חוקה וחקיקה | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בחוקותי

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

8 דק' קריאה

עמלות בתורה חוקה ומשפט?
"אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקים אם בחקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" (רש"י).

מדוע עמל התורה נקרא "חוקה" שאין לה טעם, לכאורה העמל בה הכרחי כדי לרדת לסוף דעתה של תורה?
על כורחך מדובר בעמל תורה מעבר לכל טעם הגיוני. מסופר בגמרא (שבת פ"ח.) שרבא היה מעיין בשמועתו, והייתה אצבעו נתונה תחת רגלו, והיה ממעך אותה ברגליו, ולא הרגיש שזב דם, מרוב רכוזו בלמוד. ראה אותו צדוקי (מין) אחד ואמר לו: "עמא פזיזא דקדמיתו פומיכו לאדנייכו, אכתי בפחזותיכו קיימיתו" (עם פזיז שהקדמתם נעשה לנשמע, ועדין אתם עומדים בפזיזותכם), כלומר דרישה לעמול בתורה כל כך הרבה, היא משימה לא הגיונית, ולא הייתם צריכים לקבל אותה עליכם, ולפי זה מובן מדוע למוד תורה נחשב לחוקה.

חוק מלשון חקיקה
אולם יש משמעות נוספת לביטוי חוקה ביחס לחוקת התורה, הרי מנקודת מבטו של רבא עמל התורה נעשה בטבעיות וכדבר מובן מאליו, מרוב אהבת התורה שלו, ובודאי היה תמהה לשאלה מדוע עליו לעמול בתורה, אין זאת אלא מפני שהתורה חקוקה בתוך לבו, ומכאן המשיכה שלו אליה.

הביטוי חוק בא מלשון חקיקה, כמו שנאמר: "מי יתן בספר ויחקו" (איוב י"ט י"ג) "כתבה על לוח אתם, ועל ספר חקה", וצריך להעמיק ולהסביר את הקשר שבין חוק לחקיקה, והנה אנו מבחינים בשלושה סוגים של כתב: א. דיו על גבי ספר. ב. חקיקה על גבי לוח אבן. ג. חקיקה מעבר לעבר, כמו הכתב של הלוחות שהיה "מזה ומזה הם כתובים". הלומד תורה דומה כאילו כותב אותה על לבו כמו שנאמר: "כתבם על לוח לבך" (משלי), וסוגי הכתב מסמלים את דרגת ההתקשרות של הכתב אל המכתב, וכמו כן את רמת ההפנמה של דברי התורה אצל לומדם.

א. הדיו על גבי הספר הוא הדבקה של חומר על גבי חומר וניתן למחיקה בקלות וזו הדרגה הנמוכה ביותר של התקשרות לתורה.
ב. החקיקה על גבי לוח אבן הופכת את הכתב לחלק מן המכתב שעליו הוא כתוב.
ג. הכתב החרות על הלוחות מעבר לעבר מסמל את הדרגה הגבוהה ביותר של הפנמת התורה, על דרגה זו של למוד תורה אמרו חז"ל "אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו' ב'), מה הקשר בין שני הבטויים האלו חרות וחירות? מפרש המהר"ל (ב"דרך החיים") כמו שהנכתב הזה רוחני לגמרי ואינו משועבד לחומר, כיון שהכתב הוא האויר שבלוחות (חורין - החור שבלוחות), כך גם מי שעוסק בתורה בדרגה זו אינו כפוף לחומר כלל. והנה הכתב הרוחני הזה אינו מנותק מהחומר, אלא אדרבה חומר האבן כל כולו בטל אל הכתב ומבליט אותו. באופן מיוחד הדבר ניכר באותיות מ"ם וסמ"ך שבלוחות שבנס היו עומדים (שבת ק"ד.), כדי ליצור את צורת האות הרוחנית הזאת, והחומר של האבן כל כך בטל למטרה זו שגם הוא הפך להיות רוחני ועמד כך בדרך נס. אחד מההסברים במדרש על שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל, הנה "שפרחו הכתובים מן הלוחות ולכן שברן" (שמו"ר מ"ו א'). היינו בגלל שחטאו ישראל פרחו האותיות מהאבנים ואז הם כבדו ונפלו.יוצא שבעצם האותיות היו נושאות את הלוחות כמו "ארון נושא את נושאיו" רואים מכאן עד כמה היה בטל חומר האבן לאותיות הרוחניות של תורה.

אפשר לדרג את שלושת סוגי הכתב לדרגות הנדרשות לעמל התורה. הדרגה הראשונה של כתב על גבי קלף מתאימה ללמוד מקרא, שבו מספיק לקרוא את הדברים, בין שמבין אותם יותר או פחות יצא ידי חובת למוד מהתורה כתובה. ולכן אפילו עם הארץ שאינו מבין לשון הקודש כאשר הוא עולה לתורה מברך ברכת התורה. הדרגה השניה של כתיבה בדרך של חקיקה מתאימה ללמוד משנה, שדורשת למוד ויגיעה, והמשנה משנה את האדם הלומדה ומטביעה בו חותם. הדרגה השלישית של כתיבה בדרך חקיקה מעבר לעבר, מתאימה לתלמוד, שדורש עמל רב בתורה לחדש חידושי תורה, תלי תלין של הלכות על כל קוץ וקוץ שלה, שהן נראים מופשטים לגמרי, ותלוים על בלימה, וכאילו אינם רשומים על גבי הספר, ורק רמז של אותיות וקוצי אותיות מלמד עליהם. תלמיד חכם שהגיע לדרגה זו של תורה הצליח להפנים אותה בתוכו עד שלבו אומר לו כיצד לפסוק ונעשה הוא כתורה מהלכת בעצמה. וזו הסיבה שהתורה שבעל פה אי אפשר לאומרה על ידי הכתב התורה הוצאות מפיו כיון שאת הרוח הזאת של אותיות התורה הוצאות מפיו של התלמיד חכם אי אפשר לכתוב בדיו על גבי ספר. ובמיוחד כאשר מדובר על "מעשה מרכבה", אז יש אסור ללמד את הדברים אפילו בעל פה, ואפילו ליחיד, "אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (חגיגה י"א:) אומרים לו ראשי פרקים והוא מבין מהם דבר מתוך דבר, כיון שדרגת התורה הזאת היא כל כך רוחנית שהיא אינה נותנת כלל להבעה, כאותיות שבלוחות שהם אויר ורוח שבתוך האבן, והיא משמשת להם רק כראשי פרקים שנבין מהם את הכתוב עליהם.

רגליו של אדם מוליכות אותו לדבר שחקוק בו
"אם בחקותי תלכו - הה"ד: חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד: רבש"ע! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולדירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך". (ויק"ר ל"ה א'). חז"ל דייקו את המילה "תלכו" שמרמז לכך שהרגליים יכולות להוליך לדבר מצווה אפילו בניגוד למה שהשכל מצוה, אבל מנין נובע הכח הזה של הרגליים, שתמיד הן ממושמעות לכוח השכלי של האדם, ללכת בניגוד לו? אין זה אלא מן הקשר הנפשי הפנימי של דוד המלך אל התורה שחקוקה בתוך לבו וחז"ל למדו זאת מהביטוי "בחקותי" שמרמז לאותה החקיקה שגורמת לרגליים ללכת למקום תורה.וכן אמר הלל "למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי" (סוכה כ"ג.) ומובא שם בגמרא "אמר ר' יוחנן רגלוי דבר אינש אינון ערבין ביה לאתר דמאבעי תמן מובילין יתיה" (רגליו של אדם ערבים לו, למקום שהוא מתבקש לשם מובילים אותו) מסופר שם שמלאך המות בקש לטול את נשמתם של שני סופרי המלך שלמה,ולא היה יכול להם עד שרגליהם הוליכום לשערי העיר לוז ושם נתנה לו הרשות להמיתם. יוצא שרגליו של אדם מוליכות אותו למקום שמזלו דוחף אותו ללכת. והמזל הוא שורשו הפנימי החקוק בו. ואם לעניני עולם הזה כן, לעניני עולם הבא על אחת כמה וכמה שאם הוא חוקק את התורה על לבו רגליו מוליכות אותו למקום תורה.

עתה יובן יותר לעומק מאמרם ז"ל "אם בחקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" שעמל התורה הוא החוקק אותה בלבו על ידה הוא יגיע לאהבת התורה, שכן אדם מתאהב בדבר שהוא עמל בו. וידוע ש"רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו", שע"י העמל נעשה הדבר לחלק ממנו שחקוק בו.

אין התורה נחקקת באדם בלא עמל
"ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה" (רש"י כ"ו י"ד) ולכאורה אינו מובן, מדוע רק בגלל שאינו עמל בתורה יקבל כעונש את כל דברי התוכחה האמורים בפרשה? אלא שאם אינו עמל בתורה היא אינה נחקקת בו, ונשארת דבר נפרד ממנו "ואכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח) וסופה של תורה שכזאת שלא יהיה לה קיום בן כמו שאמר רש"י: "משלא תלמדו לא תעשו... מואס באחרים העושים, שונא החכמים... מונע את האחרים מעשות... כופר במצוות שלא צויתים כופר בעיקר הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר".

לכאורה קשה שרש"י כתב שהחטא הראשון שלו הוא "שלא למד" ולכאורה מקודם הוא פירש - שלא עמל בתורה? ועוד איך זה אמור במילים"ואם לא תשמעו לי" ? נראה לומר שאם אינו עמל בתורה אין זה רק חסרון "הדור" בלמוד התורה אלא חסר לו ההתקשרות לתורה וממילא אינו שומע אותה. וכאילו לא למד. וכך משמע בגמרא (שבת פ"ח: ) שדברי תורה יש בהם להמית ולהחיות "היינו דאמר רבא : למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא" ופרש"י: "למיימינין - עוסקים בכל כוחם, וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר" היינו שכדי שהתורה תהיה עבורו לסם חיים צריך להשקיע בה את כל כוחו, כדי שהיא תחרט בו ותהיה חלק מהויתו, אבל בלא זה נשארת התורה רחוק ממנו, "כמו זר נחשבו" ויכולה להזיק לו כסם המות, לכן אם רוצה לזכות לכל הברכות שבתורה צריך לקיים "שתהיו עמלים בתורה.

הלב והלוחות
"ר' לוי בשם ר' חמא ב"ר חנינא אמר:חוקים שהם חקוקים על יצר הרע, הה"ד:החוקים חקקי אבן. אמר הקב"ה תורה קרויה אבן, ויצר הרע קרוי אבן תורה אבן ויצר הרע אבן, האבן תשמור על האבן". (ויק"ר ל"ה ד'). כאן השוה בין התורה הכתובה על לוחות האבן ובין לב האבן שיש לאדם, וכמו שנכתבה התורה על הלוחות כך יש לכתוב תורה על לבו. ובדרך של חקיקה. ואז אפילו הגוף הגשמי שהוא המקור ליצר הרע הופך לטפל לאותיות התורה החקוקות בו.

"א"ר אחא בן אלישיב: חוקים שמביאים את האדם לחיי העולם הבא הה"ד: והיה הנשאר בציון ובנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים - הוא שעוסק בתורה שהיא עץ חיים" (שם) כל עמל האדם הוא לכתוב את תורתו שלו על לוח לבו, ואז הוא נכתב לחיים, שהתורה עץ חיים היא.
בגמ' מובא שיש לקב"ה שלושה ספרים: ספר של צדיקים, ספר של בינוניים, ספר של רשעים. ולמדו זאת מהפסוק: "מחני נא מספרך אשר כתבת" מחני נא - זה ספרן של רשעים, מספרך - זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינונים" (ר"ה ט"ז:).

אומר השפת אמת שהספר כאן הוא ספר התורה שמי שזוכה כותב את עצמו לחיים בתורה, ונראה להסביר שזה נעשה על ידי שעוסק בתורה ומחדש בה, אז הוא מגלה את החלק המיוחד שלו בתורה, ונחשב כאילו הוא עצמו נכתב בה. ואפילו מי שאינו תלמיד חכם שיכול לחדש תורה יכול בדרך חייו להראות איך נראה יהודי של תורה "ועליו הכתוב אומר: ישראל אשר בך אתפאר ואם כן גם הוא כתוב בספר.

המקום מתאוה שיהו ישראל עמילים בתורה
כמה חשוב עמל התורה ביני המקום? מובא בספרא "אם בחוקותי תלכו, מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמילים בתורה, וכן הוא אומר: 'לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי', 'לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו ולא יכרת לא ישמד שמו מלפני', וכן הוא אומר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם', מלמד שהמקום מתאוה שיהו עמילים בתורה".

"התאוה" היא דבר עמוק בלתי מוסבר, וזהו בבחינת חוקה "אם בחוקותי תלכו", ומכאן שזה עיקר תכלית רצונו יתברך בלמוד התורה שנעמול בה. אחד המקורות לחידוש הזה הוא מהכתוב 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם', הדברים הללו נאמר להם כאשר הם נבהלו כששמעו את קול ה' במתן תורה ובקשו שמשה ידבר אליהם את הדברים האלה. והקב"ה שבח אותם על כך. מה מונח בבקשה זו שלהם? שהם לא רוצים לקבל את הדברים בעוצמה ברורה כ"כ משמים, אלא בקול אנושי שיוכלו להתמודד עמו מתוך הבנה והשכל. ובמלים אחרות בקשו את עמל העצמי בתורה, ועל זה שבח אותם הקב"ם ואמר "'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים". ומכאן שהקב"ה מתאוה לעמל תורה של ישראל.

העולם והתורה
ידוע מאמר חז"ל שהתורה היא כלי אמנותו של הקב"ה שבה ברא את העולם. אבל מכאן אפשר היה להבין לכאורה שאפילו אם יש קשר בין התורה ובריאת העולם, אבל הם אינם דבר אחד, כמו שהכלי שנוצר אינו כאותו כלי שיצר אותו. והנה בא מאמר חז"ל נוסף שמראה שכמו שתורה חקוקה בתוך האדם כך התורה חקוקה בבריאה כולה, וכך אמרו חז"ל "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי- חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח וכו'"(שם), משמע שהתורה אינה חלק נפרד מהעולם אלא היא חקוקה בו כחלק אנטגרלי שלו. כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו" שדבורו חקוק בעולם ככתב על גבי ספר, ולכן אפשר ללמוד על מציאות ה' מתוך ההתבוננות בעולם, כמו שלומדים זאת מהתורה עצמה. ומובא בספרי חסידות: "מלאה הארץ קניניך" שאפשר לקנות ידיעת הבורא מכל דבר שנברא בארץ. והוא משום שהבריאה כולה ככתב של ספר תורה.

בחוקותי