ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- שבת ומועדים
- עשרה בטבת
- הלכות הצומות הקלים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אודליה נחמה בת מיכל
הגמרא )עירובין מ ע"ב) שואלת על תלמיד חכם שרגיל לצום ביום שישי כדי שיהיה לו תיאבון לסעודת שבת – האם צריך לצום עד סוף היום ולהיכנס לשבת כשהוא בתענית, או שיסיים את הצום מעט לפני שבת?
הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים: "תניא אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה". לדעתו של רבי עקיבא לא נכנסים לשבת בתענית, וצריך לסיים את הצום לפני שבת. רבי יוסי חלק עליו ואמר שמתענה ומשלים את התענית עד צאת הכוכבים. כך נפסק ב"שולחן ערוך" (רמט) שאדם מסיים את תעניתו אחרי צאת הכוכבים ואחרי הקידוש.
מזרזים את אשת החיל
כיוון שחכמים ראו חשיבות בכך שאדם לא יקבל את השבת כשהוא בתענית, יש להזדרז בליל שבת זה ולא להתעכב בבית הכנסת, כדי לא לעכב את בני הבית מלצאת מהצום.
מספרים על ה"חפץ חיים" שאירח בביתו אורחים עניים שעברו ממקום למקום, ושלא כמנהגו הזדרז מאוד באמירת "שלום עליכם" ו"אשת חיל", קידש ונטל ידיים ובירך על הפת ובצע במהירות. אחרי שבצע על הלחם ביקש סליחה מאורחיו על החיפזון. אמרו לו: תבוא ברכה על ראשך שהזדרזת, שכבר יצאה נפשנו מרוב רעב, שכמה וכמה ימים לא בא אוכל אל פינו. ובשעה שנכנסנו לביתך והרחנו את התבשילים, כמעט שלא עמדה בנו רוח.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
183 - חנוכה – חג החינוך
184 - שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאָבְּלִים עָלֶיהָ
185 - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ
טען עוד
רעב גדול, סעודה קטנה
אישה שבעלה מתעכב בבית הכנסת והיא רעבה, או שילדיה רעבים, יכולה לקדש על כוס יין או מיץ ענבים כפי שבעלה עושה. במקרה זה היא צריכה לעשות "סעודה קטנה" אחרי הקידוש, שכן הקידוש צריך להיות במקום הסעודה ובזמן הסעודה. לכן טוב שתשתה עוד כוס קטנה של מיץ ענבים וכד' או שתאכל עוגה וכד', שכל אחד מהם נחשב כמו "סעודה קטנה". ואולם אם בעלה מגיע סמוך לקידוש שהיא עשתה, הסעודה המשפחתית היא הסעודה הסמוכה ואין צורך בסעודה נוספת.
אם שותים יין או מיץ ענבים מיד אחרי הקידוש, לפני הנטילה, אין צורך לברך עליהם לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. שהרי הקידוש הוא בוודאי חלק מהסעודה שאחריו, והיין הזה הוא חלק מהקידוש ואין צריך לברך אחריו ברכה אחרונה.
ברכה אחרונה באמצע הסעודה
מי שאכל מזונות אחרי הקידוש קודם נטילת ידיים, מברך עליהם בתחילה "מזונות" ואחר כך "על המחיה", ורק לאחר מכן ייטול ידיו לסעודה, ולא יסמוך על ברכת המזון לכתחילה. ואם לא בירך "על המחיה" קודם "המוציא", ונזכר אחר שבירך "המוציא", לא יברך ברכה אחרונה על מיני מזונות שאכל קודם ברכת "המוציא", רק יכוון לפטרם בברכת המזון.
מי שאכל פירות או שתה משקין קודם ברכת "המוציא", ושכח ולא בירך ברכה אחרונה קודם נטילת ידיים וברכת "המוציא", ונזכר אחרי ברכת "המוציא", יברך ברכה אחרונה אפילו באמצע סעודה, מפני שאין ברכת המזון פוטרת את הפירות שאכל או המשקין ששתה (בא"ח נשא ג').
בקידוש שעושים הבעל או האשה יש להיזהר שלא לשתות רביעית מים מיד אחרי הקידוש, אלא להמתין עד לאחר נטילת הידיים וברכת "המוציא". טעם הדבר הוא, שמכיוון שיש ספק אם המים האלה הם חלק מהסעודה, יש ספק אם יצטרך לברך על המים שלפני הנטילה ברכת "שהכול" וברכת "בורא נפשות".
אם מישהו מבני הבית היה צמא ושתה מים יותר מרביעית, לא יקפיד עליו ויברך השותה אחריהם ברכת "בורא נפשות" לפני נטילת ידיים.
עשרה בטבת כיום הכיפורים
כשצום תשעה באב או י"ז בתמוז או צום גדליה חלים ביום שבת, הם נדחים ליום ראשון, כי "אקדומי פורענות לא מקדמי" (מגילה ה ע"א). הצום היחידי שמקדימים במקרה שחל בשבת הוא תענית אסתר, שמקדימים ליום חמישי, וזאת משתי סיבות. האחת, הצום הזה הוא לא בגלל פורענות אלא צום תפילה לקראת המלחמה בהמן ורשעיו. דבר נוסף, מקדימים את הצום כי אין אפשרות לדחותו ליום ראשון, שהוא יום פורים.
עוד חשוב להבין שמקדימים את תענית אסתר ליום חמישי ולא ליום שישי הקרוב לו, שכן אנחנו לא רוצים להיכנס לשבת מתוך תענית ו"לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בערב שבת לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת" (בית יוסף או"ח תרפו). אם כך, מדוע אנו צמים בתענית עשרה בטבת כאשר חלה ביום שישי? על זה כתב ה"בית יוסף" כי דווקא כשבא הצום בזמנו הקבוע לו בערב שבת – צמים בערב שבת. אבל כשהוא נדחה מזמנו בתענית אסתר – אין קובעין לו זמן בערב שבת אלא ביום חמישי.
טעם נוסף לכך שלא מקדימים את עשרה בטבת ומשאירים אותו דווקא ביומו מובא ב"בית יוסף" )או"ח סימן תקנ) בשם רבי דוד אבודרהם, שכתב כי על עשרה בטבת נאמר: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, א-ב). המילים "עצם היום הזה" שחוזרות פעמיים הן אותן המילים שכתובות בעניין יום הכיפורים: "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
לכן לפי דעתו של האבודרהם "עשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר" כמו יום הכיפורים. ה"בית יוסף" חולק עליו וכותב "ולא ידעתי מנין לו זה" (לפי הלוח הנוכחי, בימינו לא יכול עשרה בטבת לחול בשבת. הדבר אפשרי רק אם יהיה לוח על-פי קידוש החודש). אמנם בגלל חשיבות היום הזה, אם חל עשרה בטבת ביום שישי לא מקדימים אותו ליום חמישי.
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ
עיניים להם ולא יראו
מרן הרב אליהו זצוק"ל כתב כי יש כמה סיבות לחומרה של עשרה בטבת שבגללו ה' אומר לנביא "כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". האחת היא שהצום הזה הוא ההתחלה של כל הצומות האחרים. כאן התחיל המצור על ירושלים, וישראל לא חוזרים בתשובה. אחרי שנה וחצי, בי"ז בתמוז, פורצים את חומותיה של העיר, והם עדיין לא שבים בתשובה. שלושה שבועות אחר כך, בתשעה באב, החריבו את בית המקדש, והם ממשיכים לחיות בטעות. כל הסיפור עם גדליה היה אחרי החורבן, חורבן שבא בגלל עיקשות הלב של אנשים שלא רוצים ללמוד.
מרן הרב זצוק"ל היה מביא בעניין זה את הדוגמה של יוסף ואחיו. כשיוסף מתגלה לאחיו הם לא יכולים לענות אותו, כי נבהלו מפניו. והדבר תמוה, כי העובדה הזאת שמדובר ביוסף אחיהם הייתה מול עיניהם כל הזמן, והם לא ראו. יוסף סיפר להם שהוא הולך להיות מלך. יוסף גם היה מיוחד במראהו כל כך, עד שהוא היחידי בכל התורה, מלבד אמו, שנאמר עליו "יפה תואר ויפה מראה". יופי ייחודי שאין כמותו בעולם, שבולט על אחת כמה וכמה בהשוואה למצרים המכוערים (כפי שרש"י מסביר בפרק יב יא). האחים אמורים לראות את זה, אבל משום מה לא רואים.
המושל הזה יודע דברים נסתרים: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ", והם תמהים על כך, "וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". הם גם רואים שהוא לא אוכל עם המצרים: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם", וההסבר המפתיע הוא: "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם". אם כך, אולי הוא עברי? אולי הוא יוסף אחיהם? אבל טחו עיניהם מראות.
כשאדם לא רוצה לראות משהו, גם אם הדבר יהיה מול עיניו הוא לא יראה אותו. הקנאה של האחים ליוסף הייתה כל כך גדולה, עד שהם לא רצו להאמין שהוא מושל במצרים. ולכן מה שראו עיניהם לא הגיע למחשבתם.
עיוורון בדרך לחורבן
זו בדיוק הבעיה שהביאה לנו את החורבן. הנביאים אמרו במפורש, ולא רצינו לשמוע. ממש כמו שהיה בימינו לפני מלחמת יום-כיפור. היינו כל כך זחוחים ובטוחים בעצמנו, עד שלא העלינו על דעתנו שמישהו יעז לתקוף את מדינת ישראל אחרי המפלה שנחלו הערבים במלחמת ששת הימים. ולא עזרו הידיעות והמודיעין על הסורים ועל המצרים שרוצים לתקוף את ישראל – כיוון שלא רצינו לקבל את הדברים, לא ראינו אותם.
כך הייתה המציאות של חורבן הבית השני. התמונה הייתה מול עיניהם ממש. הנביאים הראו להם אותה באופן חזק ומוחשי, והם העדיפו להתעלם. במקום להקשיב לירמיהו הנביא, הם העדיפו להקשיב לנביאי השקר ולזרוק את ירמיהו הנביא לחצר המטרה ולבור הטיט שיטבע בו. הם לא רצו לשמוע.
אחרי שלא הקשיבו לנביאים ה' מצפה שיקשיבו על-ידי המכות. אבל האסון לא הגיע בבת אחת. בתחילה גלו עשרת השבטים ונשארה ממלכת יהודה על מכונה. כל זה לא הפריע למנשה לחטוא, להעמיד צלם בהיכל ולמלא את חוצות ירושלים בדם נקיים. "בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ".
יאשיהו, שרואה את האסון מתקרב, מבין ומחביא את כלי המקדש היקרים ביותר, את הארון והלוחות והכרובים, במטמוניות עקלקלות שהיו מתחת לבית המקדש, כדי שלא ייפלו בידי האויבים. אבל בניו ואחיו ממשכים בדרך עצימת העיניים. כך גם יהואחז המלך, בנו של יאשיהו, שעושה הרע בעיני ה'. "בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וכו' וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו".
אלוקים כבר קצר רוח כלפיהם. אף שלמלכים הקודמים ה' האריך אפו, הוא קצר רוח כלפי מעשיהם הרעים וכעבור שלושה חודשים יהואחז נאסר ונכלא ומוצא את מותו במצרים. "וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב".
נביאי השקר שמבטיחים שלום
גם אחיו לא לומד את הלקח. אחרי יהואחז מולך אחיו יְהוֹיָקִים, וגם עליו נאמר: "בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וכו' וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו". למרות שהוא רואה את החורבן מתקרב ובא, הוא ממשיך את המסורת הקלוקלת. הוא צריך להעלות מס לפרעה. הוא לא רוצה לראות את הרעה שמתרקמת ובאה עליו.
ירמיהו צועק ובוכה. הוא רואה את החורבן הנורא שהולך להתרחש. "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי". הוא לא יכול לשתוק. הוא רואה בעיני רוחו את הצבאות האכזריים של בבל מגיעים להחריב את העם ואת הארץ, והוא צועק ואומר: "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ, לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה, עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב". אבל עם ישראל מעדיף לעצום את העיניים ולשמוע לאשליות נביאי השקר שהבטיחו לו שלום.
"כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ: קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ, עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן". מצרים יורדת ובבל עולה. אומה אכזרית ביותר ופניה מועדות לעבר ישראל.
עַווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵן גָּרְמוּ לִי
עליית נבוכדנצר אינה מקרית. היא תוכנית אלוקית שקשורה לחורבן הבית. הגמרא (חגיגה יג ע"ב) מספרת על מראה המרכבה העליונה שרואה הנביא יחזקאל שכתוב בו: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן". שואלת הגמרא: למה מרכבתו של הקב"ה באה מהצפון? מה הוא עשה שם? "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, שֶׁהָלַךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִפְנֵי נְבוּכַדְנֵאצַר הָרָשָׁע, וְכָל כָּךְ לָמָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם, בְּיָד אוּמָה שְׁפָלָה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בָּנָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי גָּרַם לִי שֶׁאֶהְיֶה שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים? - עַווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵן גָּרְמוּ לִי".
בעקבות עוונותיהם של ישראל צריך לאבד את עם ישראל, חלילה, ולהחריב את בית המקדש. לצורך זה אלוקים מעלה את נבוכדנצר ועוזר לו לכבוש את העולם. אין ברירה. עם ישראל לא רוצים לשמוע. הם ממלאים את ירושלים דם נקיים. אם נשאיר אותם עוד קצת, הם יהיו מושחתים לגמרי ולא תהיה להם תקנה. עלול חלילה להתקיים בהם הפסוק (דברים ד כה) "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן".
בכדי שלא יתקיים בהם "הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" אלוקים מביא עליהם את נבוכדנצר ברגע האחרון. לפני כן אלוקים צריך לעשות את נבוכדנצר מלך העולם. זה כוחו של בית המקדש. רק מי שהוא מלך על כל העולם יכול לבנות את בית המקדש, ורק מי שהוא מלך העולם יכול להחריב אותו. כך היה בבית הראשון, שלמה בונה, ונבוכדנצר מחריב. כך בבית השני, דריווש בונה ואספסינוס מחריב. כן גם יהיה עם המלך המשיח שיבנה את הבית השלישי ונאמר בו "וירד מים עד ים", שמולך על כל העולם.
מרכבת ה' לעזרת נבוכדנצר
בגמרא שם (חגיגה יג) מתואר הגודל של המרכבה שהולכת לכבוש את כל העולם תחת נבוכדנצר. "מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ - מַהֲלַךְ חַמֵשׁ מְאוֹת שָׁנָה, וְעוֹבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ - מַהֲלָךְ חַמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְכֵן בֵּין כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ (יש שבעה רקיעים) לְמַעֲלָה מֵהֶן - חַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ (שרואה יחזקאל הנביא), וְרַגְלֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וְקַרְסוּלֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן. וְשׁוֹקֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וּרְכוּבֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, יְרֵכֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וְגוּפֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וְצַוְארֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וְרָאשֵׁי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וְקַרְנֵי הַחַיּוֹת - כְּנֶגֶד כּוּלָן". גודל החיות של המרכבה שראה יחזקאל הוא אלפי שנות מהלך בני-אדם. על החיות הוא ראה רקיע נורא ועליו כיסא הכבוד. "וּלְמַעְלָה מֵהֶן - כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְרַגְלֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד - כְּנֶגֶד כּוּלָן, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד - כְּנֶגֶד כּוּלָן ולמעלה מהן - מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּים, רָם וְנִשָּא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם". גודלה של המרכבה הזאת הוא עצום, יותר מכל העולם החומרי שלנו פי מאות אלפי פעמים. עד כדי כך שאין לנו יכולת להכיל במחשבתנו את גודל המרכבה הזאת. והיא משפילה את עצמה והולכת לפני נבוכדנצר לכבוש לפניו את העולם.
כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפֶה כָל בְּרִיָּה
נבוכדנצר הוא מלך גס. בגסותו הוא חושב כי אם המרכבה הולכת לפניו, הרי שהוא עליון וחשוב ביותר. על כן הוא אומר בלבבו: "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד יג).
"תַּנְיָא. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מַה תְּשׁוּבָה הֶשִׁיבַתוֹ בַת קוֹל לְאוֹתוֹ רָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: 'אֶעֱלֶה עַל בַּמֳתֵּי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן'? יָצְתָּה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָשָׁע - שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלוּ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ, כַּמָה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם? - שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרוֹת - שְׁמוֹנִים שָׁנָה, דִּכְתִיב (תהלים צ) 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ - בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרוֹת - שְׁמוֹנִים שָׁנָה' וְגוֹ'."
איך תעלה לרקיע שגודלו אלפי פעמים יותר משנותיו של אדם?
אותה בת-קול אומרת לו שלא יתבלבל מהעובדה שהמרכבה הלכה לפניו לכבוש את העולם. כל המלכות שהוא קיבל היא בגלל עַווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שהטריחו את הקב"ה להיות שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אבל אתה נבוכדנצר תקבל את עונשך "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר" (ישעיה יד).
ואולם עד שנבוכדנצר הבין את הטעות שלו, הוא הספיק לעשות הרבה נזק בעולם באכזריותו ובאכזריות היתרה של כל הסרים למשמעתו. "וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו, וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל".
לא רק המלך סובל מאכזריותם, גם הילדים סובלים. בתהלים (קלז) יש פרק העוסק בבבל ושם כתובים הדברים המזעזעים הבאים: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע". אנחנו לא מסוגלים לעשות לך מה שעשית לנו. אנחנו לא מסוגלים לנפץ את הילדים הרכים של בבל אל הסלע כמו שעשיתם לנו. אבל אשרי מי שיעשה זאת במקומנו.
יש לנו כאן הצצה קטנה לאכזריות הנוראה של נבוכדנצר וחיילותיו. הגמרא (שבת קמט) אומרת שבימיו אף אדם בעולם לא הרשה לעצמו לשמוח. "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפֶה כָל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה'. מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲוָה רִנָּה".
שואת נבוכדנצר גדולה משואת גרמניה
הנביא ירמיהו (נא) מתאר כי המשחק של הבבלים עם ניפוץ גולגולות על הסלע היה משחק קבוע. על כן אומר הנביא כי כך בדיוק תהיה הנקמה באנשי בבל: "וְנִפַצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבוֹ. וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבוֹ: וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה. וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר. וְנִפַּצְתִּי בְךָ בָּחוּר וּבְתוּלָה: וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֹעֶה וְעֶדְרוֹ. וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִכָּר וְצִמְדּוֹ. וְנִפַּצְתִּי בְךָ פַּחוֹת וּסְגָנִים". כל זה הוא תשלום לבבל על מה שעשו הבבלים לעם ישראל. "וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה'". ואי-אפשר להימלט מכך שהדברים מזכירים לנו את הנאצים בגרמניה.
מה שעשה נבוכדנצר זו שואה. הנביאים ראו את כל זה מראש והזהירו את בני-ישראל, אבל אלה העדיפו לטמון את הראש בחול ולשמוע לקול נביאי השקר שהבטיחו שלום. הנביא מספר כי לבבלים היה שר טבחים שקראו לו נבוזראדן, שהיה ממונה על ההשמדה והשמיד מיליונים באכזריות מרובה.
ירמיהו סופר את אלה שנשארו חיים אחרי חורבן בית ראשון. "זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה" (3023 אנשים(. "בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם" (832 אנשים(. "בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה" (745 אנשים). ואחרי כל זה נשארו בסך הכול "כָּל נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" – 4600 יהודים נשארו חיים אחרי שואת בית ראשון. שואה שהיא גדולה מהשואה שעשו לנו הנאצים בגרמניה.
צעקותיה של רחל
במדרש (רבה איכה הקדמה כד) מתוארת האכזריות של הבבלים, שכזכור הייתה להם חיבה מיוחדת להרג ילדים קטנים. המדרש מספר שהם היו מושיבים את הילדים בחיק אימהותיהם והיו מכריחים באמצעים שלהם את אבות הילדים לשחוט את הילדים כשהם בחיק אימהותיהם. המדרש אומר שעל האכזריות הזאת בכתה רחל בכי תמרורים וצעקה בקול גדול: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר וכו' ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב: 'כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב' וכתיב: 'וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'".
נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה
הגמרא (ראש השנה) מסבירה שכל הצומות הם על מאורעות שהיו בימיהם אבל מתמשכים גם בימינו. "מַאי דִּכְתִּיב, (זכריה ח) 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי, וְצוֹם הַחֲמִישִׁי, וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' וְגוֹ'. קָרֵי לְהוּ 'צוֹם', וְקָרֵי לְהוּ: 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה'?" – הנבואה הזאת נאמרה בימי הבית השני, אם כן למה הנביא ממשיך לקרוא לימים האלה "צום"? והרי בימיהם הם היו "חג"?
עונה הגמרא ואומרת שהתקנה של הנביאים על הצומות הללו הייתה לדורות. כשיש שָׁלוֹם ובית המקדש בנוי, הם יהיו תמיד "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה". אם ישראל יחטא ולא יהיה שָׁלוֹם - יהיו הימים הללו ל"צוֹם". לדעת רַב פַּפָּא חובת הצום היא רק כשיש גְּזֵירָה. אם אין שלום ואין גזירה, רָצוּ - מִתְעַנִּין, רָצוּ - אֵין מִתְעַנִין".
מה קורה בימינו? יש גזירות על חלוקת ירושלים, גזירות על שחרור רוצחים והבאתם לתוכנו. אותה סמיות עיניים של נביאי שקר שהבטיחה שלום קיימת גם בימינו במלוא עוצמתה. כל צום הוא לא טקס שצמים ויוצאים ידי חובה. "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ" (ישעיה נח). יום צום הוא יום חשבון נפש על מעשינו בימינו אנו.
אם אנו מבינים את המשמעות של הצום ומתקנים את מעשינו, מתקיים בנו: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". צום אמיתי מחייב אותנו למעשה. "אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ". אם זה יקרה: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". אמן ואמן.
נצח ישראל לא ישקר
סיפר הרב זצ"ל: לפני כשישים שנה קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. לאמירת קדיש לעילוי נשמת אלו שנספו ולא נודע יום מותם בשואה ולזכרם.
התקופה הנוראה של השואה מלמדת אותנו מה משמעותו של 'נצח ישראל'. מסופר על ראש ישיבת פוניבז' שהגיע פעם לאיטליה ועמד ליד שער הניצחון המפורסם שבנה טיטוס ואמר: טיטוס! טיטוס! היכן אתה היום בעולם? כל מה שנשאר ממך זה השער הזה, ועם ישראל עודנו חי וקיים לנצח!
דבר דומה מסופר על האדמו"ר מקאליב שליט"א, שזוכה היום לקדש את השם בפרהסיה, וכשהיה בשואה עינו אותו והתעללו בו ותלשו זקנו וכו'. וכשדחפוהו לתא הגזים, הוא צעק אליהם שייתנו לו לקרוא קריאת שמע קודם שימות. ואז הוא אמר שם: ריבונו של עולם, אם אתה מותיר אותי בחיים – אני מבטיח שאצעק ואלמד את עם ישראל לצעוק 'שמע ישראל' בניגון מיוחד כל חיי! ושמע הקב"ה תפילתו והוציאו מתוך תא הגזים וניצל בחסדי ה'. ואכן מאז הוא מלמד ומפיץ שיאמרו 'שמע ישראל' אחרי "עלינו לשבח", וכן בדרשותיו הוא מסיים בקריאת שמע בציבור ובניגון מיוחד שחיבר. ופעם ביקר באחד המחנות בגרמניה וקרא: גרמניה! גרמניה! איפה את היום ואיפה עם ישראל שהוא חי וקיים לנצח!
לא היה דור שסבל כמו דורנו בשואה האיומה ובמלחמות ישראל. וכשם שאנו מתפללים "אנא ה' הושיעה נא", אנו גם ממשיכים "אנא ה' הצליחה נא", וקרב לנו ביאת גואל צדק במהרה בימינו. ובזכות כל הנשמות הקדושות שנטבחו על קידוש ה' בשואה, ה' ייקום דמם, "ויבולע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", אמן.
התקנה של הנביאים על הצומות הללו הייתה לדורות. כשיש שָׁלוֹם ובית המקדש בנוי, הם יהיו תמיד "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה". אם ישראל יחטא ולא יהיה שָׁלוֹם - יהיו הימים הללו ל"צוֹם"
יוהרת שמים . יש אומרים על דברים שונים שהם "יוהרה", כגון לשים תכלת בציצית, להניח תפילין במנחה, לשים בתפילה "גערטל" וכדומה. כל אלה הם באמת יוהרה? אם לא, מה בדיוק ההגדרה של יוהרה?
יוהרה זה לשדר שאתה ירא שמים יותר מאחרים, אולם בימינו אין יוהרה בד"כ בכל מה שמנית.
תיקון חצות בעמידה . האם מותר לומר תיקון חצות בעמידה, במקום שיש הרבה אנשים ולא נעים לשבת על הארץ?
כן.
חיים בבית החיים . האם מותר לאישה בהיריון להיכנס לבית עלמין?
לא מומלץ.
יחף מאבלות . האם הלכתית מותר ללכת יחף?
מותר, אך לא ראוי. זה מנהג אבלות.
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
חידוש כוחות העולם
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
