בית המדרש

  • הקדמות
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך אמרי במערבא

פירוש מילים בירושלמי

undefined

הרב אחיקם קשת

תשע"ג
5 דק' קריאה
אע"פ שבהשקפה ראשונה לשונו של הירושלמי נראית קשה, רובו הגדול של הירושלמי הוא בעברית ובארמית הדומה לבבלי. עיקר הקושי בלימוד הירושלמי נובע מכך שאיננו רגילים ללשונו, ואכן, הלומד את הירושלמי יתרגל ללשונו תוך זמן קצר.
גם המילים (וכן שמות התנאים והאמוראים) ששונות בירושלמי, ברובן הגדול דומות למילים בבבלי, אלא שיש בהן שינויים קלים: נתחלפו אותיות דומות (כגון: כצוצטרה - גזוזטרה), נשמטה האות אל"ף (רבי בא - רבי אבא), נוספה האות יו"ד (הין - הן), אוחדו מילים (רבמי - רבי אמי), שוכלו אותיות (מגלגל - מלגלג), או שביטויים הובאו בצורה שונה מאלו שאנו רגילים אליהם בבבלי (כל עמא - כולי עלמא).
הבאנו כאן את פירושיהן של המילים השכיחות בירושלמי, בעיקר מתוך "קצת לשונות המיוחדים להירושלמי" שנדפס בתחילת הירושלמי. מומלץ לקרוא את רשימה זו לפני שמתחילים בלימוד הירושלמי, וכמובן שאם נתקלים בזמן הלימוד במילה שאינה מובנת - ניתן לעיין ברשימה זו.
איכן - היכן.
אין - לפעמים פירושו כמו "אם".
אין תימר - אם תאמר (כמו "אי תימא" בבבלי).
אית דבעי מימר - יש אומרים.
אית תני וכו' ואית תני תני - יש חכמים ששנו את המשנה בלשון זו.
אמורין - אמוראים.
באי זה צד, כאי זה צד - כיצד.
בדא - אמר או סבר.
בי רבי - בן רבי (כמו "ברבי" בבבלי).
בעי - לפעמים אינו בעיא אלא פשיטותא (יעיר אוזן (לחיד"א) מערכת ב אות ל).
גרמך - עצמך.
דו אמר - שאמר (כמו דהוא אמר, דאמר).
דין כדעתיה ודין כדעתיה - זה לשיטתו וזה לשיטתו (כמו "ואזדו לטעמייהו" בבבלי).
דלא, דילא - אלא.
דלמא - מעשה (מלשון "די לימא", כלומר: סיפור דברים שאמרו כך הוא (פני משה סוכה פ"ה ה"א [כב:] ד"ה דלמא), ויש אומרים שהוא מלשון "דא לימא", לומר לאנשים שישמעו מוסר ואל יפריעו (פתיחה לפירוש מהר"ש סיריליאו חלק שני, נדפס בירושלמי לאחר מסכת פאה)).
דמר - שאמר (כמו "דאמר" בבבלי).
דת מר, דתימר, דאת מר, דת אמר, דאת אמר - שאתה אומר (הגירסא המקורית בכת"י ליידן (שהוא כתב היד המקורי שממנו הודפס הירושלמי) היא "דת מר". אך המגיה בתוך כתב היד הגיה ברוב המקרים ל"דתימר" (יתכן שעשה זאת מתוך דמיון למילה "דתימא" שבבבלי), ובעקבותיו נקטו כך בכל הדפוסים, ובכמה מקומות השתמשו באפשרויות האחרות).
הבקר - הפקר.
הדא אמרה - זאת אומרת.
הדא דאת מר, הדא דתימר - זה נאמר (כמו "במה דברים אמורים" בבבלי).
היך עבידא - כיצד.
הלכה - מדרבנן, אלא אם כן הביא לכך פסוק (יד מלאכי אות תסה).
הנייה - הנאה.
הפיטרופין - אפוטרופוסין.
ווא, ווה - אבא (שם חכם, למשל "רבי חייא בר ווא" שהוא "רבי חייא בר אבא" בבבלי).
ואדיין את לזו - עוד אתה צריך לזו? עוד אתה מתקשה בזה? (בתמיה).
ומר - ואמר.
חד אמר וכו' וחרנה (או: וחורנה) אמר וכו' - שני אמוראים, אחד אמר כך והאחר אמר כך (כמו "חד אמר וכו' וחד אמר וכו'" בבבלי). וכאשר הירושלמי לא מוסיף "ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא" (ולא יודעים מי אמר כך ומי אמר כך) כוונתו שהאמורא הראשון שהוזכר אמר את הדעה הראשונה והשני אמר את השניה. למשל: "רבי חננא ורבי מנא חד אמר עד כזית וחרנא אמר עד פחות מכזית" (ברכות פ"ו ה"א [מג:]) - הכוונה היא שרבי חננא הוא האומר עד כזית ורבי מנא הוא האומר עד פחות מכזית (מראה הפנים שבת פ"ז ה"א [מא.]).
חומר - חומרא.
חט - חטא.
חכמים - לפעמים פירושו תנא קמא (כי הירושלמי לא משתמש בלשון "תנא קמא" (חומת ירושלים שער ו, נדפס בתחילת הירושלמי)).
חמא - ראה.
טבאות - טוב (כמו "טבא" (מראה הפנים בבא בתרא פ"ב הי"א [ז:] ד"ה רבי)).
יאות - נכון, יפה (כמו "יאה"), ולפעמים הוא לשון של ראיה.
ייבא כהדא - יבוא כזה (לשון ראיה).
כא (לגבי מקומות) - כאן (כמו "הכא" בבבלי), ולפעמים פירושו בארץ ישראל (כמו ש"הכא" בבבלי פירושו בבבל). לגבי סוגיות שמקשים מסוגיא על סוגיא, לעיתים הירושלמי הופך את "כא" ו"תמן" (שם), דהיינו "תמן" היא סוגייתנו ו"כא" היא הסוגיא שבמקום אחר, והטעם לזה הוא שכל השקלא וטריא הזו נשנתה בירושלמי במקום אחר (שבו "כא" הוא כאן ו"תמן" הוא שם), והועתקה למקום זה באותה לשון (רמב"ן שבועות מג. ד"ה וכתב).
כולהם, כולהן - כולם, כולן.
כילו - כאילו.
כל עמא - כולם (כמו "כולי עלמא" בבבלי).
כיני מתניתא - כך כתוב, כך יש לפרש את המשנה (מלשון "כן היא מתניתא", כמו "הכי קתני" בבבלי), ולפעמים פירושו שצריך לגרוס אחרת במשנה (כמו "תני" בבבלי).
כצוצרה, כצוצטרה - גזוזטרא.
לא בדא - אין מקום לחשוב כך.
לבא - לכתחילה (מלשון "לעתיד", שאפשר לנהוג כך גם לעתיד ולא להכשיר רק בדיעבד את העבר).
לוכל - לאכול.
לון - להם (כמו "להון" בבבלי).
ליידא מילה - לאיזה צורך, לאיזה עניין.
ליעזר - אליעזר.
לעזר - אלעזר.
לפום כן - לכן.
לשעבר - בדיעבד (שאפשר להכשיר רק את העבר ולא לנהוג כך לעתיד).
מאי כדון - איך נסביר (בשאלה. כמו "מאי איכא למימר" בבבלי).
מה אית לך - מהו (בשאלה).
מה אנן קיימין - במה מדובר (כמו "במאי עסקינן" בבבלי).
מה נפק מן ביניהון - מה הנפק"מ (כמו "מאי בינייהו" בבבלי).
מודיי - מודים.
מיכן - מכאן.
מן הדא - מכאן.
מעתה - אם כן.
מר - אומר.
מתניתא - בירושלמי הוא כינוי גם למשנה, ולא רק לברייתא. והמילה "ברייתא" לא מוזכרת בירושלמי כלל (חומת ירושלים שער ו, נדפס בתחילת הירושלמי).
נן - אנחנו (כמו "אנן" בבבלי).
נשמעינה מן הדא - נשמע מכאן, לשון ראיה (כמו "תא שמע" בבבלי).
סברין מימר - רצו לומר, לשון הו"א.
סלקת מתניתא - נגמרה המשנה (כמו "סליק פירקא"), דהיינו: כאן נגמר העניין, ומכאן ואילך מתחיל עניין אחר (נועם ירושלמי שבת פ"ג ה"ג, ספר הלכות הירושלמי נספח ב).
עאל (ובכמה מקומות: אעל) - נכנס (כמו "על" בבבלי).
עד כדון - עד עתה, עד כאן.
עלוי - עליו (כמו "עלוהי" בבבלי).
פלוני בשם פלוני - הירושלמי משמיט את תיבת "אמר" לפני האומר הראשון.
פליגא - לפעמים פירושו קושיא (למשל "מתניתא פליגא על וכו'", שהיא קושיא על אמורא).
ציבחד - מעט.
ציפורין, צפרין - ציפורי (שם מקום).
קול - קולא.
קומי - לפני (כמו "קמיה" בבבלי).
קופד - בשר (כמו "קופרא" בבבלי).
רבי בא - רבי אבא.
רבי בון - רבין (או אבין).
רב זעירא - רבי זירא.
רבי חונא - רב הונא.
רבי חייה רובה (הגדול) - כינוי לרבי חייא.
רבי יודה, רבי יודן - רבי יהודה.
רבי לא - רבי אילעא.
רבנין - רבנן.
שיני - שני.
תיי - בא (כמו "אתיא" בבבלי).
תלמידוי - תלמידיו.
תמן (לגבי מקומות) - שם (כמו "התם" בבבלי), ולפעמים פירושו בבבל (כמו ש"התם" בבבלי פירושו בארץ ישראל). לגבי סוגיות שמקשים מסוגיא על סוגיא, לעיתים הירושלמי הופך את "כא" ו"תמן" (שם), דהיינו "תמן" היא סוגייתנו ו"כא" היא הסוגיא שבמקום אחר, והטעם לזה הוא שכל השקלא וטריא הזו נשנתה בירושלמי במקום אחר (שבו "כא" הוא כאן ו"תמן" הוא שם), והועתקה למקום זה באותה לשון (רמב"ן שבועות מג. ד"ה וכתב).
תני - בירושלמי הוא כינוי גם למימרא של אמורא (יפה עיניים שבועות כה.) וגם למשנה, ולא רק לברייתא (גליון הש"ס על הירושלמי ברכות פ"ז ה"ג [נד:]). והמילה "ברייתא" לא מוזכרת בירושלמי כלל (חומת ירושלים שער ו, נדפס בתחילת הירושלמי).
תניי - תנאי.
תניין - תנאים.
תפלוגתא - מחלוקת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il