(כט. במשנה – כט: 1-)

חלק א - והיה כאשר ירים ידו – הכל תלוי בכוונת הלב

אגב המשנה הקודמת בה עסקנו בכוונה לצאת ידי חובת מגילה,[1] המשנה עוסקת בכוונה מסוג אחר:

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים....

וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים.

חלק ב - מי חייב ומי מוציא אחרים

באופן כללי – גברים בוגרים חייבים, ורק מי שחייב בעצמו יכול להוציא אחרים.

א. ברייתא - כהנים לויים וישראלים חייבים

מה החידוש?

1. היינו חושבים שהכוהנים פטורים –

כי כתוב "יום תרועה יהיה לכם", ואילו הכוהנים תוקעים כל יום על הקרבנות.

דחייה – הם תקועים בחצוצורות, לא בשופר.

1. היינו חושבים שהכהנים והלויים פטורים –

כי השוונו במשנה (כו:) בין יובל בר"ה, והלויים לא שייכים בחלק מדיני היובל.

[אדם שמקדיש שדה, יכול לגאול אותה תמיד, והיא לא חוזרת ביובל. אך אם ההקדש מכר אותה, אז בישראל שמכר - ביובל היא תחזור להקדש לתמיד, בכהן – הוא עדיין יכול לגאול אותה].

ב. רק מי שחייב יכול להוציא אחרים

ולכן אישה ועבד לא חייבים ולא מוציאים אחרים.

A. מי שחייב חלקית

1. ספק זכר ספק נקבה - טומטום ואנדרוגינוס (תחילת הגמרא)

חייבים בעצמם מספק, ודאי שלא מוציאים גבר רגיל מספק,

אך האם מוציאים את בני מינם?

טומטום זה ספק אישי – ולכן לא מוציא גם טומטום אחר,

אנדרוגינוס זה ספק כללי – ולכן מוציא אנדרוגינוס אחר.

1. חציו עבד וחציו בן חורין (חייב בעצמו) – (כט. 6-)

אחרים ודאי לא מוציא (גם לא בן מינו – כי לא יבוא החצי עבד ויוציא את החצי בן חורין),

את עצמו –

             רב הונא – מוציא (אולי כי לדעתו העיקר זה לתקוע)

             ר"נ – גם לא את עצמו (וכן בברייתא) (אולי כי לדעתו העיקר זה לשמוע).

(כט. 2-)

B. מי שכבר יצא ידי חובה בעצמו

תני אהבה בן ר' זירא –

בברכת המצות – אע"פ שכבר יצא – מוציא, למשל בשופר (מדין כל ישראל ערבים זה לזה. דוגמאות בברייתא להלן – הלל ומגילה).

בברכת הנהנין – אם יצא לא מוציא (זה לא מצווה, אלא שפשוט אסור לאכול ללא ברכה).

            יוצאי דופן –

1. בעי רבא - מה לגבי ברכת היין בקידוש? ת"ש – מוציא (רב פפי עשה קידוש נוסף לאריס שלו).
2. ת"ר – אבא מברך בשביל ילדיו כדי לחנכם במצוות.
3. 1.ר' לוי בר לחמא – מהפסוקים –

הדרן עלך ראוהו בית דין.

חלק ג – חיוב שופר בשבת

א. למה לא תקעו בזמן המקדש בשבת במדינה ובמקדש כן?

במדבר כט, א – "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" – יום חול.

ויקרא כג, כד – "...בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה" – בשבת,

דחייה –

1. למה במקדש תקעו בשבת?
2. למה שהתורה תאסור בשבת, הרי זה לא מלאכה?
3. 2.רבא – גזירה דרבנן שמא יטלטל ברה"ר.

טורי אבן - במקדש לא גזרו, כדי לא לבטל באותה שנה תקיעת שופר לגמרי (שהרי השופר בא להעלות זכרונם לפני אביהם שבשמיים (תוס')).

ב. תקנת ריב"ז – לתקוע בשבת בכל מקום שיש בית דין

A. למה? תוס' - אחרי החורבן ריב"ז לא רצה לבטל לגמרי שופר באותה שנה, אז התירו במקומות שדומים למקדש שיש בהם בי"ד.

B. סיפור התקנה – אמר לתקוע ואחר כך לדון, ואחרי שתקעו אמר שכבר לא שייך לדון.

C. איפה ריב"ז תיקן? לפי הר"ן בדעת הרי"ף -

            ר' אלעזר – רק כמו יבנה (71)

            "אמרו לו" – כל מקום עם בית דין קבוע (23)

            ת"ק – כל מקום אפילו עם בית דין אקראי (3, רי"ף - אפילו שאינם סמוכים, רוה"ר – רק סמוכים).

[1] קצת קשה. אמנם הפשט של המשנה הקודמת היא שצריך כוונה, אך רבא בגמרא הסביר שלא מדובר בכוונה לצאת ידי חובה, אלא רק כוונה טכנית לשים לב שזה קול שופר ולא קול חמור. ואם כן, מה זה שייך לכוונה של "משעבדים ליבם לשמיים"?