בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה
גיטין דף יט ע"א, דף כ ע"א

גדרי כתב בגט ובשבת

undefined

תשע"ד
9 דק' קריאה
דיו על גבי סיקרא
משנתנו דנה בדיני הכתב ובדיני המצע עליו כותבים. בגמרא אומרים ר' יוחנן וריש לקיש שהכותב בדיו על גבי סיקרא חייב שתיים, אחת משום שמוחק הכתב התחתון ואחת משום שכותב הכתב העליון, אולם אם כותב בדיו על גבי דיו או בסיקרא על גבי סיקרא פטור. בהמשך מובא שנשאל ר' יוחנן אם במקרה של עדים שאינם יודעים לחתום ניתן לכתוב להם בסיקרא והם יעברו מעל האותיות בדיו, והשיב שאין לעשות כן, ואף שלגבי שבת אמר שחייב "משום שאנו מדמין נעשה מעשה?!".
רש"י מסביר שר' יוחנן הסתפק בהלכה זו גם לעניין שבת, ורק לחומרא פסק שחייב, ולכן ודאי שאם עשה כך בשבת לא נורה לו להביא חטאת שמא פטור ונמצא מביא חולין לעזרה, וכך גם לעניין גט אין לסמוך על כך ולחתום באופן זה על גט. גם התוס' (ד"ה דיו על גבי דיו) סברו שיש השוואה גמורה בין הלכות שבת להלכות גיטין בין לקולא בין לחומרא, ואם כן ודאי הבינו כרש"י שגם לעניין שבת הסתפק ר' יוחנן. משמעות המילה "מדמין" היא כהסבר רש"י "אומדים וסבורים ואומדין מאומד ליבנו".
לעומתם, הרשב"א (כ ע"א ד"ה הא דאמר) והריטב"א (כ ע"א ד"ה אמר רב חסדא) כותבים שלגבי שבת ודאי נחשב כתב וחייבים חטאת, והסתפקותו של ר' יוחנן היא רק לגבי גיטין. כך עולה גם מדברי הרמב"ם (שבת יא, טז) שפסק לגבי שבת שחייב שתיים. החתם סופר (על סוגייתנו) ומרכבת המשנה (על הרמב"ם שם) מסבירים שלדעתם משמעות המילה "מדמין" היא "משווים" בין גט לשבת, והחתם סופר מביא סיוע גדול לכך מהירושלמי (גיטין ב, ג) ששם הניסוח בתשובת רבי יוחנן הוא: "אמר ליה ר' יוחנן מפני שאנן עוסקין בהילכות שבת אנו מתירין את אשת איש?!", הרי שמפורש כהבנת הרמב"ם. אמנם יש להעיר על כך, שבבבלי ר' יוחנן משתמש בביטוי זה גם בדף לז ע"א ושם לא מדובר על השוואה בין שני נושאים שונים, אלא על אותו נושא בדיוק, שפעם אחת אמר ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ובפעם אחרת הורה למעשה שמשמט, וכשנשאל על הסתירה השיב "וכי משום שאנו מדמין נעשה מעשה", ואם כן שם ודאי יש לפרש כדברי רש"י.
מה הסברא לחלק בין שבת לבין גיטין? החתם סופר מסביר את החילוק שבגט ובספר תורה הדין תלוי אם יש לכך גדר של כתיבה, אך לעניין מלאכת שבת צריך שתהיה מלאכה כעין המלאכות שנעשו במשכן, והגדרה זו יכולה לשנות בין לחומרא בין לקולא. מצד אחד גם אם לדיו על גבי דיו יש גדר של כתב, לעניין שבת לא נעשתה מלאכה, שהרי זוהי פעולה בטילה ללא צורך. במשכן ודאי לא עשו פעולות ללא צורך. מאידך, גם אם לדיו על גבי סיקרא אין גדר של כתב, במשכן עשו כן כדי לחזק את הכתב.

חק תוכות
בדף כ ע"א נאמר שחק תוכות פסול שנאמר "וכתב". כלומר, מעבר לדין שצריך שיהא גדר של כתב צריך שגם ייעשה על ידי כתיבה (בדרך כתיבה הרגיל) ולא מספיק שהתוצאה תהיה שיש כתב. לגבי כתיבה בשבת, אומרת הגמרא בשבת קד ע"ב שאם נטל גג של האות ח' ועל ידי כך עשאו לשתי אותיות ז' נחשב ככותב שתי אותיות בשבת. הר"ן (ד"ה גרסינן, על הרי"ף שם) מביא בשם הרשב"א (שבת קד ע"ב ד"ה מהא) שלמד מכך שאין זה נחשב חק תוכות לפי שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות.
הר"ן עצמו דוחה וכותב שאף אם נחשב חק תוכות אין פטור של חק תוכות לגבי מלאכת כתיבה בשבת משום ששם מלאכת מחשבת אסרה התורה, ולכן אף אם אין לכך גדר של כתיבה ודאי שנעשתה כאן מלאכת מחשבת. רואים מדבריו ש"מלאכת מחשבת" אינה רק פטור במלאכות שבת אלא מגדירה את מהות המלאכות ולכן היא יכולה גם לחייב. היסוד לכך הוא בדברי רב אשי בב"ק ס ע"א, שבניגוד להלכות נזיקין שאם ליבתה הרוח הווי גרמא ופטור, על זורה בשבת חייבים משום ששם מלאכת מחשבת אסרה התורה. כדברי הר"ן כתב גם המרדכי (גיטין אות שדמ), וזו לשונו: "התם מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמחשבה תלויין מלאכות דשבת וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהא על ידי מעשיו... אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהיו נעשות מאיליהם".
על פי דבריהם אפשר ליישב באופן נוסף (לחילוק החתם סופר) את החילוק שקיים לשיטת הרמב"ם והרשב"א בין שבת לגיטין בדין דיו על גבי סיקרא. נחלק שאף אם אין גדר של כתב לדיו על גבי סיקרא מכל מקום לעניין שבת נחשב הדבר כמלאכת מחשבת, וכן חילקו במרכבת המשנה (על הרמב"ם שם) בשם מהר"י ששון, ב שיעורי רבי שמואל (אות שכב) ועוד.
אמנם לגבי דין זה החילוק פחות מובן מבדין חק תוכות, כי בחק תוכות כמו במלאכת זורה אכן נעשתה תוצאה טובה ורק הדרך להגיע אליה אינה הדרך הרגילה, אך מכיוון שלבסוף נעשתה מחשבתו והיא תוצאה חשובה וטובה הווי מלאכת מחשבת, אולם בדין שלנו החיסרון אינו בדרך אלא בתוצאה עצמה, אך עדיין יש סברא לחלק בדין שלנו, שהרי כן נעשתה כאן תוצאה של הדגשת הכתב ושיפורו, ולכן יש לומר שלגבי שבת נעשתה מלאכה חשובה, אף שאין לכך גדר של כתב גמור.
בדעת הרשב"א, שפסק כרמב"ם לגבי דיו על גבי סיקרא ובכל זאת הסיק מדיני שבת לדיני גט וספר תורה שהנוטל גג ח' אינו נחשב לחק תוכות, נראה שסבר כחילוקו של החתם סופר ולא קיבל את חילוקו של הר"ן לדין זה. הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תריא) כתב שאם האות לא הייתה כתיקנה ובא ותיקנה הווי חק תוכות ופסול, וכתב רבי עקיבא איגר (מהדו"ת סי' לו) שהרשב"א בתשובה חזר בו מפסקיו 1 . לפי זה יש מקום ליישב שגם חידושיו לגיטין נכתבו לאחר שחזר בו ממה שכתב בחידושיו לשבת.

העברת קולמוס לשמה
בדף כ ע"א מובאת מחלוקת תנאים לגבי אדם שכתב שם שמים בספר תורה ללא כוונה לשם שמים. ר' יהודה סובר שיכול להעביר עליו קולמוס פעם נוספת ויכוון לשם שמים ובכך יכשיר את ספר התורה, וחכמים אומרים שאין השם מן המובחר. רב חסדא סובר שכשם שנחלקו בספר תורה כך יחלקו בגט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, ורב אחא בר יעקב סובר שחכמים חולקים רק בספר תורה שנאמר "זה א-לי ואנוהו" אולם בגיטין יודו שאין בכך בעיה. הראשונים מקשים מהסוגיא בדף יט ע"א האומרת שדיו על גבי דיו פטור בשבת, ובהמשך מתבאר שהוא הדין שאין זה כתב לעניין גיטין 2 , וכיצד הלכה זו מתיישבת עם דעת ר' יהודה שהעברת קולמוס מכשירה את הגט, ועוד יותר קשה לדעת רב אחא בר יעקב הסובר שגם חכמים מודים לכך.
הר"ן (ט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה וגרסי') מוכיח מסוגייתנו שהלכה כחכמים לפי דעת רב חסדא, ומשמע שמבין שאכן לדעת ר' יהודה דיו על גבי דיו נחשב ככתב ולכן בשבת חייב ובגיטין כשר, ולדעת רב אחא בר יעקב גם חכמים מודים בכך.
הרמב"ן כותב שלדעת רב חסדא אפשר לומר שסוגייתנו הולכת לפי שיטת חכמים, ולשיטת ר' יהודה אכן דיו על גבי דיו נחשב ככתב ובשבת חייב ובגיטין כשר, אולם בדעת רב אחא בר יעקב צריך לחלק בין הלכות שבת לגיטין, ולומר שדווקא לעניין שבת דיו על גבי דיו פטור אך לעניין גיטין נחשב ככתב וכשר, והטעם בכך הוא שדיו על גבי דיו נחשב בגדר כתב ובכל זאת בשבת פטור משום שאין זו מלאכת מחשבת. לכאורה קשה לדבריו מדוע ריש לקיש שאל אם ניתן לסייע לעדים שאינם יודעים לחתום על ידי שנקדים ונכתוב להם בסיקרא ולא שאל יתירה מזו, שנקדים ונכתוב להם בדיו, ודוחק לומר שאין הכי נמי ולאו בדווקא שאל כך. ונראה מדקדוק בלשון הרמב"ן שסוגייתנו ודאי אינה כרב אחא בר יעקב, ולא התקשה אלא כיצד הוא יתיישב עם המשנה המפורשת בשבת האומרת שבכתב על גבי כתב פטור, ועל כך השיב שיש לחלק בין הלכות שבת לגיטין.
לשיטת התוס' הגדרים זהים בין דין כתב בשבת לדין כתב בגט בין לקולא בין לחומרא, כפי שנכתב למעלה, ולכן מתרצים התוס' באופן אחר מהרמב"ן וכותבים שסתם כתב דיו על גבי דיו שאינו מוסיף כלום אינו נחשב לכתב, אולם כאשר הדין מצריך כתיבה לשמה והכתב הראשון נכתב שלא לשמה, הואיל והכתיבה השנייה מוסיפה את ה"לשמה" היא נחשבת ככתב. רואים שבשלב הקושיא חילוק זה לא היה פשוט בעיני התוס' ולכן השווה בין הסוגיא בדף יט ע"א לסוגיא בדף כ ע"א למרות שבדף יט ע"א לגבי שבת לא מדובר שיש חידוש ותוספת של דין לשמה בכתב השני. ונראה שבשלב הקושיא סברו שהדין של לשמה הוא דין צדדי ואינו מגדיר את עצם הכתב ולכן אם עצם הכתב בדיו על גבי דיו אינו מוגדר ככתב חדש לא יועיל שיש בו תוספת לשמה, אך למסקנה סברו שהמדד להגדרת כתב אינו רק הכתב "המציאותי" אלא גם ההלכתי, ולכן אם עבור ספר תורה נדרש כתב לשמה יש להגדיר כתב לשמה כסוג של כתב העומד בפני עצמו. לכן אם נכתב בספר תורה "כתב מציאותי" ועל גביו כתב הכשר הלכתית נוכל לראות זאת ככתב חדש. נראה שהרמב"ן והר"ן לא קיבלו חילוק זה ולכן לא תירצו כתוס'.
אולם ישנה קושיא נוספת על דברי התוס'. כאמור, הסתירה לסוגיא בדף כ ע"א אינה רק מהדין שהכותב בדיו על גבי דיו בשבת פטור אלא גם מהדין של גט, שחתימת העדים בדיו על גבי סיקרא ספק פסולה (ובדיו על גבי דיו משמע שודאי פסולה), והרי בחתימת גט יש תוספת לשמה, וכך מקשים המהרש"א ואחרונים נוספים על התוס', וקושי זה מובא כבר בתוס' רא"ש ובריטב"א. יש להוסיף ולהקשות באופן דומה, שגם אם לא היה דין של חתימה לשמה, מכל מקום ודאי שיש תוספת בחתימתם מעבר לכתיבה הראשונה שהרי לשנייה יש גדר של עדות כשרה המכשירה את הגט ומשווה לו תוקף. על השאלה השנייה ניתן לענות שהתוספת מצד העדות אינה דין באופן הכתיבה ולכן אין היא גורמת להחשיב הכתב ככתב חדש, לעומת דין לשמה שהוא דין באופן הכתיבה, ולכן הכתב לשמה נחשב ככתב חדש. מכל מקום, תשובות הפרשנים שנאמרו לגבי השאלה הראשונה מיישבים גם את השנייה.
הריטב"א (כ ע"א ד"ה וע"כ) מתרץ שבעדים שכתבו להם בסיקרא גם הכתיבה בסיקרא נעשתה לשמה. יש לשאול על כך מדוע לא נציע לכותבים בסיקרא שיכוונו בפירוש לכתוב שלא לשמה, ונראה ליישב שמשמעות הלשמה בגט הוא שנכתב לשם אותה אשה, ואם כן יש לומר שלא שייך לכוון שלא לשמה כי אם עושים זאת כדי לסייע לעדים לכתוב לשם אותה אשה על כרחנו שמוגדר כלשמה.
התוס' רא"ש (כ ע"א ד"ה עד כאן) מתרץ שמאחר שאין כותבין בסיקרא אלא כדי שיחתמו העדים עליו לא נחשב כתב העדים תיקון לראשון כיוון שלא נכתב אלא בשבילם. דבריו טעונים הבנה, שהרי מסברא יש לומר הפוך, שהואיל והכתב הראשון לא נכתב אלא כדי לשרת את השני, ודאי הכתב השני הוא העיקרי. ואולי כוונתו כריטב"א אולם מלשונו לא נראה שזו כוונתו, כי לא כתב שגם הכתב הראשון נחשב לשמה אלא שהואיל ונכתב עבור הכתב השני אין השני נחשב לתיקון לראשון. ונראה טעמו שדווקא כשלא נועד לשרת את הכתב השני עומד הכתב השני בפני עצמו ומחדש כאן כתב חדש, אך כשהראשון נועד לשרתו רואים זאת כיצירה אחת הנעשית בשני שלבים.
המהרש"א מיישב שדברי ר' יוחנן הם אכן רק לשיטת חכמים לפי דעת רב חסדא. לכאורה לפי זה לא זקוקים התוס' כלל לתירוצם לחלק בין כתב המוסיף לשמה לכתב שאינו מוסיף כלום, שהרי יכולים לתרץ כר"ן שכל הסוגיא הולכת לפי שיטת חכמים לפי דעת רב חסדא, ואכן מסיבה זו המהר"ם שיף (על תוד"ה דיו) דחה תירוץ זה. וצריך לומר לפי המהרש"א שמשמע לתוס' שדברי הגמרא בתחילה שדיו על גבי דיו פטור בשבת נאמרו בפשטות לכל השיטות ואין חולק עליהם.
התורת גיטין (על תוד"ה דיו) והמהר"ם שיף מיישבים באופן רביעי את התוס' וכותבים שהכתיבה החדשה בדיו על גבי דיו אינה נחשבת ככתב בפני עצמו אלא רק כתיקון הכתב שמתחתיו, ולכן לעניין חתימת עדים אינה מועילה משום שצריך שזו תהיה החתימה שלהם, אך לעניין תיקון ה"לשמה" בספר תורה ובשאר הגט מועילה. ומוסיף שהדימוי בסוגייתנו בין חתימת עדים לכתיבה בשבת (לפי הבנת התוס' שהסוגיא השוותה ביניהם) הוא דווקא בכותב בדיו על גבי סיקרא לפי הסוברים שנחשב בשבת גם מוחק וגם כותב כי אם נחשב כמוחק אז יש כאן כתב חדש, אולם בדיו על גבי דיו ודאי שאין כאן כתב חדש.
צריך להתבונן בדבריו, מדוע הכתב הראשון לא מיוחס למתקן, הרי אם יש אות שכתובה בצורה מעוותת ופסולה נראה פשוט שאם יבוא אחר ויתקנה נייחס את הכתב רק לשני. והנה חילוק זה כבר מובא במרדכי (גיטין שדמ) וזו לשונו: "וגם להעביר עליו קולמוס לאחר התיקון לא יועיל לא לר' יהודה ולא לרבנן דאם מועיל על האות הנכתב שלא לשמה לשוויה כלשמה מכל מקום לשויה אות לא יועיל". בדבריו החילוק מחודד יותר – ונראה להסביר שזו גם כוונת התורת גיטין – איננו מחשיבים את השני כאילו תיקן את גוף האות אלא רק את דין ה"לשמה" שבו. לפי זה מובן מדוע הכתב עדיין מיוחס לראשון.
למעלה עמדנו על סברת החילוק בין שבת לגיטין לפי שיטת הרמב"ם והרשב"א. התורת גיטין כאן עמד על שיטת התוס' המשווה ביניהם וחילק בין דין חתימת הגט לדין שאר הגט, אולם אולי לאור העיקרון שבדבריו נוכל להציע חילוק נוסף בביאור הרמב"ם והרשב"א, ונאמר שבדיו על גבי סיקרא אין זה כתב חדש הואיל ומילים אלו כבר היו כתובות אולם הוא כן נחשב למתקן את הכתב הראשון שכעת נעשה חזק וטוב יותר. בדיו על גבי סיקרא אין זה רק תיקון בדין לשמה אלא תיקון בגוף האות. לפי זה יש לחלק שלעניין שבת גם חיזוק ושיפור האות נחשב ליצירה של כתב, לעומת דיני ספר תורה וגיטין ששם יש דין לעשות את גוף הכתב.
רעק"א מיישב את קושיית המהרש"א, שהסוגיא הולכת לפי שיטת ר' אלעזר שעדי מסירה כרתי, והלכה כמותו, ולשיטתו הצורך בחתימה לשמה הוא רק מדרבנן כדי שלא יהא מזוייף מתוכו, ואם כן מהתורה הכתב הראשון היה כבר טוב ואין תוספת בחתימת העדים על גבי כתב זה. תירוצו מתרץ רק את קושיית התוס' רא"ש ולא את שאלתנו מדוע אין תוספת מצד שבחתימת העדים יש תוקף של עדות, וצריך ליישב כפי שחילקנו למעלה בין תוספת לשמה שזהו דין בכתב לבין תוספת עדות שאינה דין הקשור לגוף הכתב 3 .




^ 1.ולא קיבל את יישובו של הבית מאיר (סי' קכה) שבתשובה פסל רק מדרבנן ובחידושים עוסק בדין מדאורייתא.
^ 2.לשיטת רש"י והתוס' מבואר בסוגיא שיש השוואה בין דיני שבת לדיני גט ואם כן ודאי שגם לגבי גט אינו כתב כלל, אך גם לשיטת הרמב"ם שאין לדמות, מכל מקום משמע מהגמרא שלא הסתפק רבי יוחנן אלא לגבי דיו על גבי סיקרא, אך בדיו על גבי דיו פשוט שהכתב השני אינו כלום.
^ 3.כעת ראיתי במנחת אשר שכן הקשה הדברי יחזקאל על רעק"א ובמנחת אשר יישב כדברינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il