ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
כמו שיש סוגים שונים של בן חכם, יש גם סוגים שונים של בן רשע. הגר"א (פירוש להגדה) שם לב שלעומת הבן החכם ששואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ד' אלוקינו אתכם" (דברים ו, כ), הרשע אינו מזכיר שם שמים. אומר הגאון שזהו עיקר ההבדל שבין חכם לרשע, ולכן אומר עליו בעל ההגדה את המשפט החמור: "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ומוסיף הגר"א שיש להבדל זה רמז בפסוק: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג), שכן בבריאת האור נאמר: "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה). רואים שבבריאת האור הוזכר שם אלוקים אך לא על החושך. וזהו יתרון שאלת החכם על שאלת הכסיל כיתרון האור מן החשך, שהחכם מזכיר שם שמים מה שאין כן הרשע.
ויש לשאול על צורת התשובה לרשע: לחכם משיבים על שאלותיו בצורה עניינית ומלמדים אותו כל הלכות הפסח עד ההלכה האחרונה, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אך לרשע יש יחס אחר: "הקהה את שיניו". מדוע?
נשים לב שהרשע אינו שואל, הרשע אומר ובהתרסה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כו). הוא מוציא עצמו מן הכלל, העבודה אינה נוגעת לו. כיוון שכך צריך לענות לו בהתאם להתנהגותו. לא פונים אליו להשיב לו, אלא מדברים אל הבנים האחרים ובזה מקהים את שיניו. וכך משמע בתורה בפרשת בא: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לד'" (שם כו-כז). לא נאמר: 'ואמרתם אליהם ' אלא "ואמרתם" סתם. אצל החכם נאמר: "ואמרת לבנך" (דברים ו, כא), אצל התם: "ואמרת אליו" (שמות יג, יד), אצל שאינו יודע לשאול נאמר: "והגדת לבנך" (שם ח), אבל אצל הרשע: "ואמרתם זבח פסח". כלומר אל תשיבו לרשע אלא לשאר הבנים ובכך שלא תתייחסו אליו אלא תדברו רק לאחרים והיחס היחידי לשאלתו יהיה: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו".
לפעמים דווקא ההתעלמות מדבריו היא שגורמת לרשע להתעורר לשוב. אילו היו משיבים לו תשובה ישירה היה מקשה שוב ומנסה להוכיח שהוא צודק. מוטב שלא לענות כדי שלא יוסיף חטא על פשע. ואדרבה, לרוב ההתעלמות תעורר אותו לחפש תשומת לב, להתקרב ולתקן את עצמו (כבפירוש הגר"א להתעלמות מתשובת הבן הרשע מובא גם בפירוש להגדה: 'מעשה ניסים' לרבי יעקב מליסא). ונוסיף ונאמר: פעמים רבות ישנם בנים שמתרחקים באשמת הוריהם, בגלל דרך חינוכית לא נכונה. "אף אתה הקהה את שיניו" מפרש הרב ראובן מרגליות (פירוש להגדה, קהלת משה) מלשון "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל יח, ב), כלומר שהאשמה ברשעות הבן והתרחקותו היא לפעמים על ההורים והם צריכים לעשות חשבון נפש כיצד לקרב את הילדים הנבוכים.
עבודת ה' גם בשמחה!
ראינו את תיאור הבן הרשע של הגר"א. ויש את הבן הרשע של בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא (מקור?) האומר: "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל על סוג העבודה, איך אתם עובדים את ד' "בחציו לכם", הרשע מתפלא לראות את החבורה הנמנית על קרבן הפסח צולים הקרבן, אוכלים שרים ורוקדים והוא שואל: איזה מין עבודת ד' זו? הרי עבודת ד' צריכה להיות בתפילה בסגופים וביראה, אך לא באכילה של בשר ושמחה יתרה? על שאלה זו עונה התורה לרשע: "ואמרתם זבח פסח הוא לד' " (שמות יב, כז), דווקא זו עבודת ד' וכך נכון לעבדו. יש "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו" (ירמיהו ד, כב), היינו שיש חכמים שיודעים לעבוד את ה' בייסורים, בלהרע לעצמם אך לא בדרך של טובה כאכילה, כמו שכתוב: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), להרע דהיינו לא לאכול, ולהיטיב: לאכול.
יש את הבן הרשע שנמצא בפירוש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, דרוש לפסח). זהו רשע שמזלזל בצדיקים ואומר: שעבודת ד' שלהם לא מועילה לעולם כלום. הצדיקים עסוקים רק בעצמם, 'פרזיטים', "מה העבודה הזאת? לכם"! אך האמת היא כמובן שהוא אינו יודע ש"צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), וכל קיומו של העולם הוא בגלל הצדיקים ("כל העולם נזונין בשביל חנינא בני" ברכות יז ע"ב; ומאמרי חז"ל ביומא לח ע"ב; זהר לך לך, פב ע"ב). הם מחברים את העולם לקב"ה וממשיכים שפע לעולם. היחס לתלמידי חכמים, לנושאי התורה ועובדי ד' זהו היסוד של התורה והרשע אינו מבין זאת. על כן צריך "להקהות את שיניו", למרות שהצדיק בדרך כלל מבטל את עצמו ולא מחשיב את מעשיו, בפעם הזאת מותר הצדיק כביכול להתגאות ולומר: אכן כל קיום העולם בשבילי: "בעבור זה עשה ד' לי", בשביל עבודת ד' שלי, ולומר לרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל", כיוון שהיה מנותק מהצדיקים לא היה נגאל, כי כל הקיום של העולם הוא בעבור הצדיקים ומי שלא מתחבר עמהם אין לו קיום ואילו הרשע היה שם במציאות של ניתוק מהצדיק, לא היה נגאל.
אנו לומדים מכאן שלכל רשע צריך להשיב את התשובה המתאימה לו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
