היה אחרי חטא העגל, למה התורה שינתה מהסדר והקדימה את הציווי על המשכן לסיפור החטא? הרי מתן תורה היה בשישי בסיוון, חטא העגל בי"ז בתמוז, משה עולה לארבעים יום לבקש מחילה ועוד ארבעים יום להוריד את הלוחות השניות, אחר כך ישראל מצווים על בניית המשכן והמשכן מוקם בראש חודש ניסן. מדוע התורה הכניסה את סיפור חטא העגל בין פרשיות הציווי של המשכן לבין הפרשיות על הקמתו בפועל - הדברים צריכים הסבר.
כנראה, שהיה צורך בכמה הקדמות לפני שהתורה מספרת על המשבר הקשה, על הטרגדיה הנוראית של חטא העגל. התורה רוצה להזכיר לנו שכבר במעמד הר סיני, ואפילו לפני כן ביציאת מצרים, נקבע הקשר המוחלט בין ריבונו של עולם לבין ישראל, קשר בל ינותק. במעמד הר סיני נכרתה הברית של הקב"ה איתנו, וכפי שאומר המדרש המובא ברש"י בתחילת פרשת תרומה (ראה שמות רבה לג, א), מאחר שהקב"ה נתן לנו את התורה, ממילא הוא משרה את שכינתו בתוכנו והמשכן מוכרח להיבנות. לכן, עוד לפני הציווי על המשכן, כבר במתן תורה הייתה כוונה שעם ישראל יקים את המשכן. התורה רוצה ללמד אותנו שהחיבור של ישראל לריבונו של עולם הוא גדול והקב"ה ישרה שכינתו בתוכנו, והמשבר של חטא העגל הוא משבר שבתוך החיבור, הוא לא יכול לפרק את הקשר הזה ח"ו.
כך אפשר להסביר גם מדוע התורה מקדימה ומצווה אותנו על שבת (שמות לא, יב-יז) עוד לפני פרשת חטא העגל. גם הציווי הזה מלמד אותנו על הברית המיוחדת שהקב"ה כרת איתנו: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם", הברית של השבת. נאמר כאן כך: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". אומר כאן ה"אור החיים" שכוונת התורה במילה "אַךְ" היא שיש מצבים שצריך לא לשמור את השבת, כשיש פיקוח נפש הוא דוחה את השבת. לא רק שבת אחת אלא אם יש צורך גם כמה שבתות: "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם", השבת היא אות והיא מבטאת את הקשר בין ישראל ובין ריבונו של עולם; "לָדַעַת", מהדבר הזה שאתם יודעים שפיקוח נפש דוחה את השבת אתם לומדים שחיי ישראל יותר חשובים משמירת השבת, מי נדחה מפני מי - הפחות חשוב נדחה מפני היותר חשוב. זאת אומרת שמכך אתם לומדים "כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", על ידי זה תדעו את קדושתכם הגדולה, הקב"ה מקדש את ישראל וקיומם של ישראל יותר חשוב משמירת השבת.

הוספת קדושה בשבת
הפסוקים ממשיכים: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם", "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" לא רק לשמור ולא לעבור על מצוות הלא תעשה, אלא יש גם עניין לעשות את השבת. ה"אור החיים" אומר שכוונת הפסוק היא שלעם ישראל יש כח לעשות שבת, אמנם השבת היא קביעא וקיימא (ראה פסחים קיז, ב) אבל יש לישראל כח להוסיף על השבת לפניה ולאחריה וכך הם עושים את השבת. ישראל לוקחים שעות של חול ומקדשים אותן בקדושת השבת, "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת". נוסיף על דבריו דברים שאמרנו בשיעור בעניין קידוש. הקידוש הוא לא רק הודאה והזכרה שהשבת היא קדושה כי הקב"ה קידש אותה, התפקיד של הקידוש הוא להוסיף קדושה, ליצור קדושה. יש כבר קדושת שבת ובכל זאת אפשר להוסיף קדושה על גבי הקדושה הקיימת "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח). שבת היא כמו הכלה שלנו, והקב"ה מצווה אותנו שנקדש את השבת כמו אדם שמקדש כלה.
ואם נשאל: איך אפשר לקדש את השבת, הרי היא כבר קדושה ועומדת? האם אפשר להוסיף קדושה על גבי קדושה? נאמר שיש לנו מקור הלכתי לזה. הגמרא במסכת נדרים (יב, ב) מביאה מחלוקת האם ניתן להתפיס נדר בבכור. נסביר קצת את העניין: אפשר לנדור נדרים על ידי התפסה, אדם יכול לומר על חפץ מסוים שהוא יהיה קדוש כמו חטאת, כמו קרבן כי יש לנו כח להקדיש קרבן והקרבן קדוש. כשאדם נודר הוא ממשיך את הקדושה מהקרבן אל החפץ הזה. החפץ לא נהיה קדוש במובן שהוא הקדש לבדק הבית אלא הוא רק נהיה אסור. זה יסוד הנדרים, התפסה, תולים חפץ בקדושה שהקב"ה נתן לנו להקדיש בקרבנות, ואנחנו מתפיסים. אך בכור הוא קדוש מבטן ואי אפשר להתפיס בדברים שאין לנו שליטה עליהם, אי אפשר להתפיס חפץ שיהיה כמו בשר חזיר כי החפץ לא יאסר משום שבשר חזיר לא נאסר בגללנו אלא הוא אסור בעצמו. אם כן מצד אחד גם בכור קדוש מעצמו, אך מצד שני התורה אמרה: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" (שמות יג, ב) ומהפסוק הזה לומדים שמלבד שהתורה קידשה את הבכורות, יש מצווה עלינו לקדש את הבכורות. אם כן נשאלת השאלה איזה סוג קדושה יש כאן, מצד אחד הקב"ה ציווה אותנו לקדש אך מצד שני הבכור קדוש ועומד מאליו, יש כאן קדושה כפולה. אז אפשר להתפיס בקדושה כזאת או לא - התנאים נחלקו בדבר. הוי אומר, שלדעה שאפשר להתפיס בבכור יוצא שכשהתורה אמרה לקדש את הבכורות היא לא התכוונה לאמירה בלבד, אין הכוונה סתם לומר שהבכור קדוש אלא ליצור את הקדושה וממילא אפשר להתפיס בו. כך גם בשבת, אפשר להוסיף קדושה על גבי הקדושה שהקב"ה כבר קבע, כשעושים קידוש נוספת קדושה לשבת על גבי הקדושה שהקב"ה קבע מששת ימי בראשית. הנקודה הזאת רמוזה בפסוק שהבאנו "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" ישראל עושים את השבת ומוסיפים קדושה בעצמם. ישראל יוצרים בעצמם קדושה.
השבת היא אות סודי, בקדושת השבת יש צד נסתר. בשבת יש נשמה יתירה שכל אדם מישראל מקבל וכלל ישראל מקבלים, היא לא נודעת בחוץ, זהו משהו פנימי וברית מיוחדת: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם", אחרים לא יודעים על כך. האחרים יודעים: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ", אך הברית הפנימית והמיוחדת הזאת סמויה, עמוקה מאוד ונשמתית, זהו הקשר בין ריבונו של עולם ועם ישראל.
הידיעה הזאת מוסיפה לנו עוד נקודה: הגמרא במסכת שבת (קיח, ב) אומרת, שכל מי ששומר את השבת, אפילו אם עבד עבודה זרה כאנוש, מוחלים לו שנאמר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת... שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיהו נו, ב), מי ששומר את השבת מחול לו אפילו אם הוא עובד עבודה זרה. קשה מאוד להבין את זה, איך שמירת שבת יכולה לעזור לעובד עבודה זרה - אלא ששמירת שבת היא הכרזה שיש בורא לעולם, ה' עשה את השמים ואת הארץ בשישה ימים וביום השביעי הוא שבת, זו הכרה שיש ריבונו של עולם והוא אלוקי הכול. אחרי ההכרה הזאת, אם חס וחלילה קרה שאדם נכשל בחטא עבודה זרה, ובכל זאת הוא שומר שבת, זה אומר שבעצם העבודה זרה אצלו שטחית ולא אמיתית. הוא מכיר בעובדה שיש כוח עליון כללי, הוא מכיר בעובדה שיש ריבונו של עולם שהוא בורא העולם - הוא רק פוסח של שני הסעיפים. העוצמה של שמירת השבת מחלישה את החטא האיום והנורא של עבודה זרה.

איך בני ישראל חטאו בעגל?
אחרי ההקדמות האלו מגיעה פרשת חטא העגל. החטא הוא נורא, כמו שחז"ל מגדירים אותו: זה כמו כלה שמזנה בשעת חופתה (שבת פח, ב). אין דבר שיכול להיות יותר מקולקל ומתועב מזה, את מתחתנת עם מישהו ומיד את בוגדת?! ריבונו של עולם לוקח את ישראל, נותן להם את התורה ומעצים את הבחירה האלוקית בישראל, וברגע זה בסיני ישראל פושעים ועובדים עבודה זרה - זה איום ונורא. חכמים ביארו לנו שישראל לא חטאו אלא רק כדי ללמד אותנו דרך תשובה, כי אי אפשר להסביר כפשוטו שישראל חטאו סתם. הרי ישראל עומדים ורואים את מעמד הר סיני, את ההשגחה האלוקית, חיים בתוך מציאות והתגלות אלוקית נשגבה כזאת, כיצד יכול להיות שהם חוטאים, וכי דבר כזה נורא יכול להיות?! זה לא יתכן. כנראה ריבונו של עולם רצה לגלגל כאן את החטא הזה כדי ללמד משהו, ללמד תשובה. כך אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה (ד, ב) שדוד המלך חטא כדי ללמד דרך תשובה ליחיד וישראל חטאו בחטא העגל כדי להראות דרך תשובה לרבים, ולהראות לנו שאפילו מהמעשה הכי נורא - אפשר לעשות תשובה. אז מה הכוונה האם ישראל בכלל לא חטאו?! כנראה שריבונו של עולם כאילו הסיר את הסייעתא דשמיא. חז"ל אומרים שבכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (קידושין ל, ב), כאן כאילו לא הייתה עזרה וניתנה אפשרות ליצר הרע לפעול ולהכשיל.
זאת אנו לומדים גם מדברי המדרש, המתאר איך משה רבנו מוסר את נפשו ומלמד זכות על ישראל בגאונות רבה, משה אומר לה' כך (שמות רבה מג, ו):
רבי נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלהים. אמר: רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים. אמר הקדוש ברוך הוא: משה אף אתה טועה כמותם, והלא אין בו ממש! אמר לו: א"כ למה אתה כועס על בניך הוי למה ה' יחרה אפך בעמך.
אם אין בעגל ממש, למה הקב"ה כועס על עם ישראל? מי זה העגל הזה בכלל? מה, הוא מתחרה בקב"ה?!. לפי המדרש משה מלמד זכות בדרך נוספת (שם ז):
"למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים", מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: רבון העולם מהיכן הוצאת אותם? ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים. א"ר הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו - יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו? הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות. כך אמר משה: ריבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל לפיכך אמר: "אשר הוצאת מארץ מצרים", דע מהיכן הוצאת אותם.
ישראל היו כל השנים בסביבה מקולקלת, איך הם לא יושפעו - אלו היו לימודי הזכות של משה. אני חושב שכשחז"ל דרשו את הדברים הללו הם לא התכוונו רק להסביר את דברי הסנגוריה של משה, חז"ל גם באו ללמד זכות על ישראל במשך כל הדורות. מפעם לפעם ישראל נסחפים להשקפות מוטעות ולדתות אחרות, ואז אפשר ללמד זכות על ישראל ולומר: "למה ה' יחרה אפך בעמך", הרי הדעות האלו לא מתחרות בריבונו של עולם, סופם להתבטל והם משהו חולף וזמני. הן לא מתחרות באמת בדרכה של תורה, הן שטחיות ורדודות והאמונה בריבונו של עולם מוחלטת ואבסולוטית - אין לה מתחרים. לימוד זכות נוסף: הקב"ה ברא יצר הרע בעולם ולכל דור ודור יש הפיתויים שלו. לא כל כך קל להתגבר עליהם. ישראל נמצאים בין האומות ומושפעים מהן. היינו אלפיים שנה בין האומות ושם נפגשנו עם כל המבוכות והבילבולים, התאוות והיצרים. אם כן, לא פלא שנכשלים. כמובן שאלו תרוצים והתנצלות לא מספקים, אבל הם ממעטים מאוד את החומרה של העוונות. גם בדור שלנו, הפיתויים שהולכים ומתגברים כל כך רבים, הם חודרים לכל הבתים ואיך אדם יכול להתגבר. כך אומר משה רבנו, משה רבנו של הדור הזה, הוא אומר את דברי משה רבנו שלימד סנגוריה על חטא העגל: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, יא). הרי דברי משה הם דברי התורה ודברי התורה הם נצחיים ומתאימים גם להתמודדויות של דורנו. זאת ההתנצלות. כמובן שאין כאן היתר לכתחילה לחטוא, אבל בדיעבד אם מישהו נכשל, אפשר לסנגר עליו בטענות האלו.

מדרגתו הגבוהה של משה בהצלת ישראל
משה אומר דבר נוסף: "וַיְחַל מֹשֶׁה". מה פירוש המילה 'ויחל'? אומר המדרש (שמות רבה מג, ג):
"ויחל" לשון חלוי. כיצד? אמר ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אדא דיפו בשם ר' שמואל בר נחמן: כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם? "ויבאו מרתה", התחיל משה מהרהר בלבו ואמר: המים הללו למה נבראו? מה הניה יש לעולם בהן? מוטב היה אלו לא נבראו. ידע הקדוש ברוך הוא מה היה מחשב בלבו, א"ל הקדוש ברוך הוא: לא תאמר כן. ולא מעשי ידי הן? יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור: כך עשה את המר מתוק. ומנין שלמדו הקדוש ברוך הוא להיות אומר כך? ראה מה כתיב: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ", ויראהו אין כתיב כאן, אלא "ויורהו". אין ויורהו אלא לשון למוד שנאמר: "ויורני ויאמר לי", וכתיב: "ולהורות נתן בלבו". היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה. ולמה עשה? אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלהים לכלותן אמר לו משה: רבש"ע בקשת לאבד את ישראל, מכלה אתה אותם מן העולם! לא כך אמרת לי במרה: הוי מתפלל ואמור עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן הוי ויחל משה.
משה קיבל במרה שיעור שאין דבר מיותר, רק צריך לרצות להפוך את המר למתוק. לאחר מעמד הר סיני וחטא העגל כשהקב"ה רצה לכלות את ישראל משה מזכיר את השיעור הזה ולכן הוא מבקש ריבונו של עולם שימתיק את המרירות של עם ישראל ושירפא אותם. משה מלמד זכות על ישראל.
כשאנחנו מתבוננים בדבר הזה אנו זוכים ללימוד מאוד גדול. משה מלמד זכות על ישראל, גם אברהם אבינו לימד זכות על בריותיו של הקב"ה בסדום, אבל אברהם לא עשה את זה באותו האופן של משה. אברהם אמר שאולי יש שם צדיקים, הוא התנה את ההצלה בקיום הצדיקים, אך אם אין אז אין. משה רבנו אומר שאם הקב"ה לא מקבל את תפילתו: "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב), משה מוסר את נפשו על כלל ישראל. בקריאת הפסוקים האלו עולה השאלה: אפשר להתווכח עם ריבונו של עולם?! ריבונו של עולם אמר שזה מה שצריך לעשות, למחות את ישראל ושממשה רבנו יעמוד עם ישראל חדש, כולו צדיקים. אז למה להתווכח עם ריבונו של עולם? ויכוח עם ריבונו של עולם הוא לא דבר אפשרי. אך משה בתקיפות שכזאת מתנה תנאים, אם הקב"ה לא ימחל שימחה אותי מהספר שלו, והזוהר אומר שזוהי מדרגה יותר גבוהה מאשר אברהם אבינו. אז איך אפשר להבין את זה, הקב"ה אומר משהו, משה רבנו מתווכח והוא עוד בדרגה יותר גבוהה?!
התשובה לכך רמוזה בדברי התורה ויש כאן התבוננות עמוקה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י), הקב"ה אומר למשה שלא יפריע לו. מישהו יכול להפריע לקב"ה לעשות את מה שהוא רוצה, למה ה' אומר למשה שיתן את הסכמתו לעניין, משה רבנו מבין שיש כאן רמז, יש כאן מבחן (ברכות לב, א). משה עומד במבחן גדול וקשה, ריבונו של עולם אומר לו משהו ומשה צריך לדעת מה הרצון המסתתר מאחורי האמירה הזאת. ה' אומר למשה שיש לו אפשרות לעכב, אבל ה' גם אומר למשה שלא יעכב, אז לעכב או לא. משה צריך להבין מה הרצון האלוקי. משה יודע שהקב"ה כרת ברית עם ישראל ולא יתכן שה' יכלה את ישראל, עכשיו היה מתן תורה, מוכרח להיות שהקב"ה רוצה שמשה יתפלל ויתחנן להסיר את רוע הגזירה. אפשר להבין את זה בצורה עמוקה יותר אם נתבונן בצורה יותר פנימית ורוחנית: ריבונו של עולם מדבר עם משה, והרי כתוב: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם כ), אז איך כתוב שהקב"ה מדבר עם משה פנים אל פנים - ההסבר לכך הוא שיש מדרגות מדרגות, יש מדרגות של כלל ישראל, יש מדרגה של כלל הנביאים שרואים באספקלריה שאיננה מאירה (יבמות מט, ב), ומשה רבנו רואה באספקלריה המאירה, אבל יש עוד מדרגות. גם ביחס למשה רבנו, איש האלוקים, שארבעים יום וארבעים לילה לא אכל ולא שתה, גם ביחס אליו הקב"ה נמצא גבוה מעל גבוה ללא גבול. אם כן, כשהקב"ה מדבר אליו מתגלה לו הופעה מסויימת, אך יש משהו יותר גבוה. משה רבנו צריך להבין, הוא לא שומע את ריבונו של עולם ממש אלא רק רואה את ההופעה, אבל יש מקור יותר עליון, לפני ולפנים, ומשה רבנו עולה למדרגה היותר גבוהה, שם למעלה לא יכול להיות שרוצים למחות את ישראל. *

מסירות הנפש של משה ושבט לוי
זאת מסירות נפש. יש כאן מצב מיוחד מאוד ונמצא שההתמודדות הזאת בונה קומה חדשה אצל משה רבנו. משה עומד כאן למבחן, מצליח בו ומתעלה למדרגה חדשה על ידי מסירות הנפש הזאת. משה מסר את נפשו כבר בתחילת דרכו, הדבר הראשון שהתורה מספרת על מעשי משה הוא מסירות נפש, כשהוא ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו הוא הרג את המצרי. משה רבנו מוסר את נפשו על כלל ישראל ועל כל אחד מישראל. משה הוא זה שראוי להיות המנהיג של ישראל ועל ידו מתאים שתינתן התורה. משה מוסר נפשו על כלל ישראל והוא מבטא את עניינם של כלל ישראל, משה רבנו הוא התורה: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב) כאילו משה רבנו והתורה זה דבר אחד, וכעת מתבררת הגדלות של משה.
המבחן הזה היה גם אצל בני לוי. המשבר של חטא העגל היה משבר בונה. הוא בנה במשה מדרגה חדשה ובכך כל ישראל מתרוממים, הוא בנה מדרגה חדשה אצל בני לוי ועכשיו בזכות ההקרבה והמסירות שלהם הם ראויים לתפקיד המיוחד שלהם. מיד אחרי זה משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), הקב"ה מקבל את בקשתו ומגלה לו את המידות האלוקיות, זה לא היה לפני כן, זה קורה רק לאחר ההתפייסות. כל משבר שתוקן הופך את המצב ליותר חזק ושלם. ההמשלה לכך הוא בגד שנקרע, במקום של התיקון הוא לא יקרע שוב, הוא מחובר חזק מאוד והחיבור יותר חזק ממה שהיה לפני הקריעה. המשבר של חטא העגל בא להראות שאפילו על המשבר הכי גדול שיכול להיות אפשר להתגבר, החיבור בין עם ישראל וריבונו של עולם הוא חיבור מוחלט ואפילו הדבר הכי נורא שיכול לקרות לא הורס את החיבור, ואדרבה, בסופו של דבר הוא בונה.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה
יש בפרשה ענין נוסף שראוי לעמוד עליו. כהמשך לחטא העגל, לאחר שהלוחות הראשונים נשברו ניתנות לוחות שניים והלוחות השניים שונים מהלוחות הראשונים. בלוחות השניים כתוב: "פְּסָל לְךָ" (שמות לד, א), משה שותף בעשיית הלוחות. בלוחות הראשונים הקב"ה עשה הכול, לוחות עליונים שיכלו להביא את ישראל למעמד נישא ועליון מיוחד. כמו שהרב מזכיר בספר אורות (אורות המלחמה, ד), שאם ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל הם היו נכנסים לארץ ישראל בלי מלחמות בכלל, הרוממות הרוחנית של עם ישראל הייתה כל כך גבוהה ועליונה עד שכל האומות היו רוצות לשרת אותם ולעשות את רצונם, הם היו מבינים שישראל מרימים את כל העולם כולו וישראל היו נכנסים לארץ בלי מלחמה בעזרת כל האומות. העולם היה מגיע למדרגתו העליונה.
אך הלוחות הראשונים נשברו ובאו לוחות שניים תחתיהם, הן לא במדרגה של הלוחות הראשונים, יש בהן מעורבות אנושית, משה מכין את הלוחות והקב"ה כותב. מתחילה כאן דרך חדשה, לא כמו שהיה עד כה שהקב"ה הוליך את ישראל, רומם והרים אותם, עכשיו ישראל צריכים להיות שותפים. יש כאן פסוק מיוחד (שמות לד, כז): "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" ומהפסוק הזה חז"ל לומדים שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה (גיטין ס, ב), על פי הדברים - על פה, התורה שבעל פה. המדרש (שמות רבה מז, א) מרחיב, מביא פסוק מהושע: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (הושע ח, יב) ודורש:
בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה. מאחר שלמדה מפי הקדוש ברוך הוא אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: רבש"ע אכתוב אותה להם. אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומה אני עושה להם, נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה, כתב זה המקרא, כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים.
התורה שבעל פה היא תורה שנשארת בתוך בית המדרש, היא לא עוברת לאחרים ואחרים לא יודעים אותה. התורה שבעל פה היא התורה שנמסרת מרב לתלמיד ומאב לבנו במשך כל הדורות, הקב"ה כרת איתנו ברית על התורה שבעל פה, כי התורה שבעל פה היא רק בינינו לבין ריבונו של עולם. מי שלומד את התורה והגמרא רק כמו שכתוב יבין בצורה מעוותת: המשנה בתחילת מסכת ברכות מתחילה ב"מאימתי קורין את שמע בערבית" ועל כך שואלת הגמרא "תנא היכא קאי דקתני מאימתי", ותשובתה היא "תנא אקרא קאי". מה זה 'קרא'? במילון כתוב שקרא זו דלעת. יהיו כאלה שיבינו שכשהתנא אמר את דבריו הוא עמד על דלעת... זו תורה שבכתב, מי שינסה ללמוד אותה בלי רב, כך יבין את הפשט... גם במושגים זה כך, אם אדם לא לומד אותם בדרך התורה שבעל פה הוא פשוט לא יבין. כתוב: "אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו" (אבות א, ה), מה זאת אומרת 'קל וחומר', זה קל או חומר - באשתו אמרו קל, וחומר באשת חברו. בלי להכיר את המושג יש בעיה, גם מתרגלים אליו יותר מידי. יש בעיה לצד השני: "סלח נא על קל וחומר" (זמירות למוצאי שבת), על איזה קל וחומר אנחנו מבקשים סליחה? הפעם הפירוש הוא גם על קל וגם על חומר - חמור, לא על קל וחומר. התורה שבעל פה נשארת תמיד תורה שבעל פה, גם כשהיא נכתבת אם היא לא עוברת בצורה חיה בין רב לתלמיד זו לא התורה הנמשכת בכל הדורות. לכל תורה צריך להיות בית אב, תורה שנלמדת רק מתוך הכתוב באופן מדעי ומקצועי זו לא תורה נכונה. התורה נכונה היא תורה חיה "חיי עולם נטע בתוכנו" (ברכות התורה). הגמרא מזכירה שמי שראה את פני הרב זכה ליותר תורה וזה שראה רק את אחוריו זכה לפחות (עירובין יג, ב) משום שהתורה עוברת עם הרוח הפנימית שלה, עם הנשמה של הדברים, עם המנגינה ועם המשמעות הפנימית שהתלמיד קולט בזמן שהוא שומע את הרב מלמד. החיבור בין לרב לתלמיד ובין אב לבן הוא ההמשכיות של התורה, עליה כרת הקב"ה ברית. הרוח הפנימית הזאת לא עוברת בכתובים, היא נשמרת בין ישראל לבין ריבונו של עולם.
זה עניינו של בית המדרש, התלמוד, התורה שבעל פה. התורה שבעל פה נכתבה מתוך כורח, כמו שרש"י במסכת גיטין שם הזכיר (ד"ה ודברים שבעל פה) שבגלל השיכחה נאלצו לכתוב, אבל צריך לזכור שאי אפשר ללמוד רק מהכתובים, חייבים להיות קשורים לרב והתורה חייבת לעבור עם הרוח הפנימית שלה, הרוח החיה שעוברת מדור לדור.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il