^ 1 ראה בבא מציעא יז ע"א "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום".
^ 2 מה ע"ב.
^ 3 שכירות ב, ח.
^ 4 חלק ב, סימן ג, אות כ.
^ 5 וזו לשונו: "ובזה אפשר לבאר מה שמצינו במיגו דהעזה דלא מהני לאפטורי משבועה כדאמר רבה לעניין מודה במקצת, ומכל מקום מהני לאפטורי מממון, כמו שכתבו הראשונים מהנהו עיזי דאכלי חושלא, מיגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיהן. ולכאורה אינו מובן החילוק, מה בין שבועה לממון? אמנם לפי הנזכר לעיל נראה, דבמיגו דהעזה ליכא גריעותא אלא בההוכחה והבירור, דאפשר שהוא רוצה לשקר ואינו יכול להעיז, אבל כוח הנאמנות שיש בדין מיגו איכא גם במיגו דהעזה, דמכל מקום אם היה טוען היה נאמן, ולאפטורי מממון סגי בדין נאמנות גרידא, אבל לאפטורי משבועה צריך לטעמא דאנן סהדי, שיהא בירור במקום שבועה שהיא מבררת".
^ 6 במאמר מוסגר, סברת הקובץ שכח טענה אינו יכול לפטור משבועה יכולה להשלים את דברי האור שמח. האור שמח כתב שחיוב שבועת השומרים אינו כחיוב שבועה רגיל, אלא טעמו רק 'להפיס דעתו של בעל הבית' (כלשון הגמרא בבבא מציעא ל"ה ע"ב), ולכן מיגו אינו פוטר ממנה, שכן מיגו אינו מפיס את דעתו של בעל הבית. ואינו מובן, מדוע לא תופס דעתו של בעל הבית במיגו כשם שמופסת דעת בית הדין? אכן אם נקבל עקרונית את דברי הקובץ שיעורים שבמיגו דהעזה יש כח טענה, נוכל לומר שדוקא מיגו דהעזה אינו פוטר משבועת השומרים, שמיגו כזה שאינו ראיה אלא כח בלבד - אכן אינו מפיס את דעת בעל הבית.
אכן, כוונת האור שמח בדבריו להסביר את שיטת הראשונים שמיגו אינו פוטר משבועת השומרים, וסתימת דבריהם מורה שאין כוונתן דוקא למיגו דהעזה, אלא לכל מיגו.
^ 7 חלק ג' בהשמטה לערך מיגו.
^ 8 בספר בית ישי נוסף "דהתביעה היא תביעת התכלית, וטענה היא טענת סיבה, ודו"ק".
^ 9 ד ע"א.
^ 10 שבועות פ"ו.
^ 11 ראה השמטות להגהות חשק שלמה קידושין (שנדפס אחר התוספתא) לדף כ"ח ע"ב: "ולעניות דעתי יש לומר דטוען ספק על פי העד נמי מקרי טענת ודאי דהא שומע מפי העד, והלא יש פוסקים דאם אמר שמעתי מפי אדם נאמן מקרי טענת ברי. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפרק יא' מהלכות שבועות הלכה כ', דכתב שם, מי שטענו חברו כו' והודה במקצתן כו' ומי שכפר כו' ועד אחד מכחישו כו' הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה עד כאן לשונו. ולכאורה תימה, דהא דעת הרמב"ם בעצמו בפרק ד' מהלכות גזילה הלכה יג' דטוען ספק על פי העד חייב שבועה, וכמו שכתב שם הרב המגיד לדעתו זה לשונו, והיאך אמר כאן דבא על ידי טענת ודאי. אלא ודאי כמו שכתבתי. ונראה דסבירא ליה לרבינו דאינו חייב לישבע רק אם סומך על העד וטוען ודאי על פיו"
^ 12 ב"ב קל"ה והר"ן פ"ו דשבועות.
^ 13 הלכות טוען ונטען א, ז.
^ 14 הלכות נערה בתולה ב, יג.
^ 15 עיין למשל קובץ שיעורים לבבא בתרא אות ת"ס.
^ 16 הלכות שכירות ב, ח.
^ 17 בבא בתרא ה ע"א.
^ 18 ב"ב ה ע"ה ד"ה ובא.
^ 19 ראה קצות החושן עח, ה.
^ 20 בבא בתרא אות כ"ז.
^ 21 וזו לשונו: "יש לומר לפי מה שכתבתיטעם החילוק בין ממון לשבועה, משום דגריעותא דמיגו דהעזה הוא רק דליכא אנן סהדי דמה לי לשקר, דאפשר שרוצה לשקר ואינו יכול להעיז, אבל מכל מקום יש לו כוח הנאמנות של הטענה האחרת, דהא אילו טען היה נאמן. ומשום הכי מהני לעניין ממון. אבל לפטור משבועה צריך בירור והוכחה במקום שבועה כו'. ואם כן לעניין מיגו במקום חזקה צריך גם כן בירור להכחיש את החזקה, ובמיגו דהעזה ליכא אנן סהדי להכחיש את החזקה"" עכ"ל.
^ 22 ראה בית ישי סימן מ"ח.