^ 1.. שתי סוגיות כאן: א' האם קמח עם מי פירות יכולים להחמיץ. ב' כשהוסיפו מים והבצק עלול להחמיץ, האם מותר ללוש תוך זהירות שלא יחמיץ. הסוגיה הראשונה בדין "מי פירות אין מחמיצין" (פסחים לה, א). לרש"י ודעימיה יש חימוץ בקמח ומי פירות, אלא שהוא חמץ נוקשה שאיסורו מדרבנן. ולרוב הראשונים קמח ומי פירות לעולם אינם מחמיצים, אבל אם עירבו שם מים יכולים להחמיץ. ונחלקו בחומרת חמץ זה, לרמב"ם הוא חמץ גמור, ולר"ת הוא חמץ נוקשה, וכתב פמ"ג שאם הרוב מים לכו"ע יהיה חמץ גמור (באו"ה תסב, ב, 'ממהרים'). ועי' בבירור הלכה שם, ובספר 'מצה עשירה' (אלבה) פ"ה סע' 7-8.
הסוגיה השנייה בפסחים לו, א, במחלוקת תנאים בדין מצה עשירה בימי הפסח. לרי"ף ורמב"ם הלכה כר' עקיבא ומותר ללוש קמח במי פירות ומים, אלא שיזהרו שלא יחמיצו כדרך שנזהרים בקמח ומים, וכן דעת רב נטרונאי גאון ומאירי. לעומתם רבים סוברים שאין ללוש קמח במי פירות ומים מפני שממהרים להחמיץ, ונחלקו מה הדין בדיעבד. לרב האי גאון ובה"ג הלכה כרבן גמליאל, ואם לש ישרף. ולר"ח, רי"ץ גיאת ורא"ש הלכה כחכמים, ואם יכול להזדרז מאוד לאפותו מותר באכילה. וכן נפסק בשו"ע תסב, ב.
מנהג יוצאי אשכנז להחמיר מתוך חשש לשיטת רש"י ודעימיה הסוברים שגם מי פירות לבד מחמיצים, או מפני שחוששים שמא יתערבו מים במי הפירות. מה נחשב מים ומה מי פירות נתבאר בסי' תסב, ג, ז; וסימן תסו (ועי' באנצקלופדיה תלמודית חמץ ח' עמ' פט-צט). לגבי מנהג יוצאי ספרד, כבר שנים שהראשל"צ הרב מרדכי אליהו, יצא כנגד ההכשרים של מצה עשירה, מפני החשש שמערבים במי הפירות מים או חומרים שדינם כמים כדוגמת חומר מתפיח (ויש צד לאוסרו גם מצד שהוא יוצר פעולה הדומה להחמצה, כמבואר בפסחים כח, א, פירוש מהר"ם חלאווה וספר מצה עשירה עמ' 178). במשך הזמן התברר שחששו היה מוצדק, ואכן עירבו מים במי הפירות, ופעמים שאף עירבו חומרים מתפיחים. ואע"פ כן יש שהקילו בזה, מפני שלדעתם אין חומרי התפחה אלו מחמיצים באופן האסור, וכ"כ ביבי"א ט, מב, ושמע שלמה ח"ד יג-יז. אבל לדעת רבים איסורם מהתורה או לפחות מדברי חכמים, וגם ליוצאי ספרד אסור לאכול בפסח מצה עשירה שמיוצרת בבתי החרושת.
^ 2.. ברייתא בפסחים לט, ב: "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי..." וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, ה, וכך מוסכם על הראשונים. סימן לאפיה גמורה הוא קרימת פנים ושלא יהיו חוטי בצק נמשכים, וזה שיעור אחד כמבואר במ"ב תסא, טו, ושעה"צ כג. גם בשועה"ר תסג, ג, כתב שאין חימוץ אחר אפיה ומותר לבשל קמח מצה, אלא שכתב בתשובות שבסוף שועה"ר ו', שכל זה בתנאי שהיתה אפיה שלמה, אלא שיש לחוש שמא לא נאפה כל הקמח בשלמות, ואולי נדבק במצות קמח אחר האפיה. וסיכם שאין למחות ביד המון עם שמקילים שיש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבא עליו ברכה. לגבי קמח מצה, בכנה"ג תס"א, הביא מעשה שראתה שכנה את חברתה הרבנית שמשתמשת בקמח מצה לבישול וטיגון, וטעתה להשתמש בקמח. וכששמעו חכמי העיר גזרו שלא להשתמש בקמח מצה מפני מראית העין. (עי' בטור תס"ג). ופר"ח והרבה אחרונים חלקו על זה, וכ"כ בשאלת יעבץ ב, סה, בשם אביו החכם צבי, וכ"כ בשע"ת ת"ס, והביאו מ"ב תנח, ד. וכן מובא במעשה רב קפ"ג שאפשר לעשות כופתאות. ועי' באנציקלופדיה תלמודית חמץ עמ' פג-פד. ורבים סוברים שגם לשיטת המחמירים, אין לחשוש במצות דקות כמצות שלנו (כה"ח תסא, לא). גם ביחו"ד א, כא, הקל לכתחילה, וכתב שמי שנהג להחמיר כי חשב שכך הלכה, כיוון שטעה, רשאי להקל בלא התרה, ואם נהג להחמיר כמנהג חסידות ורוצה להקל, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר בלא נדר.
למעשה, רבים מיוצאי משפחות חסידים אינם נוהגים כיום בחומרת שרויה, ועיקר הטעם, מפני שהמצות בימינו רקיקים, והתנורים חזקים. ומי שגם אביו הקל לאכול שרויה אינו צריך התרה, למרות שהוא ממשפחה חסידית. ואם אביו החמיר והוא רוצה להקל, טוב שיעשה התרה, ויבדוק היטב שלא יפגע בכבוד אביו.
פרטי מנהגי המחמירים בשרויה: הנוהגים שלא לאכול שרויה מקילים לצורך חולה או קטן, שאין זה נחשב כעשיית חמץ בפסח. וכן נוהגים בחו"ל להכין ביום האחרון של פסח קניידלאך, כדי להראות שאין בזה איסור גמור, ומכינים את הקניידלאך בחול המועד. אלא שבכלים שמכינים בהם שרויה, מחמירים שלא לאכול. ובשערים מצויינים בהלכה קיג, ז, הקל להשתמש בכלים שהשרו בהם מצה. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר שגם לצורך חולה וקטן אסור להשרות את המצה במים.
שריית מצה במי פירות: כתב בתשובה ו' שבסוף שועה"ר שאין להחמיר, וכן נוהגים להשרות מצה ביין, ולמרוח על המצה ממרחים שונים. וכך המנהג הרווח. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר גם בזה (עי' בפס"ת תנח, ה-ז). בשע"ת תס, י, כתב שגם למחמירים אפשר לטבל המצה במים ולהכניסה מיד לפיו, שבזמן קצר אינה יכולה להחמיץ. והמחמירים בהטבלתה במי פירות יחמירו גם בזה.
^ 3.. אזכיר בקיצור נמרץ את המחלוקות העיקריות שבין השו"ע לרמ"א. א) בסימן תמז, ד, במחלוקת הראשונים אם חמץ בפסח חוזר וניעור, כיוון שהוא ספק דרבנן, פסק בשו"ע כדעה המקילה שאינו חוזר וניעור, והרמ"א בתערובת יבש מחמיר שחוזר וניעור, אמנם בלח גם הוא מיקל שאינו חוזר וניעור. ב) בסימן תמז, ה, דבר שלא נשמר לפסח, אך לא נתגלתה בו ריעותא, לשו"ע כשר לרמ"א לא כשר. ג) תמז, י, נותן טעם לפגם שנתערב בפסח, לשו"ע כשר כדעת רוב הפוסקים ועוד שהוא ספק דרבנן לקולא, ולרמ"א נהגו לאסור. ד) תנא, ו, לשו"ע הולכים בהגעלה אחר רוב תשמישו, לרמ"א אחר התשמיש החמור. ה) תנא, יא, בדין הכשרת מחבת. לשו"ע בהגעלה, לרמ"א לכתחילה בליבון קל.
ו) תנא, טז, יז, מדוכה של חמץ וכלי לישה. לשו"ע בהגעלה, לרמ"א בליבון קל. ז) תנג, א, מנהג קיטניות המפורסם. ח) תסב, א, מצה עשירה, קמח שנילוש במי פירות, לשו"ע כשר, לרמ"א חוששים שמא התערבה בו טיפת מים ואולי החמיץ. ושם סעיף ד', כתב הרמ"א שאין מקילים בזה אלא בשעת הדחק לחולה. ט) תסז, ט, חיטים או שעורים שנמצאו בתבשיל ולא נתבקעו, לשו"ע התבשיל מותר, ולרמ"א התבשיל אסור. י) תסז, י, חיטה מבוקעת שנמצאה בתבשיל, וכן הוא בתמז, א. לרמ"א שורף הכל, לשו"ע מוכר לגוי חוץ מדמי החיטה. יא) מצה שרויה, מנהג חסידים לאסור.
^ 4.. בין עולי ספרד יש שהחמירו כרמ"א, כמובא בכה"ח סי' תמז, סעיפים: עו, עח, קיט, וכמו שכתב הזכור לאברהם בריש הלכות פסח, שנהגו ברוב המחלוקות להורות כרמ"א, "באופן דלעניין פסח אנחנו אשכנזים". וכ"כ פוסקים ספרדים נוספים. לעומת זאת גם לרמ"א בשעת הדחק ברוב המחלוקות ההוראה להקל כשו"ע.
^ 5.. סוגית 'חוזר וניעור' עומדת במוקד השאלה, המחמירים חוששים שמא נפל פירור חמץ וכשיגיע הפסח יחזור ויתעורר ויאסור הכל. וכ"כ רמ"א תמז, ד, עפ"י כמה מראשוני אשכנז, וכ"כ רדב"ז א, תפז. אבל לסוברים שאינו חוזר וניעור, אף אם נפל פירור מסוים של חמץ, כבר בטל בשישים לפני הפסח ואינו ניעור בפסח. ואמנם גם למחמירים וסוברים שחוזר וניעור, יש מקום להקל, שמדוע לחוש בחינם שמא נפל שם פירור, וכ"כ פר"ח. ועוד שלכו"ע איסור חמץ במשהו מדברי חכמים. ולשאילתות, אף בפסח בטל בשישים.
חשש נוסף ישנו, שמא בישלו בכלי חמץ את המאכלים והם בלעו מהכלי טעם חמץ. אבל המקילים סוברים שאין לחוש לזה בחינם, שסתם כלים לאו בני יומם ונותנים טעם לפגם. ואף אם בישלו בהם ביומם, חמץ לפני פסח נחשב היתר, והרי הוא נ"ט בר נ"ט דהיתירא שאינו אוסר, ועי' ביחו"ד א, יא, ובהערה. מחלוקת יסודית זו תלויה בשאלות נוספות, כגון בדיני חריף, האם מחזיר טעם הבלוע בכלים לשבח (עי' פנה"ל כשרות לב, 8; 12), ועי' במ"ב על שו"ע תמז, ה.
^ 6.. הפרה מייצרת חלב על ידי שני גורמים, האחד הוא גופה, והשני המאכל שאכלה. ואם אכלה חמץ, דין החלב תלוי בדין "זה וזה גורם", שנחלקו התנאים בדינו של דבר שנוצר על ידי שני גורמים, אחד מותר ואחד אסור (ע"ז מח, ב). להלכה נפסק בשו"ע יו"ד קמב, יא, ש"זה וזה גורם מותר". לפי זה חלב של פרה שאכלה חמץ מותר.
אלא שהמ"א (תמה, ה) כתב שמפני חומרת החמץ שאוסר במשהו, בדין חמץ "זה וזה גורם אסור". וכך דעת ט"ז. אולם דעת רוב הפוסקים שגם בפסח "זה וזה גורם מותר", וכ"כ שו"ע, ש"ך וגר"א. ובשועה"ר (תמה, י, ובקונ"א) סיכם שדעת רוה"פ להקל, ולכן במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק אפשר להקל. וכ"כ בבאו"ה תמה, ב.
אולם לעניין חלב מפרה של גוי שאכלה חמץ, יש סוברים שלכל הדעות החלב מותר, וכפי שכתב בשו"ת בית אפרים או"ח ל"ה, הובא בשע"ת סו"ס תמ"ח, שהואיל ולגוי החמץ מותר בפסח, אין החלב נחשב כנוצר על ידי איסור הנאה. ובנשמת אדם ט', התיר משום שכל חומרת המ"א כאשר האיסור הגורם בעין, כדוגמת עצים, אבל כאן אין החמץ בעין. וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד סו"ס קכז, ובשו"ת מהר"ם שיק ריב, ורכב. ובאג"מ או"ח א, קמז, כתב שגם אם הגוי יאכיל את בהמתו חמץ בלבד, חלבה מותר גם למדקדקים. ←
אבל הפמ"ג בא"א סו"ס תמח, חושש לגרימת ההנאה שבאה מהחמץ, ונשאר בצ"ע כאשר עברו פחות מעשרים וארבע שעות מעת אכילת החמץ, ואחר עשרים וארבע שעות מתיר. וכ"כ בישועות יעקב, שטוב שיאכל חלב שנחלב אחר עשרים וארבע שעות, ואם לאו, אם אכלה גם דברים מותרים, החלב מותר משום שזה וזה גורם מותר, (והביאם במ"ב תמח, לג, ע"ש). ויש שהחמירו למעשה: בקצוש"ע קיז, יג, הזכיר את שתי הדעות, וסיכם: "ושומר נפשו יחמיר, ובפרט במקומות שנהגו לאסור, חלילה להתיר". ובערוגת הבושם ח"ב, קלח, כתב, שאפילו לשיטת המתירים ראוי לבעל נפש לפרוש, מפני שמוליד טבע רע. ובבא"ח (ש"א צו מ"ב), כתב שאין לשתות חלב מבהמת גוי שמא האכיל אותה חמץ. וכ"כ ר' חיים פלאג'י ברוח חיים תמח, א.
ואם הבהמה אכלה חמץ לפני שהגיע זמן איסורו, ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, לרובם המכריע של הפוסקים החלב כשר לפסח. ובשדי חמד, הזכיר דעת יחיד של ספר רינון יצחק שאוסר אפילו חלב של בהמה שאכלה חמץ לפני פסח ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, וכתב שהפריז בזה, ודעת שאר הפוסקים שמותר. ע"כ. אע"פ כן יש שנהגו להחמיר מחמת זה לקנות מוצרי חלב לפני פסח. והרחיב בסוגיה זו בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ב' סעיף ד', ע"ש. ובקיצור בכה"ח תמח, קיג.
^ 7.. אם יהודי האכיל את בהמתו חמץ בפסח, לסברת הנש"א החלב כשר, וכ"כ באגרות משה או"ח א, קמז. מ"מ רבים מחמירים, ולא רק משום זה וזה גורם, אלא גם מפני שיש בזה מסייע לדבר עבירה. למעשה, שמעתי מהרב ויטמן רבה של תנובה שכל המוצרים המיוצרים בפסח הם מחלב של פרות שלא אכלו חמץ, כך שהחלב כשר לכל הדעות, ואפשר לקנותו גם בפסח. עוד בעיה היתה, שהפרות רובצות על הזבל ונדבק בגופם קש ואולי גם גרגירי דגן שעלולים להתערב בחלב. ואם מדובר בחלב שמיוצר לפני הפסח, הרי שאף אם יצא טעם מהגרגירים לחלב, הטעם בטל בשישים, וכיוון שמדובר בתערובת לח בלח גם לרמ"א שוב אינו חוזר וניעור (תמז, ד). אבל אם יתערב בפסח אינו בטל, אמנם מדובר בספק אם התערב, מ"מ מצד זה היה הידור לקנות מוצרי חלב לפני הפסח. אבל שמעתי מהרב ויטמן שלאחרונה חידשו בתנובה שכל החלב מסונן בפילטרים טובים, זמן קצר אחר החליבה, כך ששום גרגר אינו יכול ליתן טעם בחלב, ולפי זה אפשר לקנות חלב בפסח על פי כל ההידורים.
^ 8.. אמנם אין איסור ביד המקילים לקנות ביצים שהוטלו בפסח למרות שאין עליהם השגחה, שכבר למדנו שאפילו אם התרנגולות של ישראל והאכילם חמץ - יש מקילים, ובפועל רוב מאכל התרנגולות בפסח אינו חמץ, נמצא שגם לדעת המחמירים יש כאן ספק אם הביצים הללו אסורות. והרי זה ספק ספיקא באיסור דרבנן. ←
עוד התעוררה בעיה לגבי החותמת שעל הביצים, שהיו שחששו שמא יש בה חמץ ואולי יפול פירור ממנה למאכלי פסח. ושמעתי מהרב ויטמן, שכל הביצים המשווקות מתחנות מיון המאורגנות במועצת הלול (חוץ מהמבריחים), מוחתמות לפני פסח בחותמת שאין בה חשש חמץ (צורת הסימון - מספר כוכבים).
^ 9.. חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח פקע ממנו דין חמץ, ולדעת המאור ור"ן ועוד ראשונים, מותר אף לאוכלו בפסח, ולדעתם ברור שמותר לבלוע תרופות מרות בפסח. לעומתם דעת רא"ש ורבינו ירוחם ועוד ראשונים, שאסור לאוכלו מדברי חכמים, מפני שהאוכלו מחשיבו לאוכל ומראה שעבורו לא נפסל מאכילת כלב. וכן נפסק בשו"ע תמב, ט, ובמ"ב מג, שמותר להשהות בביתו חמץ שנפסל מאכילת כלב כיוון שפקע ממנו דין חמץ, אבל אסור לאוכלו. אולם גם לדעתם לא ברור שאסור ליטול תרופות מרות שיש בהן חמץ, שכן נחלקו האחרונים אם בזה שהוא בולע את החמץ שנפסל מאכילת כלב כתרופה הוא מחשיבו לאוכל. לדעת השאגת אריה עה, אכן מחשיבו, ולדעת הכתב סופר או"ח קיא, אינו מחשיבו. ואם החמץ אינו עיקר התרופה אלא רק מעורב בה, לדעת רוב האחרונים אף הרא"ש ודעימיה יודו שבזה שהוא בולע את התרופה המרה אינו נחשב כמחשיב את החמץ, וכך כתבו בשו"ת חבלים בנעימים ה, ד, ובחזו"א מועד קטז, ח, ואג"מ או"ח ב, צב, ויחו"ד ב, ס, ושש"כ מ, עד, ועוד רבים. ואמנם נראה משועה"ר תמב, כב, שלמד מדין התריאקה שאף במקרה כזה לפי הרא"ש אסור לאכול את התרופה. ולדעת רוה"פ המקילים יש לחלק בין תריאקה שנועדה לאכילת חולים לבין תרופות שלא נועדו לאכילה כלל אלא בולעים אותן.
בנוסף לכך, גם כאשר הפיקו את העמילן מקמח חיטה, בדרך כלל מדובר בקמח שלא הספיק לתפוח ולכל היותר הוא 'חמץ נוקשה', שפעולת החמצתו נקטעה ואיסורו מדברי חכמים בלבד, ובחמץ כזה שהתערב בתרופה מרה אין מקום להחמיר. ואע"פ כן, יש שנטו להחמיר (ערוגת הבושם צט, ועצי הלבנון יט). ויש שכתבו שאמנם מעיקר הדין מותר, מ"מ נהגו ישראל קדושים להחמיר אפילו בתרופות מרות שלא יהיה בהם תערובת חמץ, וכ"כ בציץ אליעזר ח"י כה, כ. אולם כתב בנשמת אברהם או"ח א' תסו, א, בסוף דבריו, שבפועל רוב התרופות ללא חמץ כלל. עוד כתב בשם הגרע"י שאף שכתב ביחו"ד ב, ס, שרק מי שחולה ממש יכול להקל, מ"מ שמע ממנו שאם ספק לו אם יש בתרופה חמץ או לא, שאינו צריך לברר. וכפי שלמדנו דעת רובם המוחלט של הפוסקים שאין איסור כלל לבלוע תרופה מרה, ואף מי שיש לו מיחוש בעלמא עפ"י רוה"פ יכול ליטול תרופה מרה שמעורב בה חמץ שנפסל ממאכל כלב לפני פסח.
תרופה טעימה צריכה כשרות. אמנם בשעת הדחק, כאשר יש ספק אם יש חמץ בתרופה הטעימה ולא ניתן לברר זאת (בדרך כלל מפני שהחברות שומרות על הרכב התרופות כסוד מסחרי), כיוון שברוב רובן של התרופות אין חמץ, אפשר להקל על פי הרוב, כמבואר בשו"ע יו"ד קי, ג. ואמנם לגבי חשש איסור בתרופות טעימות כתבתי בפנה"ל כשרות לז, ח, שאם אין תרופה עם הכשר אפשר ליטול תרופה טעימה בלא הכשר, כאן משום חומרת איסור חמץ, כתבתי להקל רק בשעת הדחק.
^ 10.. דיון זה רחב מאוד, ובתוכו דנו בשאלה: האם דבר שנתבטל לפני פסח בשישים חוזר וניעור בפסח. והאם כאשר הוא מעמיד דינו משתנה וחוזר וניעור, ומה הדין אם אינו גורם לבדו אלא בעזרת חומר נוסף. הבד"צ וגופי כשרות נוספים נוהגים להחמיר מאוד בחומצת לימון, ובמוצרים הדומים לו. אולם עפ"י מה שנתברר במאמרו הארוך של הרב שאר ישוב בתחומין חלק א', נראה בבירור שאין בחומצת לימון חשש חמץ. ביתר פירוט: תחילה מפרידים בין העמילן שבקמח לגלוטן, תהליך זה נעשה על ידי סחרור הקמח במים למשך שש דקות. כידוע קמח מחמיץ בשמונה עשרה דקות, לפיכך באותן שש דקות הקמח אינו יכול להחמיץ. לאחר מכן העמילן שכבר הופרד מהגלוטן אינו יכול להחמיץ, מפני שה'גלוטן' הוא החומר בקמח שבו מתרחשת התפיחה, ובלא גלוטן העמילן אינו יכול להחמיץ. את העמילן מחממים לחום של 140 מעלות עד שהוא הופך לנוזל סוכרי - דקסטרוזה (גלוקוזה). חימום זה הורס את כל המולקולות הקודמות ומשנה את הרכבן. ליתר בטחון ניסו להחמיץ חומר זה ולא החמיץ כלל. אח"כ מערבים בנוזל זה גופרית כדי להרוס את כל האינזימים שבו וכדי שיהפוך לחומר בלא חיים ותסיסה. וכיוון שמעולם לא יכל להחמיץ וודאי שגם עכשיו לא יחמיץ. עד כאן נתבאר השלב הראשון שבו נתברר שהעמילן לא החמיץ. לאחר מכן נוזל זה מוכנס למיכלים גדולים ומשמש מזון לפטריות, וכך משהים אותם עד שהפטריות מעכלות את כל הדקסטרוזה ומפרישות חומר אחר, החומר המופרש מהפטריות הוא חומצת הלימון. נמצא שאין חומצת הלימון תוצר של העמילן, אלא תוצר של הפטריות. וכשם שאם הניחו זבל אורגני שבתוכו שיירי לחם ליד שתילי ירקות, הירקות כשרים לפסח, על אחת כמה וכמה שחומצת הלימון שיצאה מהפטריות, שעיכלו את הנוזל שלא החמיץ כלל, שכשרה לפסח. לדיון זה השלכות רבות לגבי מרכיבים נוספים בתעשיית המזון, שבתהליך יצורם משתמשים בעמילן חיטה שאינו מחמיץ, ובנוסף לכך עובר שינויים מהותיים לפני שילובו במזון.
^ 11.. נחלקו הראשונים: י"א שהכלל סיכה כשתייה נאמר רק לגבי יום כיפור ושמן תרומה, וי"א שנאמר לגבי כל האיסורים, אמנם איסורו מדברי חכמים. השאלה נידונה לגבי סבון העשוי משומן חזיר, ולמעשה הרבה אחרונים נטו להחמיר בדבר שנועד להנאה ולהקל אם נועד לריפוי (עי' ביחו"ד ד, מג). ואם נפגם טעמו של שומן החזיר נטו להקל, כמובא בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). לגבי פסח יש צד של חומרה שהחמץ אסור בהנאה, ומנגד יש צד לקולא, שכיוון שנפסל מאכילה לפני פסח, בטל ממנו שם חמץ, ואזי דינו קל משאר איסורים שמתחילתם היו אסורים. למעשה כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קמו, לגבי סבון שיש בו חמץ, שכיוון שטעמו פגום מותר להשהותו בפסח. אלא שהשאלה מה דין השימוש בו. בשו"ת דברי מלכיאל ד, כד, מג, אסר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שמעורב בהם אלכוהול חמץ מחיטה, מפני שעל ידי האלכוהול ריחם נודף ויש להם חשיבות, ולא נתבטל איסורם מפני שניתן להפריד את האלכוהול משאר התערובת. ובשו"ת חזון נחום מו, כתב שהולכים אחר המצב הנוכחי שטעמו של החמץ פגום ואין בו איסור. והחזו"א (דמאי טו, א) העלה סברה שרק דבר שראוי לאכילה אסור גם בסיכה. ובאג"מ או"ח ג, סב, הקל לסוך במשחה שיש בה חמץ לצורך רפואה. ובס' בדיקת חמץ וביעורו ב, מג, סיכם הסוגיה והחמיר, אלא שבמקום שיש ספק אם יש תערובת חמץ, יש לסמוך להקל. ונ"ל שיש להוסיף חילוק חשוב לשיטת המחמירים בין סבון משומן לסבון שלנו, שהסבון שלנו רק מנקה ומוריד שומנים ואינו נספג בגוף, ואילו סבון משומן נספג בגוף, ויותר שייך לדמותו לסיכה, ולכן חילקתי בין קרם נספג לסבון ושמפו. (ואולי מרכך שער דומה יותר לקרם). למעשה שמעתי מהרב רבינוביץ שמורה להקל בכל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב, וכן שמע מרבו הרב הירשפרונג, וכן מורה הרב ליאור.
במציאות, ברובם המוחלט של מוצרי הקוסמטיקה שמיוצרים בארץ אין אלכוהול מחיטה. וגם ברוב המוצרים בחו"ל אין אלכוהול מחיטה, מפני שהוא בדרך כלל יקר מאלכוהול מתפוחי אדמה. אמנם יש מוצרים בודדים שיש בהם אלכוהול מחיטה, ואזי למחמירים אין להשתמש בהם. אבל כאשר יש לנו מוצר שאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה, גם המחמירים רשאים להקל, על סמך כמה ספקות.
עוד העלו חשש לגבי מוצרים שמערבים בהם נבט חיטה שיש בו ויטמין E, אלא שלא ברור שהנוזלים היוצאים מהחיטים נחשבים חמץ, וכפי שכתב הרב קוק באורח משפט עמ' קכט. ואף אם יש בהם איסור - בטלו בשישים לפני הפסח ואינם חוזרים וניעורים. וק"ו שרבים סוברים שאפילו אם היו נחשבים חמץ, כיוון שאינם ראויים למאכל אינם נחשבים חמץ. עוד יש בעיה של תחליבים, אולם גם תחליבים שנעשים מעמילן חיטה, לא ברור שהם חמץ, בנוסף לכך שאינם ראויים למאכל. ולכן למעשה אפשר להקל בכל מוצרי הקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל.