ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
חורבן בית שני – תורה בלי אהבת ישראל
הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה
"אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, וּשְׁנָאָהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. תָּנָא, כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן, אַסְכָּרָה" (יבמות סב ע"ב).
ובמדרש (רבה קהלת יא ה) מסופר שרבי עקיבא פחד שחמשת התלמידים החדשים ייכשלו במה שנכשלו הראשונים. מה עשה? "אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
תורה שמביאה גלות
התקופה של רבי עקיבא ותלמידיו הייתה סמוך לחורבן הבית השני, שנחרב בגלל שנאת חינם. כולנו מכירים את הסיפור על קמצא ובר קמצא, שהיה בנוכחות לומדי תורה שלא מיחו ביד זה שביזה את אורחו הלא קרוא, והגמרא אומרת שבגלל זה חרבה ירושלים. חכמינו בגמרא סימנו לנו את ראשיתו של הקלקול כדי שנדע לתקן, ועד היום אנו נוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר, אף שהיו אסונות גדולים יותר בעם ישראל ולא נוהגים עליהם אבלות.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
137 - יָמִים סְפוּרִים
138 - תורה עם אהבת ה' ואהבת ישראל
139 - הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה
טען עוד
חורבן בית ראשון – תורה בלי אהבת ה'
הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה'
גם כשנחרב בית המקדש הראשון היו לומדי תורה בישראל, אבל לא בדרך הראויה. על כך מקונן הנביא ירמיה (ב, ח) בתחילת נבואתו על חורבן הבית: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". הסביר שם רש"י מי הם תופשי התורה שלא ידעו את ה' – אלו הסנהדרין שנכללים בפסוק אחד עם הנביאים שניבאו בשם הבעל ח"ו והכהנים שלא אמרו איה ה'.
מו"ר אבא זצ"ל היה רגיל להזכיר את המובא בספר "אוצרות חיים" מדברי גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א, שהסביר את המילים האמורות באותו פסוק: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה'", כי גם הכהנים שהיו עובדים בבית המקדש שכחו את עיקר תפקידם. שבאותה שעה שהאדם בא להקריב את קרבנו בבית המקדש היו צריכים הכהנים לעורר אותו לדבקות בה'. במקום זאת הם הקריבו את הקרבן ולא אמרו למביא הקרבן: "איה ה'" – איפה התשובה? איפה הדבקות בה'? הם ראו את העיקר בבשר, בשעה שהעיקר הוא התשובה אל ה'. כשהיא לא הייתה – בא החורבן.
וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי
כיוצא בדבר ממשיך הפסוק ואומר: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". גם תופשי תורה תפסו את הצד המעשי של לימוד התורה ושכחו את הצד הפנימי. הם חשבו שאם הם לומדים תורה הם זוכים להיות בני העולם הבא. המציאות הזאת הכשילה את ישראל, הריקבון שלט ולבסוף הכול קרס.
חוזר הנביא ירמיהו ומקונן על כך גם בהמשך הנבואות שלו ואומר (ט, יא-יב): "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ". שואל ירמיהו את החכמים – את "הָאִישׁ הֶחָכָם" – אולי הם יודעים למה באה הגלות? אבל הוא לא מקבל תשובה. ממשיך ירמיהו ושואל את הנביאים: "וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו" – איך עם ישראל הידרדר לקלקול כל כך גדול של חורבן בית המקדש – "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?".
הגמרא (נדרים פא ע"א) מביאה את דברי רב יהודה שאמר בשם רב: "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. דכתיב: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ'. היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה'? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה".
הטור (או"ח מז) מביא גרסה בגמרא שאומרת כי ירמיהו הנביא שאל גם את מלאכי השרת על מה אבדה הארץ, וגם הם לא ידעו להשיב. רק אחרי שהחכמים, הנביאים ומלאכי השרת לא ידעו להשיב למה בא החורבן, השיב ה' את התשובה העמוקה, כיוון שרק אלוקים שבוחן לבבות וכליות ידע לומר שהם למדו תורה אבל לא למדו את "תורתי שנתתי לפניהם". הם קיימו מצוות אבל "לא שמעו בקולי". הם למדו תורה אבל "לא הלכו בה", דהיינו לא ברכו בתורה תחילה.
תורה שלא לשמה
ומה הבעיה הגדולה כל כך שלא ברכו בתורה תחילה? מרן הרב זצ"ל היה מזכיר תדיר את דברי ר"ן שכתב כי הוא מצא מגילת סתרים של רבנו יונה החסיד ז"ל שמסביר את הדבר הנסתר הזה. אם כל החכמים והנביאים לא ידעו מה הסיבה – זה חייב להיות דבר נסתר. אם הם לא היו עוסקים בתורה זה לא נסתר. הם עסקו בתורה, אבל לא בצורה נכונה. "ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ. עד שפרשו הקב"ה בעצמו".
ומה פירש הקב"ה? "שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה. שלא היו עוסקים בה לשמה. ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו 'לא הלכו בה' כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם".
סוד הגאולה
כותב רבי חיים ויטאל, המהרחו"ו, בהקדמה לספר "עץ חיים" של האר"י ז"ל, כי פעמים רבות הוא שאל את עצמו איך זה שיש בעם ישראל כל כך הרבה לומדי תורה והגאולה עוד לא הגיעה. וכתב כי הוא התבונן בזה וראה שהלומדים לא רואים את ה' אל מול עיניהם. זו הסיבה לחורבן וזו היא הסיבה להתמהמהות הגאולה. אותו יצר הרע שישנו בלב לומדי התורה שאומר להם עשו רק את המעשה ושכחו את העיקר.
לכן כותב שם המהרח"ו כי חשיבות גדולה יש לדעת את ה' על-ידי לימוד חכמת הפנימיות והסוד. כי בכך לומדים לדעת את ה'. "ודעת אלוקים תמצא" ובזכות זה יצאו מהגאולה ברחמים כמו שכתוב בזוהר "כי בדא יפקון מן גלותא ברחמי", כי זו סיבת הגלות וזו סיבת הגאולה.
הכפורת – חיבור התורה לה' ולכלל ישראל
עבודת הכהן הגדול – מול הכפורת
תורה בלי אהבת ישראל ותורה בלי אהבת ה' היא שורש החורבן של בתי המקדש הראשון והשני. את הדבר הזה אפשר לראות בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש בקודש הקודשים. ביום זה צריך הכהן הגדול לכפר על כל החטאים של בני ישראל. הוא מתקן מהשורש. הוא היה נוגע בדיוק בנקודות הללו שהן שורש כל הקלקולים כולם. עבודה של "אחת בשנה" שהייתה מכפרת על כלל ישראל בבת אחת.
על מנת להבין את עבודתו של הכהן הגדול צריך לשים לב שעבודתו הייתה מול הכפורת: "וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ". כך אנחנו סופרים בעת תיאור העבודה "אחת למעלה ושבע למטה", ומונים כמו שהיה מונה כהן גדול את ההזאות. לכאורה זה פלא, שהרי הכפורת הייתה בסך הכול המכסה של ארון הברית, ולמה היא מקבלת חשיבות כל כך גדולה?
הכרובים מכוונים מול הכפורת
גם ביצירת המשכן הכפורת מקבלת חשיבות מיוחדת, הכרובים נוצרים מתוך הכפורת ולא מחוברים אליה אחרי היצירה. "כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, מִן הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי קְצוֹותָיו". הכרובים הללו חייבים להיות מתוך הכפורת ולא מחוברים אליה. "שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפרת" (רש"י שמות כה יט).
הכרובים הללו היו גם סוככים כל הזמן על הכפורת: "וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת". הם גם "מסתכלים" עליה כל הזמן: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות לז).
הדיבור של אלוקים למשה – מעל הכפורת
הכהן הגדול היה מכוון את פניו כל הזמן אל הכפורת, וגם הדיבור והנבואה היו כל הזמן מעל הכפורת: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כה כב).
בדברי הימים (א, יג ו) אנו לומדים שהקב"ה היה שוכן בכרובים: "אֲרוֹן הָאֱלֹקִים ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים". עם זאת כל העבודה הייתה מול הכפורת, שהיא לכאורה הכי פחות משמעותית בקודש הקדשים. בוודאי ביחס לכרובים וללוחות ולארון הברית שנמצא בתוכו.
הגמרא במסכת בבא בתרא מסבירה שהכרובים מסמלים את היחס בין הקב"ה לבין עם ישראל. כך שואלת הגמרא "כֵּיצַד הֶן עוֹמְדִין? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר, פְּנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, וְחַד אָמַר, פְּנֵיהֶם לַבַּיִת. וּלְמַאן דַּאָמַר, פְּנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, הָכְתִיב, (ד"ה ב גּ) 'וּפְנֵיהֶם לַבַּיִת'? לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בִּזְמָן שֶׁיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן – בִּזְמָן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם".
הסביר שם הרשב"ם כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום "הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום. וכשאין עושין – הופכין פניהם לבית על ידי נס".
הכפורת מחברת בין התורה שנמצאת מתחת לכפורת לבין הכרובים שמסמלים את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל. זו הסיבה שבגללה הכהן הגדול מכוון את עיקר עבודתו אל מול פני הכפורת. לחבר את כל שבע ההזאות שמתחת לכפורת אל ההזאה האחת שמעל לכפורת. לחבר את הכרובים שמעל הכפורת לתורה שנמצאת מתחת לכפורת.
רבי עקיבא ותלמידיו מחברים
יראת ה' – שורש ליראת תלמידי חכמים
הגמרא במסכת פסחים (כב ע"ב) מסבירה שרבי עקיבא לימד את התלמידים שלו עד כמה גדולה החשיבות של אהבת ישראל כשהיא מחוברת באמת לאהבת ה'. "תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה". בכל פעם שנחמיה העמסוני ראה בתורה את המילה "את" הוא למד שהתורה רמזה למשהו בנוסף למה שכתוב בתורה במפורש. למשל בציווי "כבד את אביך ואת אמך" המילה "את" רומזת לכבד גם את אחיך הגדול.
"כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' – פירש". שכן לדבריו אי-אפשר לחבר דבר נוסף ליראת ה'. חזר בו נחמיה העמסוני מהכלל הזה וביטל את כל הדרשות שדרש קודם לכן על כל המקומות שהיה כתוב בהם "את".
"אמרו לו תלמידיו: רבי, כל 'אתים' שדרשת, מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלקיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים". וזה חידוש גדול לומר שכאשר התורה ציוותה לירא את ה' היא ציוותה לירא גם תלמידי חכמים. וכי הושווה כבודם לכבוד ה'? ומחדש רבי עקיבא שיראת החכמים היא חלק מיראת ה'.
אהבת ה' – שורש לאהבת ישראל
כיוצא בדבר אתה אומר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך". וכך מובא במדרש (רבה בראשית פרשה כד פסקה ז): "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. רבי עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה. שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן דע למי אתה מבזה. 'בדמות אלקים עשה אותו'". לומר לך שאם אתה מבזה את חברך, אתה מבזה את ה'. שהרי בדמות אלוקים עשה את ה' את האדם, וביזוי האדם הוא ביזוי אלוקים.
תורה של גאולה
את התורה הזאת לימד רבי עקיבא לתלמידיו. כך מספרת הגמרא במסכת סנהדרין (כ ע"א): "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב, (שם) 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי'? וכו' 'שֶׁקֶר הַחֵן' – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ. 'וְהֶבֶל הַיֹּפִי' – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה. 'יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל' – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַּלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה".
לכאורה הגמרא מספרת כאן משהו על אהבת לימוד התורה בדורו של רבי יהודה בר אלעאי, שהיה מחמשת התלמידים של רבי עקיבא. אבל מי שמתבונן רואה מסירות נפש על לימוד תורה ומסירות נפש על אהבת חברים, שיושבים יחד בדיבוק חברים של ממש, לומדים ולא מצרים זה לזה. זו התורה של גאולת ישראל. זו התורה שנמשכת מדורו של רבי עקיבא ותלמידיו עד ימינו אלו.
רבי יעקב יוסף זצ"ל – תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב
חסידים ואנשי מעשה
הדברים הללו נאמרים כהספד על רבי יעקב יוסף זצוק"ל, שהיו לו מעלות רבות וביניהן שהיה תלמיד חכם גדול והיה דבק ממש בה' יתברך. מספרים עליו כל תלמידיו שכל ימיו היה מתפלל עם הנץ החמה, בדרך כלל בציון של שמעון הצדיק או בכותל המערבי. גם בימי מחלתו הקשים היה מקפיד להגיע לתפילה שעה אחת קודם התפילה כמנהג החסידים הראשונים. והיה מתפלל את כל התפילה מילה במילה, כאילו שכינה מול עיניו.
ב"שולחן ערוך" אורח חיים (סימן צח א): "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". ואת ההלכה הזאת קיים רבי יעקב כפשוטה, כמו כל ההלכות האחרות שלמד ולימד.
דבק בתורה ודבק באהבת ישראל
עוד סיפרו עליו, שכל ימיו היה מתאמץ מאוד למסור שיעורי תורה ברבים. והיה מכין כל שיעור בדקדוק רב ויגע הרבה בהכנתו. סיפר עליו בנו עמרם שיחיה, כי הוא לא היה מקבל שכר על שיעורי תורה אלו, ופעם בא אליו אחד הגבאים ואמר לו שחשבון החשמל של בית הכנסת גבוה בגלל שיעורי התורה שלו. והיה הרב זצ"ל מתפרנס בתקופה ההיא מלחם צר ומים לחץ בדירה של שלושים מטר מרובע. עם זאת היה מפריש מכיסו כסף לשלם לאותו גבאי את מחיר החשמל, ובלבד שלא ייפסק שיעור התורה.
זו דוגמה אחת מני רבות לאהבת ישראל הגדולה שהייתה לו. מסירות נפש של ממש ללמד תורה. וכמה וכמה פעמים אמרו לו תלמידי חכמים גדולים בשנים האחרונות שהוא פטור מללמד תורה במצבו הרפואי הקשה כל כך, ולא שמע להם מרוב אהבתו המרובה לתורה ולעם ישראל. מעין מה שהקב"ה אוהב את ישראל אהבת עולם.
על זה היה מביא הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט) דבריו של תָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב (רבה פרק ד): אָמְרוּ, "כָּל חָכָם מִיִּשְֹרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְבַר תּוֹרָה לַאֲמִתּוֹ וּמִתְאַנֵּחַ עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל כָּל יָמָיו, וּמִתְאַוֶּה וּמֵצֵר לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם, וְלִכְבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלַיְשׁוּעָה שֶׁתִּצְמַח בְּקָרוֹב, וּלְכִנּוּס גָּלֻיּוֹת, זוֹכֶה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְבָרָיו".
ולמה אמר כבודו של ה' וכבודם של ישראל? "שֶׁהֲרֵי אִי-אֶפְשָׁר לַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן לְהִתְרַבּוֹת אֶלָּא בִּגְאֻלָּתָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל, וּבְרִבּוּי כְּבוֹדָם, שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי, 'וּמִתְאַנֵּחַ עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא'".
מרביצי התורה בישראל
הרה"ג יוסף אליהו שליט"א – ראש בית המדרש "דרכי הוראה"
ללמוד וללמד
במדרש (רבה קהלת יא ה) מסופר שרבי עקיבא פחד שחמשת התלמידים החדשים ייכשלו במה שנכשלו הראשונים, מה עשה? "אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
מעלת חמשת התלמידים של רבי עקיבא לעומת עשרים-וארבעה אלף התלמידים הראשונים הייתה בכך שהם מילאו את כל ארץ ישראל תורה. במיוחד אחרי שהעולם היה שמם במיתתם של הראשונים שלא לימדו תורה לאחרים, ובפטירתם לא היה מי שלמד תורה והיה העולם שמם. גם אחרי פטירתם של חמשת התלמידים האחרונים עם ישראל היה מלא תורה, כיוון שהם למדו ולימדו, וגם לימדו את תלמידיהם ללמד תורה לאחרים, עד היום הזה.
מעלת רב חייא
תלמידי רבי עקיבא כתבו את המשניות, את המדרשים ואת הזוהר. רבי חייא המשיך את דרכם וכתב את הברייתות. עד כמה הייתה מעלתו גדולה מספרת הגמרא (בבא מציא פה ע"ב) על ריש לקיש שהיה מציין את קברות הצדיקים שלא ייכשלו בגללם עוברי דרכים כהנים. שלא תארע תקלה על-ידי הצדיקים הללו במותם. כשהגיע לאזור שבו היה אמור להיות קברו של רבי חייא עם שני בניו בטבריה הוא לא מצא אותו, והחל ריש לקיש להצטער. "אמר: רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו?" למה אני לא זוכה לראות את מקומו? "יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו – פלפלת. תורה כמותו – לא ריבצת". למדת תורה כמותו, אבל לא לימדת תורה לאחרים כמו שרבי חייא עשה. לכן אינך במדרגה רוחנית מספיק גדולה לראות את רוחו ומקומו.
הגמרא מספרת על דרכו המיוחדת של רבי חייא, שהיה שותל כותנה ועושה ממנה מלכודות. צד צבאים ומאכיל בבשרם את היתומים. ומעורם היה עושה ספרי קודש ללמד בהם את התלמידים. "וּכְתִיבְנָא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וּסְלִיקְנָא לְמָתָא, וּמַקְרִינָא חֲמִשָּׁה יְנוּקֵי בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וּמַתְנִינָא שִׁתָּא יְנוּקֵי שִׁתָּא סִדְרֵי, וְאַמְרִנָא לְהוּ, עַד דְּהַדַרְנָא וְאָתִינָא, אַקְרוּ אַהֲדָּדֵי, וְאַתְנוּ אַהֲדָּדֵי, וְעָבְדֵי לָהּ לַתּוֹרָה דְלָא תִשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי, כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּא".
והיה כותב בהם חמישה חומשים ומלמד ילדים. ובמקום אחר כותב שישה סדרי משנה ומלמד ילדים אחרים. ואומר לילדים: עד שאחזור תלמדו זה את זה. וכך גרם לתורה שלא תשתכח מישראל. ועל זה היה אומר רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא!".
מעלת רב הונא
רב הונא היה ריש גלותא של בבל, אבל עיקר מעלתו הייתה שלימד תורה לאחרים. הגמרא מספרת עליו שכאשר נפטר הספיד אותו רַבִּי אַבָּא ואֲמַר עליו שמעלתו היתה גדולה כל כך, עד שהיה ראוי להשראת שכינה כמו הנביאים, אלא שמציאותו בגלות גרמה לו להפסיד מעלה גדולה זו. "רָאוּי הָיָה רַבֵּינוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁבָּבֶל גָּרְמָה לוֹ".
בגלל מעלתו הרבה העלו את מיטתו לארץ ישראל. יצאו רַבִּי אַמִי וְרַב אַסֵי שהיו מגדולי חכמי ארץ ישראל לקראת ארונו, וחשבו שהמקום הטוב ביותר לקבור אותו הוא במערה של רבי חייא שרִבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. כי זו בדיוק הייתה מעלתו המיוחדת של רַב הוּנָא יותר מכל דבר אחר, שרִבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
עמוד של אור
הגמרא מספרת על רבי חייא שהיה לו בחייו עמודא דנורא מיוחד מאוד. הגמרא מספרת על רבי חגא שהכניס את מיטתו של רב הונא למערת רבי חייא ושני בניו. והיה שוכב יהודה בנו של רבי חייא מימינו של אביו. וחזקיה בנו משמאלו של אביו. אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָה לְחִזְקִיָה: קוּם ממקומך ופנה מקום לרב הונא, שזה לא כבוד להשאיר את ארונו של רב הונא מחוץ למערה של אבינו. כשקם חזקיה (הנפטר) ממקומו קם אתו "עַמּוּדָא דְּנוּרָא", עמוד של אור. נבהל רַב חַגָּא והעמיד את הארון של רב הונא להגן מפני האור הנורא וברח וניצל.
רבא ממשיך הדרך
הגמרא (מועד קטן כח ע"א) מספרת על אחד מגדולי האמוראים ששמו מוזכר בכל המסכתות הנקראות על שמו "הוויות דאביי ורבא". כך אמר רבא: "הָנֵי תְּלַת מִילֵּי בְעָאִי מִן קַמֵּי שְׁמַיָּא – תַּרְתֵּי יְהָבוּ לִי, וַחֲדָא לָא יְהָבוּ לִי, חוּכְמְתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וְעוּתְרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא – יְהָבוּ לִי, וְעִנְוְתָנוּתֵיהּ דְּרַבָּה בַר רַב הוּנָא – לָא יְהָבוּ לִי". תרגום: שלושה דברים ביקשתי מהקב"ה. שניים נתנו לי ואחד לא קיבלתי. ביקשתי את חכמתו של רב הונא, ואת עושרו של רב חסדא ונתנו לי. ביקשתי את ענותנותו של רבה בר רב הונא ולא נתנו לי. ומה הייתה חכמתו של רב הונא? שהיה מלמד תורה ברבים. וזו היא שעמדה לו. שלא תשתכח תורה מישראל.
רבי יעקב יוסף – ממשיך דרכו של רבי עקיבא
הרבה מעלות וכתרים נקשרו לראשו של רבי יעקב יוסף זצוק"ל, וכולם ראויים לו. בדברים אלו באנו להזכיר כי המעיין בדברי חז"ל אלו רואה כי אין מעלה גדולה יותר מהרבצת תורה בישראל. וזה היה עיקר עניינו של הרב יעקב יוסף, שממש מסר את הנפש כמו שמעידים עליו מאות ואלפי תלמידים בכל הארץ. והיה מוסר את נפשו על כך כפשוטו ממש.
כל זה הוא המשך ישיר לרבי עקיבא, שמסר את נפשו ללמד תורה כמבואר במעשה עם פפוס בן יהודה ומשל הדגים. וכך לימד לחמשת תלמידיו שהעמידו את התורה בישראל. וכך אמר להם צאו ומילאו את הארץ תורה.
כך מתגלגלים הדברים עד רב חייא שעושה שלא תשתכח תורה מישראל וזוכה למעלה כך כך גדולה של עמודא דנורא. כך ממשיך דרכו רב הונא שמרביץ תורה ברבים, בפטירתו מבקש רבא את הזכות הזאת של רב הונא וזוכה ללמד תורה בישראל. דבריו מופיעים כל כך הרבה בגמרא, עד שכמעט לא נמצא מקום בגמרא בלי דבריו.
בדרכם היה אוחז רבי יעקב יוסף זצוק"ל, שהיה מוסר את הנפש על העניין הזה. יהי רצון שזכות כל מרביצי התורה בישראל תעמוד לעם ישראל כולו "כי לא תשכח מפי זרעו", סופי תיבות "יוחאי". אמן ואמן.
סיפור על הרב זצ"ל:
ואמרתם כה לחי
סיפר הרב זצ"ל: מסופר על הבן איש חי שבא לבקר בארצנו, והסתובב במקומות רבים. בית היתר הלך לקבר רשב"י במירון, ושמע ששרים שם את השיר "בר יוחאי נמשחת אשריך" של רבנו שמעון לביא זצ"ל. והנה, אחר שעמד מעט מהורהר, פתח הבן איש חי את פיו והחל לשורר שיר שחיבר באותו הרגע ממש, הלא הוא שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי".
את השיר חיבר על סדר האל"ף-בי"ת ולא על פי אותיות שמו – כי רצה להסתיר עצמו. ובאמת, אף ששיר זה התפרסם בכל תפוצות ישראל, רבים לא יודעים מי מחברו, ויש החושבים שמקורו הוא עתיק יומין.
אצלי בבית יש ספר "אדרא רבא ואדרא זוטא", ובסופו הדפיסו את השיר "ואמרתם כה לחי", וכתוב שם שחיברו מרן הרי"ח הטוב נר"ו, משמע שכבר בחייו התפרסם והודפס לכל ישראל, שכן את הכינוי "נר"ו" נהוג היה לכתוב לרבנים בעודם בחיים.
מובאה:
עיקר עניינו של הרב יעקב יוסף זצוק"ל, כמו שמעידים עליו מאות ואלפי תלמידים בכל הארץ, הוא הרבצת תורה, שמסר עליה נפש כפשוטו, וכל זה הוא המשך ישיר לרבי עקיבא
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מבוא לסדרת פתחי אמונה
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
למה הכל אסור בתשעה באב?!
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
אי אפשר לבד!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
