ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לשאת את הראש

להרים את הראש , שאיפות בלי גבול , המעלה הכפולה שבשבת ,הצפייה לשבת, להשתמש בטכנולוגיה לעבודת ה'.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
להרים את הראש
אני מסתכל על כל התלמידים והאורחים הנמצאים פה, ואני חושב: כמה אנשים בעולם זכו להיות כל כך קרובים לריבונו של עולם? בכל העולם כולו יש עם ישראל, מכל עם ישראל אלה שיושבים בארץ ישראל הם היותר קרובים, מכל היושבים בארץ ישראל הציבור שומר תורה ומצוות הוא היותר קרוב, ובני הישיבה שהולכים בדרך שלמה של תורה וממשיכים את קדושת השבת, יוצאים מהשבת ברוממות קודש שכזאת - כאלה יש רק יחידי סגולה בכל העולם כולו. אתם בעצם מחזיקים את העולם עליכם.
קראנו השבת בפרשת כי תשא את הפסוק: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל, יב). אני רוצה לפתוח בדברים של רבי מנחם מנדל מויטובסק, מתלמידיו המובחרים והבולטים של הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, רבו של בעל ה"תניא", והמיוחד שבו שהוא עמד בראש העולים לארץ ישראל עם קבוצת החסידים הראשונה. הוא מבאר את הפסוק "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל, יב), שהאדם צריך להרים את הראש. הראש הוא עיקרו של האדם ולפעמים הראש נמצא במקום נמוך וצריך להרים אותו. לדוגמה, חז"ל אומרים שמפרשתו של אותו רשע צריך ללמוד איך להידבק בריבונו של עולם (ילקוט שמעוני בראשית קלד, ד"ה ויאמרו), הכוונה לשכם בן חמור שדבק בדינה, חפץ בה וחשק בה, יש בפרשה ביטויים חזקים מאוד של קשר עמוק, מין תאווה חזקה מאוד ומזה צריכים ללמוד על החשיקה, הדביקה והחפיצה שאדם צריך להרגיש ביחס לריבונו של עולם. כדי להיות דבק בקב"ה צריך להסיר את כל המחיצות, אי אפשר להדביק דבר אל דבר אם הוא לא נקי ויש בו חלודה. "פרי הארץ" מזכיר שיש לרעיון זה משל מהבעל שם טוב. אפשר לחבר חתיכות של כסף רק אם מורידים קצת מהכסף עצמו במקום ההדבקה, צריך לשפשף ואז אפשר להדביק. אם יש לכלוך או כל דבר אחר שמפסיק, הדבק לא פועל. זה הפירוש: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף" (משלי ב, ד). כך צריכה להיות הדבקות בריבונו של עולם, דבקות שמחברת חיבור מוחלט. כל המצוות שאדם מקיים, אם הן לא בדבקות גדולה חסר בהן העיקר, קיום מצוות בלא דבקות זה כמו גוף בלי נשמה. ה"פרי הארץ" אומר שלפעמים אנשים דבקים, אבל בגלל שאף פעם לא הייתה להם התמודדות - הדבקות הזאת לא נבחנה, אנשים לא עמדו בניסיון והם ממשיכים כל הזמן בדרך הנכונה והטובה, אבל אם הם היו נפגשים בניסיון או בפיתוי חזק יכול להיות שהיה מתברר שהדבקות שלהם לא מספיק חזקה ועוצמתית. עניינו של הניסיון הוא לגלות לאדם שעליו להעמיק יותר בקשר אל הקב"ה. זה כל עניינם של הנפילות, ישראל לא חטאו בחטא העגל אלא כדי ללמד דרך תשובה (עבודה זרה ד, ב), ללמד אותם שהם לא היו חזקים מספיק בדבקות שלהם, וכשהיה פיתוי הם כשלו לא עמדו בניסיון. דוד המלך אמר: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהילים כו, ב), דוד ביקש מהקב"ה שינסה אותו, הקב"ה גילה לו שהוא ינסה אותו ואף על פי כן כשהוא הגיע לידי ניסיון הוא לא עמד בו. גם על דוד נאמר (שם) שהוא לא חטא אלא כדי ללמד דרך תשובה, ישראל חטאו כדי ללמד דרך תשובה לרבים ודוד חטא כדי ללמד דרך תשובה ליחיד. כלומר, החטאים הללו נועדו ללמד שהדבקות שהייתה לא שלמה, צריך לחזק את הדבקות. נפילות של אנשים גדולים וצדיקים הן כדי ללמד שהדבקות צריכה להיות מלאה וחזקה ומוחלטת כך שמנצחים בכל ניסיון ונסיון.
אני מוסיף ואומר שאם רוצים לחסוך את המהלך של הנפילה לצורך עליה - אדם צריך מראש לחיות עם תכנון מוקדם באלו ניסיונות הוא יכול להיתקל ואיך הוא מתמודד איתם ומנצח. צריך לתכנן מה יכול לקרות שאולי יהיה קשה להתגבר עליו, איך אני מונע את הקושי הזה ומראש מכין את עצמי לכך, מתגבר על הפיתוי העתידי והודף אותו. אם אדם חי במחשבות כאלה, רואה את הנולד, הוא מונע מעצמו אחר כך קשיים ונפילות כי הוא כבר מוכן ויודע איך להתמודד. בדור שלנו הקב"ה מלמד אותנו לימודים מיוחדים, כמו שחז"ל למדו מהחשיקה ומהחפיצה אל השלילה איך צריך להידבק בריבונו של עולם.
רבי מנחם מנדל מויטבסק ממשיך ואומר שלכל אחד יש דברים שהוא מאוד אוהב בענייני החומר והם מאוד מושכים אותו. יש אדם שמאוד אוהב אישה, יכולים להיות מצבים שכל הראש שלו שקוע בזה והוא לא פנוי לשום דבר, הוא דבוק במחשבה הזאת, איך לרכוש את לבה וכל כולו רק עסוק בכך. כל אחד בתחום שלו, יש אנשים שאכילה מאוד מושכת אותם, יש כאלה שנמשכים לכסף וכן הלאה, אדם כל הזמן עסוק במה שמעסיק אותו - ומזה צריך ללמוד על עבודת ה', עבודת ה' צריכה להיות כזאת שהראש כולו נמצא בה, ואין מקום לחשוב על שום דבר אחר. איך בונים את הדבקות הזאת? כמובן, על ידי התבוננות, לחזור ולשנן שוב ושוב על גדולת ה', על טוב ה', על התורה והעונג הגדול להיות עוסק בתורה, במצוות, שעבודת ה' תהיה עבודה בשלמות, שבתפילה תהיה הרגשה של להתענג על ה'. אדם צריך להרגיש שהתפילה מרוממת את הקשר, האדם פונה אל ריבונו של עולם וכביכול הוא מקשיב לו. אדם יכול לבקש ממנו, להתחנן, לספר את כל המצוקות שלו, להודות על כל הטובות שהקב"ה הרעיף עליו, לראות את גדולתו של הקב"ה ולשבח. זה מרומם את האדם - הוא עומד בפני הגדולה האלוקית כשהוא מלא בשבח. לעבוד על כך שהלב יהיה דבק, לקיים את: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). כשהלב מלא בזה כמובן שאין מקום לדברים אחרים, וזאת הדרך היותר בריאה והיותר נכונה להתמודד עם כל מיני נטיות ותאוות גשמיות וחומריות. אם הלב מלא באהבת ה', תורתו, מלא באהבת עם ישראל וארץ ישראל, בכל דבר שבקדושה - אין מקום לנטיות אחרות.
זה: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לקחת את הראש ולהרים אותו מעל הכול לעבודת ה'.

שאיפות בלי גבול
בהמשך לזה אני רוצה להביא את דברי מרן הרב על דברי חכמים במסכת ברכות, בעניין לימוד הזכות של משה רבנו בחטא העגל. אומרת הגמרא (דף לב, א):
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל.
כלומר, משה רבנו אומר לקב"ה - אתה השפעת להם כסף וזהב עד שאמרו די, כמו שדורשים חכמים שם על הפסוק: "וְדִי זָהָב" (דברים א, א), היה להם שפע גדול והוא שגרם לחטא העגל. הרב אומר על זה רעיון מאוד עמוק (ברכות פרק חמישי, מג): השאיפה לקרבת ה' היא שאיפה בלתי מוגבלת, לשאיפת השלמות בעבודת ה' אין סוף, אי אפשר להגיע למצב של שלמות כי ריבונו של עולם הוא למעלה מכל גבול, קרבת ה' יכולה להתעצם ולהתעצם ואין לה שיעור. צריך לדעת שהשאיפה היא לשאוף להתקדם - לא להגיע, כי אין גבול, הצבת גבול היא לא שאיפה אל הגדולה האלוקית אלא ההפך היא עבודה זרה. אמונה בדבר מגושם בעל גבול, בדבר שניתן להשיג אותו, היא עבודה זרה. היא בעצם שאיפה להגיע לשלמות כלשהי ולנוח, כביכול להגיע אל המנוחה והנחלה. זאת שאיפה מצומצמת ונמוכה, וכשאין לאן לעלות מתחילים לרדת כי אם לא עולים - יורדים. "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (משלי טו, כד), אין דבר כזה לעמוד במקום, או שהאדם עולה או שהוא יורד. אם כן, שאיפה מוגבלת בסופו של דבר גורמת לירידה, זאת כל המציאות של האמונות הרעות, אמונות האלילים.
אומר הרב, שהקב"ה יצר בעולם שאיפות גשמיות שגם הן לא נגמרות - הזכרנו כמה פעמים שיש תאוות שבהם אם אדם יגיע לשובע הוא כבר לא רעב, מי שאוהב מאכל טעים אוכל ממנו, בשלב כלשהו הוא רוצה להפסיק. גם בתאוות עריות, אפשר להגיע לשביעה זמנית. אך לעומת זאת, לתאוות הכסף אין גבול. "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט), יש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות, ארבע מאות רוצה שמונה מאות וכן הלאה, אין גבול לתאוות העושר. למה הקב"ה יצר את התאווה הזאת? כדי שיהיה אפשר ללמוד ממנה לעבודת ה', עבודת ה' היא ללא גבול. אהבת התורה היא אהבה שהולכת ומתגברת, אין דבר כזה להגיע לכל ידיעת התורה ואז לנוח, לתורה אין גבולות. לדבקות בריבונו של עולם אין גבולות, ליראת ה' אין גבולות, לאהבת ה' אין גבולות, האהבה כל הזמן הולכת ומתפתחת, הולכת וגדלה. אם כן, מתעוררת שאלה: מה זה "עד שאמרו די", איך ישראל אמרו די על הכסף והזהב, הרי זו תאווה לא מוגבלת? אומר הרב שכישראל היו במדבר זה לא היה המצב הרגיל. הרי כל פרנסתם הייתה מריבונו של עולם, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה" (דברים ח, ד), לחם יורד מהשמיים וכל מה שהאדם צריך הקב"ה סדר לו, לא היה שימוש בכסף ובזהב. כשישראל יושבים על אדמתם ובונים את דרכי קיומם יש מקום להרחיב ולהגדיל את הקיום הכללי, אבל זה לא היה המצב במדבר, במדבר כביכול היה יותר ממה שהם צריכים, שם לא היה מה לעשות עם כל הכסף והזהב ואז אמרו "די" והשפע הזה הוא שגרם את הנפילה. עיקר הרעיון של הרב הוא ללמדך שכשאדם מגיע לומר 'די' זה החטא, זה עניינה של עבודה זרה, להגיע לאיזו שלמות נגמרת, לעומת השאיפה לעבודת ה' שהיא שאיפה שהולכת ומתגדלת ואין לה קצה וסוף.

המעלה הכפולה שבשבת
התורה אומרת: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג). ראשית אני רוצה להתייחס לביטוי, "שַׁבְּתֹתַי", בלשון רבים, כאילו יש שתי שבתות. תלמידי האר"י מביאים שלתפילה בשבת באמת יש מעלה כפולה, כביכול שתי שבתות. אפשר לומר עוד, שבשבת יש שתי שבתות, כמו שנאמר: "שמור וזכור בדיבור אחד" (תפילת לכה דודי), יש צד העשה, מה שצריך לעשות בשבת, ולעומת זאת יש צד הלא תעשה ממה צריך להימנע בשבת. הכתוב מחבר את הציווי על השבת עם הפסוק על כיבוד אב ואם: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יב), "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא יט, ג), יש כיבוד אב ויש כיבוד אם - וכביכול יש גם כיבוד שבת אב ושבת אם. השבת במובן מסוים היא דבר שכלי, שישה ימים של עבודה בשבוע וביום השביעי נחים, מצד שני בשבת יש קדושה. כמו בכיבוד הורים, יש צד טבעי לכבד את ההורים ויש צד של כיבוד עליון, מכוח הציווי האלוקי. בלוחות הראשונים לא נאמר: "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ה, יב) לא על השבת ולא על כיבוד הורים, כי שם מדובר על הצד ההגיוני האנושי, ואילו בלוחות השניים שבפרשת ואתחנן כתוב "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", מדובר בצד האלוקי כי בשבת יש קדושה כפולה ומכופלת, בכיבוד אב ואם יש כיבוד טבעי ויש כיבוד של הקב"ה, כך גם עניינה של השבת, יש בה מדרגה טבעית ומעליה עוד מדרגה אלוקית.
התורה אומרת: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", לשון "אך" היא לשון של מיעוט, וה"אור החיים" לומד מכאן שיש זמנים שלא צריך לקיים את השבת. השבת היא מתנה מבית גנזיו של הקב"ה ואף על פי כן היא נדחית מפני פיקוח נפש! אנחנו לומדים פה עד כמה גדולה קדושת ישראל, "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". אחרי זה התורה חוזרת ואומרת: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת" (שם יד). הרי כבר כתוב: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" ולמה הפסוק חוזר עוד פעם ואומר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת"? אומר "אור החיים" שיש שמירת שבת מצדנו ויש שיום השבת יישמר. אתמול למדנו יחד "מנחת חינוך", והוא אומר (מצווה שכו, סק"א) שהמצווה לשבות בשמיטה היא שהארץ תשבות, לא רק שאנחנו לא נעשה מלאכה אלא שהארץ תשבות, לכן אסור לשלוח פועל גוי שיעבוד באדמה כי הארץ צריכה לשבות, זאת מצוות השמיטה. גם כך בשבת, היום הזה צריך להיות בשביתה, לא רק שאתה לא תעשה מלאכה אלא גם ב יום הזה לא תיעשה מלאכה. לדוגמא: אמרנו שפיקוח נפש דוחה שבת, אם יש לאדם צורך לקטוף שתי גרוגרות, יש ענף אחד שיוצאים ממנו שתי גרוגרות וענף אחר שיוצאים ממנו שלוש גרוגרות - לקצוץ את הענף הזה או את הענף הזה זה אותו איסור, שניהם זה איסור קצירה, יכול להיות שהענף שיש בו שלושת הגרוגרות הוא אפילו יותר צר מהענף השני, ובכל זאת אסור לחתוך את הענף שיש בו שלוש אם יש ענף שיש בו שתיים, כי פיקוח הנפש מצריך רק שתי גרוגרות. הגמרא במנחות (סד, א) אומרת שטעם הדין הוא כי זה מרבה בשיעורין. זה אותו איסור, אבל מבחינת התוצאות יותר דברים נקצרו למרות שמעשה המלאכה הוא אותו מעשה והשבת נתחללה. אני חושב שאפשר להוסיף על דברי ה"אור החיים" לגבי כל מצוות שבות בשבת, כל המצווה מקבלת תוכן נוסף: מה שחכמים אמרו שאסור לבקש מגוי שיעשה מלאכה בשבת זה גדר של שבות. לכאורה זה נראה גזרה כדי שאדם לא יבוא לעשות מלאכה, אבל עכשיו אנחנו יכולים להבין את זה יותר עמוק, שלא תיעשה מלאכה בכלל - לא רק שאתה לא תעשה מלאכה בפועל, אלא שהשבת תישמר. אם גויים עושים מלאכות מעצמם כמובן זה לא העניין שלנו, אבל מבחינתנו אנחנו צריכים לדאוג שהשבת לא תהיה מחוללת, ולא רק שאנחנו לא נחלל את השבת. יש עניין במהות של היום הזה, זה לא רק מצווה עלינו אלא זה חפצא. שבת זו מציאות של קדושה שאסור שיהיה בה פגם, שלא יגרם על ידינו מיעוט בהופעת השלמות של קדושת השבת, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם".

הצפייה לשבת
התורה חוזרת ואומרת פעם שלישית: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם" (שם טז), אומר "אור החיים" שאת המילה 'ושמרו' אפשר להסביר מהפסוק: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא), כלומר כוונת הפסוק היא לא רק לשמור את השבת, אלא גם לחכות לשבת כל השבוע, לצפות לשבת, להתגעגע אליה, לחשוב כל הזמן איך נקיים את השבת וכיצד נכין את עצמנו לקראתה. "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם", מה פירוש 'לעשות את השבת', הרי השבת היא קביעא וקיימא? אלא שאפשר לעשות שבת, הקב"ה נתן לנו אפשרות להוסיף תוספת שבת לפניה ולאחריה, וכך אנחנו עושים את השבת. "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם", כאן אנחנו צריכים להתבונן. עניינה של השבת גלויה והגיונית ועם זאת גם עמוקה ונסתרת. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה (ביצה טז, א), שבת היא מציאות רוחנית עמוקה, עולם של קודש. מתנה יש לי בבית גנזי, נשמה יתירה, בשבת אדם מקבל נשמה יתירה - זה סוד ביני ובין בני ישראל, הגמרא שם אומרת שהקב"ה לא גילה את הסוד הזה לאומות העולם. זו מתנה שהקב"ה נתן לנו, אדם נמצא בשבת באטמוספירה רוחנית, קדושה, מרוממת, אלוקית, עליונה ועל טבעית - מעין עולם הבא. זה קשור למה שדיברנו מקודם, שצריכים לחיות את קדושת המצוות. השבת היא מצווה מרכזית ששקולה כנגד כל המצוות, אדם מתרומם בשבת ואז כל השבוע הוא שונה: מתכוננים לשבת, ממשיכים את השבת, בשבת עצמה חיים את הקדושה של השבת. חיים לא רק באופן החיצוני, אלא גם באופן הפנימי והנשמתי, התפילה, הארוחות, הלימוד, יש מקום שכתוב שלימוד בשבת שווה פי אלף מלימוד ביום חול, אם דבר כזה בכלל ניתן למדידה, כי כל לימוד התורה הוא כל כך גבוה ועליון. על כל פנים, הכול שונה, הכול מרומם, הכול קדוש, הכול עליון. כך צריכים לחיות בשבת וכך צריך לחיות את קיום המצוות. אדם מקיים מצווה ומתקשר עם קדושת המצווה, עם הקדושה העליונה, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". אנחנו מתקדשים בכל מצווה שאנחנו מקיימים, אנחנו עטופים בציצית וצריכים להרגיש את הרוממות הזאת.
על זה בעצם דיבר רבי מנחם מנדל מויטבסק כשהסביר את הפסוק "כי תשא את ראש", צריך לחוש את הדבקות בכל המצוות שאדם מקיים, על תפילין אין מה לדבר, ציצית עצמה היא לא חפצא של קדושה אלא של מצווה. ובמצווה יש מדרגות שונות, בציצית יש בחינה שהיא עוטפת את האדם ולכן מבחינה מסוימת היא שקולה כנגד כל המצוות, וכן הלאה, כל ברכה, כל מעשה טוב של בין אדם לחברו - עלינו לחיות חיי קודש וממילא כמובן כל השאר נדחה.

להשתמש בטכנולוגיה לעבודת ה'
אנחנו ממשיכים לעוד נקודה בפרשה. מרכזה של הפרשה - פרשיית חטא העגל. הזכרנו שלא חטאו ישראל אלא כדי ללמד דרך תשובה. זה היה חטא איום ונורא ללמדך שאין דבר שאי אפשר לתקן. איזה חטא יכול להיות יותר גרוע מחטא העגל אחרי מעמד הר סיני? חז"ל מדמים את החטא הזה לאשה שמזנה מתחת חופתה (שבת פח, ב), מה יכול להיות יותר מושחת מזה, מנוול מזה, מקולקל מזה. אני לא יודע איזה עוד ביטוי מתאים להתנהגות מכוערת שכזאת, זה עתה קיבלו תורה בסיני, זה עתה יצאו ממצרים והגיעו לשיא המעמד בהר סיני, זה אתה ראו את המעמד הגדול הזה הקב"ה נותן תורה לישראל, ואיך אפשר לעשות דבר נורא כזה? התורה מלמדת אותנו שיש תשובה גם על חטא כזה, ואפילו חז"ל אומרים שכאילו זה היה בכוונה, "לא חטאו ישראל אלא כדי ללמד", כאילו הקב"ה לא נתן כאן סייעתא דשמיא שלא לחטוא. תמיד הקב"ה עוזר לאדם כי יצרו של אדם מתגבר עליו ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב), כל החיים הם עם סייעתא דשמיא והנה כאן הקב"ה כאילו צמצם את הסייעתא דשמיא כדי שתהיה נפילה, כדי ללמוד דרך תשובה. ללמדך שמכל מקום אפשר לקום, אין נפילה שאין ממנה תקומה. להפך, הנפילה היא אדעתא דהכי שמזה יצאו כוחות גדולים וחדשים.
משה רבנו מלמד זכות על ישראל. הזכרנו את דברי הגמרא במסכת ברכות וחלק ניכר מהדברים שנמצאים שם נמצא גם במדרש. יש כאן כמה מדרשים שיכולים ללמד הרבה מאוד, ובעיקר אני רוצה להזכיר את המדרש הזה (שמות רבה מג, ז):
"אשר הוצאת מארץ מצרים". מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: ריבון העולם! מהיכן הוצאת אותם? ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים. אמר ר' הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו - יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו? הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות! כך אמר משה: ריבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר: "אשר הוצאת מארץ מצרים", דע מהיכן הוצאת אותם.
חז"ל לימדו אותנו בדברי הזכות של משה "שיעור כללי", השיעור הזה מתאים בהחלט גם לימינו. כעין הדבר הזה יש במסכת ברכות (לב, א), הגמרא אומרת משל לאדם שהייתה לו פרה חלשה, האכילה כרשינין, היא התחזקה ואז היא בעטה בו. הוא גער בה, 'אני נתתי לך את האוכל ואת משתמשת בו נגדי?!'. שני הדברים משלימים אחד את השני, מצד אחד ריבונו של עולם נותן לנו שפע, נותן לנו בינה לפתח פיתוחים והמצאות כדי לקדם את עבודת ה' בעולם, אבל כל האמצעים הללו הם גם מגרים ואפשר להשתמש בהם לא לטובה. אומר הקב"ה 'מי נתן לכם את כל האמצעים הללו? אני! איך יכול להיות שאתם משתמשים בהם נגדי?!', מי עשה את כל הפיתוחים של התקשורת? אני! ואתם משתמשים בהם נגד ריבונו של עולם, איך יכול להיות דבר כזה?
מצד שני במדרש שלעיל משה רבנו מלמד זכות. משל לנער שמבקש מאבא שלו את המכונית כדי לנסוע למסיבה, אבא שלו לא שמח לתת לו, אבל הילד מנדנד הרבה ולבסוף האבא מסכים. הילד נסע למועדון, שתה, נהג בשכרות ונפצע. אבא שלו בא לבית החולים וצועק עליו, 'הזהרתי אותך שלא תשתה ולא תיסע כשאתה שיכור!', ואז מה הבן אומר: 'למה נתת לי את המכונית?! לא היית צריך לתת לי את המכונית, ידעת שזה יכול לקרות'. זאת התנצלות, אבל היא לא צודקת. הקב"ה נותן שפע ואם אדם זוכר שהקב"ה הוא זה שנתן, איך אפשר באותו השפע להשתמש נגדו, זה לא שייך! אם אדם חי במציאות הזאת שהוא כל הזמן רואה שכל מה שיש בעולם זה מהקב"ה, לא שייך לפעול נגדו. אז יש לנו התנצלות, אבל יותר טוב שלא נגיע לזה. יש היום קשיים, הדור עומד בהתמודדויות בעקבות ההתפתחויות, המציאות מאפשרת את כל הגירויים ויש קושי להתמודד אתם אבל לא צריך להתנצל, צריך לזכור שהכול מאת ה' ובהכול צריך להשתמש לעבודת ה'. אנחנו, לומדי התורה הקרובים לריבונו של עולם, ממשיכים את דרכו של משה ויכולים ללמד זכות, להגיד 'מה הפלא שיש נפילות זה דור עם המון קשיים', אפשר ללמד זכות, אבל כמובן המדרגה היותר גדולה היא להיות מושלמים. זה מה שאמרנו בהתחלה, כל יום אנחנו אומרים כמה פעמים ביום: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה).
אולי צריך לעשות חודש עבודה של חיזוק בעבודת ה', לעשות מבצע התחזקות בעבודת ה', אימונים, לפתח את האהבה בלב, לאהוב את ה' יותר ויותר, לאהוב את מצוותיו ולאהוב את תורתו, עד כדי כך שנעשים מאוהבים בלימוד התורה. זה יקרה כשכל אחד ילמד בדרך שהוא מרגיש שהיא מתאימה לו ולא מכבידה עליו. תורה שמשמחת אותו, "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט), לא רק לקיים מצוות אלא לשמוח בהן, לא רק להתפלל אלא לשמוח בעבודת ה , לעבוד על הלב לא רק לומר את המלים, ללמוד, להבין, להשיג. צריך להרגיש בשבת רוממות קודש, כשאדם מברך צריך להרגיש התעלות. זה עניין של עבודה, נעשה מבצע מפורים הקטן ועד פורים הגדול, להגביר את עבודת ה'. בעזרת ה', פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.




^ 1.. שנת תשע"ד.
עוד בנושא כי תשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il