ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך תזריע - מצורע
1.00x

שיחה לפרשת תזריע-מצורע תשע"ג

תורה גדולה ובריאה

התורה חסה על ממונם של ישראל ◆ שלמותו של ריב"ז ◆ תורה ענקית או קטנה ◆ עקב בצד אגודל – עד למעלה ◆ הטומאה – מעלתם של ישראל ◆ סגולה-מידות-מצוות ◆ דרך ישרה.
לחץ להקדשת שיעור זה
התורה חסה על ממונם של ישראל
'כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' (יד, לד). אומרים חז"ל על הפסוק הזה בתוספתא, 'בית המנוגע לא היה ולא יהיה. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר'. מה אנו יכולים ללמוד מפרשה זו, כתוב בתורה, 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת... וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת' (שם, לו) ודרש על כך ר' מאיר: וכי מה היה קורה אם יטמא כל מה שבבית? הרי את כל הכלים שנטמאים יכול אדם להטביל ולטהר בחזרה. למה כל כך חשוב לפנות את הבית לפני שמטמאים אותו? 'על מה חסה התורה? על כלי חרסו', שאותם אי אפשר להטביל. ומוסיף רבי מאיר לדרוש:
וכי מי מיטמא בנגעים, הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים! אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב; אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו; אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק.
כלומר, הפרשה הזו מלמדת אותנו על החשיבות שיש לתת אפילו לפרטים הקטנים ביותר, 'חסה התורה על ממונם של ישראל'.
את הדרשה הזו מחבר מרן הרב זצ"ל עם המדרש המפורסם על יעקב אבינו כאשר עבר את נחל יבוק בחזרתו מפדן ארם, והעביר את הנחל את כל רכושו, בניו ובנותיו וכל כליו, ואחר כך חזר לבדו להביא כלי חרס שנותרו בצד השני של הנחל, ועל אותה שעה נאמר 'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ'. חז"ל דורשים על הביטוי הזה (בראשית רבה, וישלח עז):
ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: 'אין כאל'! ו'מי כאל? – ישורון', ישראל סבא! מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו 'וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ' (ישעיה ב), אף יעקב 'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ'.
חז"ל מוצאים כאן דמיון כביכול בין יעקב אבינו לבין ריבונו של עולם. אמנם 'אין כאל', אבל מבחינה מסוימת יעקב אבינו דומה לקדוש ברוך הוא, שגם נאמר עליו לעתיד לבוא 'וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ'. חז"ל מלמדים אותנו שיעקב אבינו היה מיוחד כל כך שאין עוד דומה לו בעולם. ריבונו של עולם לבדו בעולם, אבל בין הנבראים יעקב היה כל כך מעולה וקדוש, עד שהוא בבחינת 'לבדו' שאין דומה לו. אבל מהי אותה גדלות עצומה - שהוא דאג לדברים קטנטנים, לפכי החרס שלו. זו הגדלות האמתית, זהו אדם שהוא כל כך ענק, עד שהוא בבחינת 'לבדו'.

שלמותו של ריב"ז
ממשיך הרב ואומר, שדאגה כגון זו לענייני ממונות מצאנו גם אצל ר' יוחנן בן זכאי (ברכות כח:) שלפני פטירתו נכנסו תלמידיו לבקרו, ואמר להם: 'פנו כלים מפני הטומאה''. הוא יודע שנמצא עכשיו ברגעיו האחרונים, ואחרי מותו תהיה בבית טומאת מת שתטמא את הכלים, אז הוא מצווה לפנות את הכלים. ומה עוד אמר להם בשעה זו 'הכינו כיסא לחזקיה מלך יהודה שבא'. הוא מרגיש שנשמתו של חזקיה מלך יהודה מופיעה בשעת פטירתו, וצריך להכין לה כיסא. לכאורה שני הדברים הללו שונים כל כך זה מזה, הדאגה לדברים קטנים מצד אחד, והמעמד הגדול הזה שבא אליו חזקיה מלך יהודה מצד שני. אבל אנו רואים כאן תפיסה שלמה של מציאות חיים. אנו לומדים שגדלות אין פירושה התעלות לספירות רוחניות בלי לראות את המציאות. השלמות הנכונה היא 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה', אדם שיכול באמת להתרומם לרעיונות רוחניים גדולים, ולהרגשות רוחניות והשגות גבוהות, ומצד שני לחוש גם את פרטי הפרטים הקטנים ביותר. לראות את הסביבה, לשים לב לכל פרט של הלכה, לכל פרט של התנהגות שבין אדם לחברו. לא ייתכן מצב שאדם שחי בעולם רוחני לא רואה ולא דואג לסביבה שלו. לא ייתכן שהוא עלול לפגוע באחר בלי כוונה כי הוא מרוכז בשמיים. להפך, לחוס על ממון, ואפילו על ממון פעוט ביותר - זו לא קטנות או קמצנות, זה נעשה מתוך גדלות ושלמות. ודאי שאם אדם נשאר רק למטה ועוסק רק בדברים הקטנים הוא קטן. אבל השלמות הגדולה היא 'מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן', ראייה של כל המציאות כולה. זו הבריאות השלמה..
הרב מוסיף כאן עומק מיוחד. מדוע דווקא חזקיה מלך יהודה בא ללוות את רבן יוחנן בן זכאי, אומר הרב, שעל חזקיה מלך יהודה נאמר שהיה צריך להיות משיח, אבל כיוון שהוא לא אמר שירה על הנס הגדול שנעשה לו במפלת סנחריב – לא זכה. כשיש נס גדול צריך לדעת להודות. חזקיה היה מלך צדיק מאוד. אמרו עליו שלא היו בימיו עובדי אדמה, האדמה היתה עזובה, 'לשמיר ושית יהיה', משום שכל דורו עסקו בתורה. עוד כתוב, שבזמן חזקיה בדקו בכל ארץ ישראל ולא מצאו נער ונערה שלא בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. כולם היו תלמידי חכמים, בני תורה, ואפילו הבנות ידעו את כל ההלכות, שמרו את התורה, אבל לא התעסקו בענייני דעלמא. ולכן הוא לא זכה להיות משיח. הוא לא התעסק בפרטים, במה שקורה במציאות, הוא לא אמר שירה. 'עד שפתחה הארץ את פיה ואמרה שירה'.
ר' יוחנן בן זכאי היה נשיא בדור מורכב מאוד, דור החורבן. והיו כאלה שהיתה להם ביקורת על ההתנהלות שלו בימים אלה, כיוון שהוא הלך אל הקיסר, ובקש ממנו להשאיר את יבנה וחכמיה, את הסנהדרין, אבל את קיומה של מלכות ישראל הוא לא ביקש. ביקש רק על התורה, על יבנה וחכמיה, ולא על המלכות, ולא על העניינים המעשיים. אז עלתה שאלה על הנהגתו, כמו שר' עקיבא אמר על כך 'משיב חכמים אחור'. האם גם רבן יוחנן מתעסק רק בקודש ומתעלם מהמציאות, אומר לנו הרב שר' יוחנן בן זכאי בפטירתו רומז את התשובה: מצד אחד הוא נפגש עם חזקיה מלך יהודה, ובזה אנו רואים את מעלתו הרוחנית העצומה. ומצד שני הוא אומר 'הוציאו את הכלים מפני הטומאה', ובזה הוא מראה שהוא רואה את התמונה בשלמותה. הוא מקבל את פניו של המלך חזקיה, ומצד שני עוסק בתיקון של מה שחסר בדורו של חזקיה - אמירת השירה, ההסתכלות על כל הפרטים. השלמות היא כשהאדם יודע לעלות מעלה מעלה אך גם לחבר את הגבהים האלה אל כל המעשים הקטנים. ואדרבה, כאשר אדם גדול עושה דברים קטנים, הם כבר לא קטנים, הם גדולים.

תורה ענקית או תורה קטנה
כבר כמה פעמים הזכרתי איך ראינו את ההופעה הזאת אצל מורנו ורבינו הרצי"ה. מצד אחד הוא היה ענק רוחני, שיכול להתרומם ולשקוע בעולמות עליונים ורעיונות גדולים ועמוקים, היה אדם מאוד מופשט, ומצד שני כשהיה מתמסר לתלמידים בעבודה החינוכית הוא היה משקיע בכל אחד את כל כוחותיו. פעם הסברתי לעצמי, שמבחינת הרצי"ה, כאשר הוא טיפל באחד מתלמידיו, הוא לא טיפל רק בתלמיד זה, אלא הוא טיפל בנציג הנוער הישראלי. כל אחד הוא מייצג של הדור כולו. כך הוא עצמו חי. כשהאדם עובד ככה, המעשים שלו באמת מקבלים משמעות כללית. גם כשהוא עושה דברים פרטיים, עוזר למישהו, מדריך מישהו - הוא לא עושה את זה מתוך הסתכלות פרטית אלא כמחנך של עם ישראל. בעולם כולו צריך להוסיף אורה, ועכשיו הוא מוסיף אורה בצורה כללית.
ויש גם תופעה הפוכה. יכול להיות אדם שעושה מעשים גדולים, אבל הוא הופך אותם למעשים קטנים. אם אדם אגואיסט לומד תורה, או עוסק בעיניים רוחניים, וכל ההסתכלות שלו היא מאוד אישית – אף על פי שהוא עוסק עכשיו בנושא מאוד גבוה ונישא - הוא קטן. הוא לא עושה את זה בשם כלל ישראל, הוא לא מרגיש את השייכות שלו אל כל הכלל, הוא עוסק רק בעצמו, והדברים הגדולים ביותר נעשים קטנים כשהוא זה שעוסק בהם.
לאחרונה הזכרנו את פירושו של מורנו הרב צבי יהודה על ברכת התורה, שעניינה להחדיר אל התודעה שלימוד התורה מתחיל מ'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. הוא הסביר שהמצב 'שלא עסקו בתורה תחילה', הוא שלא למדו את התורה מתוך תפיסת הסגולה הישראלית, ולא מתוך הבחירה האלוקית בעם ישראל. אחרי שהזכרתי את הדבר הזה, נשאלתי על ידי התלמידים מה עושים עם הידיעה הזו, ואיך מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל.
התשובה היא, אם אדם יוצא מנקודת הבנה שהוא חלק מעם סגולה, עם של אנשים גדולים ואלוקיים, ומתוך כך הוא ניגש לתורה העליונה האלוקית, הגישה הזו משפיעה על כל צורת הלימוד שלו. אי אפשר לגשת לתורה בלי הכרה ברורה מי אני, ואילו כוחות עליונים ריבונו של עולם טבע בי, ובכל אחד ואחד מהאנשים שסביבי. אם ניגשים לתורה מתוך המקום הזה, בעצם ניגשים ללימוד בגדלות של הנשמה, וכמובן בגדלותה של התורה. כשניגשים בגישה גדולה כל הלימוד הוא אחר. אבל כשניגשים בגישה מצומצמת, גם התורה קטנה.
אפשר לראות, איך אפילו קבוצה קטנה יחסית של אנשים שעוסקים בתורה ומברכים בתורה תחילה, כלומר ניגשים אליה בגדולת של אמונה - גורמים לבניינה של ארץ ישראל, לבניינה של האומה, לבניין הקודש. זו תורה גדולה, שמשפיעה ופועלת בגדלות, דוחפת מהלכים ענקיים כי היא עצמה ענקית. לכן עלינו לגשת בגדלות אל עבודת ה', מתוך הכרת הגודל האלוקי, מתוך הכרת הגודל של השליחות האלקית שניתנה לנו, בהיותנו עם ה', עם סגולה. כשיודעים את הדבר הזה וחיים אותו, מעשינו מקבלים עוצמה יותר גדולה. אמנם גם מי שלא מכיר בזה הוא עדיין חלק מהגדלות הזו, אבל מי שמודע לה - הידיעה הזו מוציאה אל הפועל את העוצמה הזו, והיא נהיית גלויה, מופיעה ופועלת. ושוב, הגודל הענקי הזה של האמונה, הוא זה שפועל עד פרטי הפרטים המציאותיים, כפי שאנחנו לומדים מפרשת צרעת הבית.

עקב בצד אגודל - עד למעלה
במדרש על פרשת מצורע (ויקרא רבה, יט, ב) מובא הפסוק משיר השירים (ה, יא), המתאר את ה'דוד' - 'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב', ומפרש אותו המדרש בשני אופנים. בפירוש הראשון לומד המדרש 'תלתלים' מלשון תלוליות של עפר, ערמות עפר גדולות. אדם שיש לו שדה עם תלולית גדולה של עפר שמפריעה לו לחרוש, טיפש אומר: אי אפשר להוריד תלולית כזו ענקית, אבל פיקח אומר: הרי אני קוצה שני משפלות היום, שניים מחר, וכך לאט-לאט הוא מתגבר על כל התלולית הזו. והנמשל: מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד התורה - במסכת נזיקין, בכל שלושת חלקיה, יש שלשים פרקים, במסכת כלים שלושים פרקים, וכולי. התורה גדולה! מי יכול להקיף את כל התורה כולה?! אבל חכם אומר: הרי אני שונה שתי הלכות היום, ושתי הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה. כשאדם רואה את הגודל של התורה הוא לפעמים נרתע, אבל אם יש סבלנות, לאט-לאט אדם לומד ומגיע לכל התורה כולה. לא צריך להיבהל או להילחץ.
מביא המדרש משל שני: אמר ר' יוחנן, כיכר תלוי באווירו של בית, טיפש אומר: איך אפשר להגיע לשם, אך הפיקח אומר: מישהו שם את הכיכר שם למעלה, כנראה שאפשר להגיע לשם. עלי להבין איך הוא הגיע לשם, כנראה שהוא לקח מקל וקשר למקל אחר עד שהגיע למעלה. כך גם אני אוכל להגיע אל הכיכר. כלומר, הוא מבין שבשלבים אפשר להגיע לגובה שכזה. והנמשל הוא, שמי שטיפש אומר - מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם פלוני, איך אפשר להגיע למדרגתו של אותו צדיק?! אבל מי שחכם מבין שגם אותו צדיק לא למד לבדו, אלא למד את תורתו מאחרים. ולכן הוא אומר 'הריני למד שתי הלכות היום, ושתי הלכות למחר, עד שאני למד את כל התורה כולה'.
המשל הראשון היה משל על הכמות של התורה. ישנם הרבה פרקים, הרבה ידע, וזה קשה. אבל מלמדנו המדרש שבסבלנות אפשר להגיע לכל הגודל הזה. ואילו במשל השני, מדובר על האיכות של התורה, על כך שהתורה היא מאוד גבוהה ועמוקה.
אנו לומדים מן המדרש הזה גישה בריאה אל לימוד התורה. עם הרבה סבלנות, מצד אחד, אבל עם שאיפות גדולות מצד שני. לפעמים אדם שואף שאיפות גדולות, אך לפתע הוא נבהל, שאולי אי אפשר להגיע למקום שאליו הוא שואף. אבל אין לוותר על השאיפה הגדולה, צריך לשאוף רחוק, רק להתקדם בקצב הנכון. נכון שהתורה היא גדולה ועצומה, ואני רוצה לדעת את כל התורה כולה, אבל לא היום. לאט לאט. אני עדיין רוצה את הכול, לא מוותר על שום דבר, אבל בכל יום אני עושה כמה שאני יכול היום וכך אתקדם.
המדרש מביא משל שלישי: 'משל לטרסקל נקוב', סל שיש בו חור, 'ששכר עליו פועלים למלאותו'. הבעלים שוכר פועלים ומבקש מהם: מלאו לי את הסל הזה, ואני אשלם לכם על המילוי שלו. הם ממלאים את הסל והוא כמובן מתרוקן. פועל טיפש אומר: 'מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו', איזו מין עבודה זאת. אך מי שפיקח אומר: 'ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל?', הרי הבעלים משלם לי על המילוי, אז מה אכפת לי שיישפך. הנמשל: אדם עלול לחשוב, מה אני מועיל בכך שאני לומד תורה ושוכח, יש טעם ללמוד אם אני לא זוכר את הלימוד?! זה סתם מתסכל, ללמוד ולשכוח... אך מי שפיקח אומר: 'ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן' הרי הקב"ה נותן שכר על היגיעה והעמל שלי כאשר אני לומד. המדרש אומר לנו לא לפחד. לא מהגודל הכמותי, ולא מהגודל האיכותי, ואפילו לא מכך ששוכחים את מה שלומדים, כי על הכול יש שכר, ועל הכול ה' שמח.

טומאה – מעלתם של ישראל
המדרש בהמשך מבאר פירוש נוסף בפסוק 'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'. יש פרשיות בתורה שנראות לנו 'שחורות', לא נעימות, וקשה לדבר עליהן בציבור. לדוגמה הפרשות שלנו תזריע ומצורע - ענייני הנגעים, טומאות האיש והאישה וכדומה. אומר המדרש שאף על פי שנראות הפרשות הללו כ'שחורות', הרי הן עריבות על הקב"ה. 'עורב' לומד המדרש מלשון ערבות. ומדוע אוהב ה' את הפרשיות האלו - מפני שהן מרבות טהרה בישראל. גם הרמב"ם קורא לספר העוסק בטומאות ספר הטהרה, משום שרק עם ישראל נדרש להיות טהור, אצל הגויים אין קדושה, וממילא אין טומאה. הקדושה והטהרה שקיימות בישראל, הן אלו שיוצרות את המצבים של הטומאה. ולכן 'אתם קרואים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם'. 'אדם' הוא ביטוי של מעלה יותר מכינויים אחרים - איש או אנוש. 'אדם כי יהיה בעור בשרו', הנגעים שייכים רק במדרגה של מי שקרוי אדם, ישראל. לכן בפרשיות הללו אנו לומדים את מעלתם של ישראל, ואף על פי שהביטוי של המעלה הזו הוא דווקא בפרשיות לא נעימות, של טומאה, בעצם הן פרשיות עריבות וחביבות על ה' יתברך.

סגולה – מידות - מצוות
בשבתות הקיץ אנו נוהגים ללמוד את פרקי אבות, והשבת קראנו את הפרק השני. לפני כל פרק תיקנו לנו לומר את משנת 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'' (סנהדרין י, א). ואחרי שקוראים את הפרק, אומרים: 'ר' חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו'' (מכות ג, טז). המהר"ל (בהקדמתו ל'דרך חיים' על פרקי אבות) מבאר שבפרקי אבות אנו לומדים את המידות הטובות שצריך לנהוג על פיהן. והמקור של המידות הטובות הוא כמובן התורה, כיוון שכל דבר מקורו בתורה. לכן אנו מסיימים את הלימוד באמירה 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
אך לפני הכול מוכרחים להקדים את האמירה שעם ישראל הוא עם סגולה. 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', אפילו תינוק שמת במהלך לידתו, שלא עשה עדיין שום מצווה, ולא נהג אף הנהגה טובה, לא תקן את מידותיו - זוכה לעולם הבא. מדוע, משום שהוא חלק מעם ישראל, ובאופן טבעי עם ישראל הוא עם סגולה. הנשמה האלקית שלנו שייכת לעולם הבא. כלומר, עניינה של נשמת ישראל הוא יותר יסודי מתיקון המידות. ההכרה הזו היא הגישה היסודית. ומתוכה, מתוך ההבנה שעם ישראל הוא עליון ומיוחד, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים', יש לכולם חלק לעולם הבא. ומתוך שהם עם סגולה נמשכות בהם המידות הטובות.
בכל שבת, הפרק שאנחנו עומדים ללמוד, יגלה את המידות הטובות שטבועות בישראל, שהם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים בטבעם (יבמות עט.). עלינו לגשת אל הפרק מתוך הכרה שזהו טבע, שצריך להוציא אותו אל הפועל, להמשיך את המידות הטובות מתוך הנפש האלוקית הפנימית שבנו.
ומן המידות נמשכות המצוות כיוון שהמידות הן שורש למצוות. כאשר אדם תקן בעצמו מידה טובה שבין אדם לחברו, המידה הזו היא 'כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים, ט, ד), שיכלול מצוות רבות שנמשכות ממנה. אדם שאוהב את הבריות, אוהב את ישראל, ממילא יקיים בהידור את כל המצוות שבין אדם לחברו, כי המידות הן שורש למצוות.
מבאר לנו המהר"ל שמתוך הסגולה אנחנו ניגשים אל המידות, ולכן פותחים במשנת 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. ומתוך המידות אנו מתקדמים אל המצוות, 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.

רבינו הקדוש
בפרק שני אנו לומדים:
רבי אומר: איזו דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (משנה א).
כשאנחנו הולכים ללמוד הדרכה מרב, צריכים להתבונן בדמותו. למה קראו לו רבי - משום שהוא באמת היה רב'ה, אדם גדול ודמות למופת. 'משמת רבי בטלה הענווה' (סוטה ט, טו), כלומר הוא היה עניו מכל דורו, ועוד, לפני פטירתו הושיט את עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר שלא נהנה מן העולם הזה, אף על פי שעל שולחנו לא היה חסר דבר מעולם כיוון שהוא היה עשיר גדול, אבל לשם הנאת גופו הוא לא נהנה כלל (כתובות קד.). עוד אמרו על רבי, שהיה מכבד עשירים, ומדוע הוא היה מכבד אותם - כי הוא רצה להיחשב כאחד העשירים, וכך הכבוד שיכבדו אותו לא יהיה בגלל התורה שלמד והחכמה שיש בו, אלא בגלל שהוא עשיר, משום שהוא לא רצה להתכבד בכבודה של תורה (עירובין פו.). ומעבר לכל המידות המיוחדות שלו הוא היה גם בעל מופת. הגמרא אומרת שגם אחרי פטירתו, רבי היה בא בכל ליל שבת לביתו לעשות קידוש (כתובות קג.). לא יאומן! זה מופת גדול שלא שמעתי שסופר על אף רב'ה...
חז"ל אומרים על רבי: 'מימות משה ועד רבי לא היתה תורה וגדולה במקום אחד' (גיטין נט.). אדם שהוא גם עשיר ובעל מעמד, אך גם נושא התורה בדורו באופן מובהק. רש"י מבאר שם את דברי הגמרא: 'לא היתה תורתם וגדולתם של ישראל במקום אחד'. לכאורה רש"י לא הוסיף על דברי הגמרא. אך לדעתי רש"י מלמד אותנו שדמות כמו משה וכמו רבי היא דמות שמופיעה את גדלותם של ישראל. עם ישראל לא הופיע בגדלות כזו מימות משה ועד רבי, משום שאדם מישראל שעולה במעלות הגדולה, הוא הופעה של עם ישראל. כביכול עם ישראל הוציא מתוכו ענק שכזה. ומימות משה ועד רבי לא היתה תורתם וגדולתם של ישראל במקום אחד. משה רבנו, ורבי, גילו את גדלותו העצומה של עם ישראל. הם לא היו אישיות פרטית ומנותקת שעומדת בפני עצמה, אלא עם ישראל הופיע בדורם בגדלות, שהתורה והגדולה התרכזו באדם אחד, באדם שמרכז את כל ישראל סביבו. זה היה רבי.

דרך ישרה
רבי מלמד אותנו הדרכה כללית, לא עצה פרטית, אלא דרך - דרך ישרה שיבור לו האדם: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. הדרך שהאדם בוחר לו צריכה להיות מפוארת, בצורה כזו שגם אחרים יראו שהיא מפוארת, ויאשרו את זה. אל תסמוך רק על עצמך בבחירת הדרך, שמע גם מאחרים. לפעמים אדם חושב שדרכו זו הדרך, וזו לא בדיוק הדרך. מצד שני, גם אדם שנגרר אחרי אחרים בבחירת דרכו עלול להגיע לדרך לא מדויקת. אומר לנו רבי שאם מצד אחד האדם לא עושה רק מה שאחרים אומרים, אלא בוחר את דרכו כך שתהיה מפוארת בעיניו; ומצד שני הוא מתחשב באחרים – זו דרך ישרה.
הייתי מפרש את דברי רבי בצורה נוספת. אדם שהולך בדרך ישרה, לא צריך ללכת בה רק הוא בעצמו, אלא עליו ללכת בה באופן שמאפשר שכולם ילמדו ממנו. כיון שתפקידו של האדם בעולם הוא לא ללמוד בעצמו תורה ולהתעלות במעלות המידות לבדו. האדם הוא חלק מכלל ישראל, וההתעלות שלו קשורה לכלל ישראל ותלויה בהם, וכלל ישראל גם הם קשורים בו, הוא ערב לכל ישראל. כמו שראינו קודם בדברי רש"י, שגדולתו של רבי היא גדולתם של ישראל. ולכן דרך ישרה שיבור לו האדם היא דרך כזו שתביא בסופו של דבר לכך שגם אחרים יראו שהיא מפוארת וילמדו ממנו. להפוך לדוגמא אישית.
אנחנו צריכים לאמץ את זה קודם כל כאן בתוכנו. כל אחד ואחד צריך להרגיש את עצמו חלק מכל החבורה, וכמובן חלק מכל כלל ישראל. הוא צריך לרצות את ההתקדמות של כולם, וגם לרצות להוביל ולהיות דוגמא אישית בכל תחום ותחום: בשקידת התורה, בהתנהגות שבין אדם לחברו, בעבודת ה'. בכל חלק של ההתנהגות שלו עליו להיות לא רק מעולה בעצמו, אלא להשתדל להיות גם כזה שכולם לומדים ממנו. ומזרזים למזורזים, שכמותכם ירבו בישראל. באמת החבורה שלנו כאן היא חבורה איכותית ורצינית, בעלת יכולות ובעלת רצון. כל הנתונים נמצאים, ואפשר להוציא מכאן תוצאות יוצאות מן הכלל. אין לי אלא לברך אותנו, אתכם, שבעזרת ה' מכל הכוחות הטובים האלו תוציאו אל הפועל דברים גדולים, והזמן הבא עלינו יהיה זמן של בניה גדולה לנו ולכל עם ישראל.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא תזריע - מצורע

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il