^ 1.. יש מי שהציע שאם הוא משתוקק לבדוק בעצמו, ימנה אחד מבני ביתו שיברך ויבדוק את כל הבית בזמן המיועד, וחדר אחד ישאיר בלא בדיקה, וכשיחזור מאוחר בלילה יוכל לבודקו בברכה, ויבקש מהם שיזכירו לו לבדוק כשיחזור, ואם לא יחזור - יבדקו בעצמם יותר מאוחר (פס"ת תלא, ה). אך נ"ל שאם יש שם מי שיכול לבדוק במקומו, יותר טוב שימנה אותו לשליח כדי שיבדוק בשעה הקבועה את כל הבית. ושאלה זו תלויה בשאלה עקרונית, האם חכמים תיקנו שזמן בדיקת חמץ בתחילת הלילה, או שזמן הבדיקה כל הלילה שאז אור הנר יפה לבדיקה, וכדי שלא ישכח לבדוק אסרו לעשות מלאכה ולאכול לפני כן. לדעת רוה"פ זמן הבדיקה מעיקרו בתחילת הלילה, וכך סוברים ט"ז, פר"ח, גר"א ושועה"ר תלא, ה. לעומתם מ"א ומקו"ח סוברים שזמן הבדיקה כל הלילה, וממילא לשיטתם ניתן יותר להקל לדחות את הבדיקה כאשר יש מי שיזכיר לו לבדוק אח"כ. וכתבתי כדעת רוה"פ, וכן בהלכה הבאה כתבתי שראוי שלא לאכול אפילו פירות דרך ארעי אחר שהגיע זמן בדיקת חמץ כדי שלא לעכב את הבדיקה, שזמנה בתחילת הלילה.
^ 2.. שכח לברך לפני הבדיקה ונזכר באמצע הבדיקה, כל זמן שיש לו עוד מקומות לבדוק יברך. נזכר לאחר סיום הבדיקה, יש אומרים שיברך לפני שיבער את החמץ ביום י"ד (מ"א, ט"ז, ועוד, ולכך נטה במ"ב תלד, ד). ויש אומרים שחכמים תיקנו ברכה לבדיקה ולא לביעור, ואם שכח לברך עד סוף הבדיקה הפסיד את הברכה (ב"ח, שועה"ר ועוד). וספק ברכות להקל ולא יברך. ועל הביטול לבדו ברור שאין מברכים, שאין מברכים על דברים שבלב.
^ 3.. נחלקו בזה הפוסקים כמובא במ"ב תלב, ז: לדעת פר"ח וח"א ההליכה למקום רחוק נחשבת הפסק וצריך לברך שוב. אולם מנגד לדעת חק יוסף ומאמ"ר אין ההליכה נחשבת הפסק. וכ"כ בכה"ח תלב, כב. וספק ברכות להקל. כאשר בעל הבית רוצה לבדוק חלק מביתו ושאדם נוסף יבדוק בשליחתו את החלקים הנוספים, יקפיד שישמע את ברכתו, ובדיעבד אם לא שמע, וקשה לבעל הבית לבדוק את כל ביתו, יבדוק השליח בלא ברכה (מ"ב תלב, יא).
^ 4.. אמנם לדעת רא"ה ופר"ח כל שצריך על פי דין לבדוק - יברך, מפני שמגמת הבדיקה לוודא שלא יעבור אח"כ באיסור בל יראה ובל ימצא, וכיוון שתיקנו חכמים שהנצרך לצאת מביתו לפני ליל י"ד יבדוק בלילה שלפני יציאתו - יברך. ודעת ריטב"א וב"ח שיברך בתנאי שבודק תוך שלושים יום לפני הפסח. אבל דעת כלבו ורמ"א תלו, א, שהברכה על הבדיקה עולה גם על הביעור שיתבצע למחרת, וכ"כ הגר"א, וכן משמע מהסכמת האחרונים, מ"א וט"ז ועוד. וספק ברכות להקל, וכך נראה מבאו"ה שם.
כתב בעל העיטור שיש סוברים שצריך לברך גם 'שהחיינו' לפני הבדיקה, שהיא מצווה הבאה מזמן לזמן, ויש אומרים שלא לברך. והרא"ש הכריע שלא לברך, מפני שהבדיקה לצורך הרגל (פסח), ובחג ממילא מברכים 'שהחיינו'. בשו"ע לא הזכיר כלל ברכה זו. אולם יש מהאחרונים שכתבו מנהג הידור, ליקח פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו 'שהחיינו' לפני הבדיקה (כה"ח תלב, ט).
^ 5.. בשועה"ר תמו קונ"א א', באר שדעת רוב הראשונים שאין צריך לבער פחות מכ'זית'. (ועי' בבירור הלכה מה, א, בסוגיית בצק שבסדקי העריבה). ובמ"ב תמב, לג, הביא מחלוקת הפוסקים אם חייבים לבער חמץ ששיעורו פחות מכ'זית', יש אומרים שהואיל ואם יאכל אותו בפסח יעבור איסור - צריך לבערו, ויש מקילים. בשעה"צ נ"ב כתב שנהגו להחמיר ולבערו, אבל לא כתב אם צריך לבדוק אחר פירורים הקטנים מכ'זית', ומשעה"צ תמב, ס, נראה שהעיקר הוא שהבדיקה נועדה לצורך מציאת כ'זית' חמץ. וכן דעת פר"ח ועוד הרבה פוסקים. לעומת זאת ח"א קיט, ו, מחמיר לחפש אפילו פירורים קטנים, וכן כתב חזו"א או"ח קטז, יג, ויח.
לכאורה אפשר לתלות מחלוקת זו בטעם הבדיקה, שלרש"י הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובזה לדעת כל הפוסקים כמעט אינו עובר בפחות מכ'זית', וכפי שבאר בשאגת אריה פ"א שאין בזה חזי לאיצטרופי כבאיסורי אכילה. והחכ"צ פ"ו כתב שאין בזה אחשביה הואיל ואין בו מעשה. אבל לתוס' חיוב הבדיקה הוא מפני החשש שמא יאכל חמץ שנותר בבית, ואם כן לכאורה צריך לבדוק גם אחר פירורים קטנים הראויים לאכילה, שהאוכלם עובר באיסור תורה. והואיל ואנו סוברים כשני הטעמים, וכ"כ הר"ן כשני הטעמים, אולי צריך להחמיר. אלא שנראה שגם לתוס' אפשר לומר שכל מה שתקנו חכמים לבדוק בנוסף לביטול, הוא מחשש שמא לא יבטל את החמץ בלב שלם או שמא ימצא חתיכת עוגה ויבוא לאוכלה, וכל זה שייך רק בחתיכה של כ'זית' (לפחות בגודל של ימינו) שיש בה חשיבות מסוימת ויתכן שיתעורר חשק לאוכלה (שעליה גם חייב בכרת). ואפילו אם ימצא שקד-מרק זרוק באיזה מקום, לא מסתבר שיבוא לאוכלו הואיל והיה זרוק במקום שלא רגילים לשמור אוכל. (ואף אם יאכלנו, אפשר שאינו מתכוון לאכילה אלא הוא מתעסק בניקוי הפירורים, רק שבמקום לזורקם לפח מכניסם לפיו, וא"כ אין בזה איסור תורה, ולחשש איסור חכמים לא תיקנו בדיקה. אמנם יתכן שהנוהג להכניס פירורים לפיו, ראוי לו יותר להחמיר כדעת החזו"א).
ועי' בהלח"ב ו, 2, שהזכיר את שתי הדעות, והביא כדמות ראיה לדעה המקילה מזה שמשמע מהגמ' פסחים ד, א, שמשך הבדיקה פחות משעה. ועי' בספ"כ יג, הע' 39, שמחמיר לבדוק אחר פירורים. אך כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל. (וכ"כ אול"צ א, לב; ריש"א, יבקש תורה פרק ט עפ"י רוה"פ). אלא שצריך לחלק בין כל הבית ובין המקומות שבאים במגע עם האוכל, כפי החילוק שבין הכשרת כלים ובדיקת חמץ.
^ 6.. דעת החזו"א נזכרה באו"ח קטז, יח. וכך נהג למעשה, שאת הספרים שרצה ללמוד בפסח בדק דף אחר דף, ואת שאר הספרים מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם. ובספר בדיקת חמץ וביעורו פ"ב א' מחמיר מאוד בפירורים, אבל לעניין בדיקת ספרים כתב בפ"ג כ"ד שנהגו שלא להחמיר כדעת החזו"א, מפני שהפירורים בספרים קטנים מאוד, ואין חוששים להם. ובשו"ת אור לציון ח"א לב, חלק על החזו"א, והוכיח מהרמב"ם שאין לחוש לחמץ הקטן מכ'זית'. אלא שכפי שכתבתי בהלכה הקודמת, כאשר החשש שמא יתערב פירור בתוך האוכל, יש להחמיר, ולכן אין לקרב לאוכל ספרים שאולי נפל בהם פירור חמץ.
^ 7.. עי' סדפ"כ יג, 1, שנוטה לחומרא, וציטט מדרך פיקודיך שהבודקים בהעברה עוברים על דברי חכמים וקרוב לומר שברכתם לבטלה. אך כפי שכתבתי נוהגים להקל, וכן כתב בכה"ח תלג, פה. ואף שבדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, כמבואר במ"ב תלג, א. וכן הכיבוד שראוי לעשות לפני הבדיקה אינו פוטר מבדיקה כמבואר בשו"ע תלג, יא, ובמ"א כ. ונזכרו בזה שני טעמים: א' שאפילו בדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, מפני שרק בלילה אפשר לראות היטב לאור הנר בחורים ובסדקים. ב' שתקנת חכמים לבדוק בליל י"ד. מ"מ כאן שמדובר בניקוי יסודי ברור שהוא מועיל יותר מבדיקה ביום לאור הנר. ולעניין שתיקנו חכמים לבדוק בליל י"ד - הרי בודקים בליל י"ד. ואין לטעון שאחר הניקוי הוא פטור מבדיקה ואינו יכול לברך עליה מהטעם שכתבתי למעלה. (עוד עי' בהלכה הבאה שיבואר כי לרוה"פ אין חובה להניח פתיתים אפילו בבית שברור שלא נותר בו חמץ). ואחר שלמדנו שבדיקת חמץ מדרבנן, ועיקר מגמת החיפוש שלא יהיה בבית כ'זית' חמץ, ברור שאם ניקו את הבית היטב אפשר להסתפק בבדיקה קלה.
^ 8.. דעת שולחן ערוך כדעת אבי העזרי. ובדעת הטור ורמ"א נחלקו האחרונים, למ"א תלו, יז, ושועה"ר, רק אם הגוי יכנס בפועל לאותו בית לפני הפסח, ייפטר מבדיקתו. ולחק יעקב וגר"א, גם אם הגוי לא יכנס בפועל לתוך הבית, כיוון שהיהודי הפקיר את החמץ שבו, אינו צריך לבודקו. ובמ"ב תלו, לב, נטה להחמיר (עי' שעה"צ לא-לב).
בארץ ישראל, שאסור למכור בית לגוי, אפשר להשכיר. ואמנם כתבו במקו"ח תלז, ד, ובח"א קיט, יח, בשם א"ר, שהמשכיר בית לגוי חייב לבדוק את ביתו. מ"מ נראה שאם גם מוכרים את כל החמץ שבאותם חדרים, גם לדעתם פטורים מבדיקת חמץ. וכ"כ בחת"ס קלא, וכתב בהלח"ב ו, 20 (עמ' קג-קד), שכך דעת נו"ב, שועה"ר, קצוש"ע. ועוד עדיפות ישנה לשכירות, שהיא בלב שלם, כמ"ש בית שלמה צא, וזכר יהוסף רלח.
^ 9.. דעת רוה"פ שיברך הואיל וזו מצווה, וכ"כ במ"ב תלג, מג, עפ"י שועה"ר. אבל בערוה"ש תלג, יב, כתב שאחד הטעמים לבדיקת חמץ הוא כדי שלא לעבור בבל יראה, וביהכ"נ אינו שייך לאדם פרטי, ואם כן גם אם ישאר שם חמץ אף אחד לא יעבור עליו בבל יראה, ולפי טעם זה אין מצווה לבדוק ולכן אין לברך. וכ"כ מהרש"ם ה, מט. אמנם אם ביהכ"נ או ביהמ"ד שייך לאדם פרטי או לכמה שותפים - לכל הדעות יבדוק בברכה. אלא שאם הבודק מברך בביתו אינו חוזר ומברך בביהכ"נ.
^ 10.. החזו"א הורה לבחור ישיבה שגם אם לא יהיה בפסח בחדרו, מוטב שיבדוק בליל י"ד ואז יוכל לברך. והביא דבריו בספ"כ יב, ט. ויש שפקפקו אם יש לבחור ישיבה דין שוכר, שהרי הנהלת הישיבה יכולה להעבירו מחדר לחדר (עי' פס"ת תלז, ג). אולם נראה שהואיל ואין רגילים להעביר בחורים מבוגרים מחדרם בלא תאום והסכמה, ובכל שכירות ישנם תנאים שאם עוברים עליהם מותר למשכיר לבטל או לשנות את תנאי השכירות, לכן יש לבחורים מבוגרים מעמד של שוכרים בחדר.
^ 11.. דעת רש"י, ר"ן ורוה"פ שאם החמץ מכוסה ביותר מג' טפחים הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו בבל ימצא, וכך כתבתי למעלה. אולם דעת הסמ"ק שכל זמן שמדובר בגל שרגילים לפנותו הרי החמץ נמצא ברשותו ועובר עליו בבל ימצא. ורק אם מבטל את החמץ פטרוהו חכמים מביעור.
מה שכתבתי שאם יש שם פחות מג' טפחים צריך להוציא את החמץ, מדובר כשודאי יש שם חמץ, ואפילו במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים יקח כלי חפירה ויפנה את הגל ויבער את החמץ. אבל כאשר מסתבר שיש מתחת לגל חתיכת חמץ בשיעור כ'זית' ויותר אך אין בזה ודאות, במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים פטרוהו חכמים מבדיקה, ודי בביטול. וכשאין סכנה צריך לבדוק (שו"ע תלג, ח; מ"ב לה). בכל מקרה שחייב לבדוק יכול להיפטר מהבדיקה על ידי שימכרנו לגוי. נראה שאם מסתבר שעד הפסח החמץ התעפש עד שאינו ראוי למאכל כלב או שכבר נאכל על ידי חרקים, למרות שלא היו מעליו ג' טפחים, אין צריך לבדוק אחריו.