ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּבָּנֶה עַל יְסוֹד הַחֹל, כִּי הַחֹל הוּא הַחֹמֶר שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, וְהַקֹּדֶשׁ הוּא לוֹ צוּרָה. וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הַחֹמֶר יוֹתֵר אֵיתָן וּמֻכְשָׁר, תִּהְיֶה הַצּוּרָה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה.
ִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַקֹּדֶשׁ מִתְעַמֵּר בַּחֹל, עַד שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת הַחֹמֶר, וְאָז נִמְשֶׁכֶת תְּקוּפָה, שֶׁהַחֹמֶר תּוֹבֵעַ אֶת דִּקְיוֹן שֶׁלּוֹ, "וּמָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק" (זוהר האדרא רבה ג, קכז:). וּבְנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית נוֹטֵל אָז הַחֹל אֶת חוֹבוֹ מֵהַקֹּדֶשׁ, וְהַחֻצְפָּא מִתְגַּבֶּרֶת.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהַחֹל מִתְחַזֵּק עַל חֶשְׁבּוֹן הַקֹּדֶשׁ, מֵכִין הוּא לְעַצְמוֹ בָּזֶה – מִצַּד תְּכוּנָתוֹ הַחֻלִּית – שׁוּחָה, כִּי סוֹף כָּל סוֹף יִתְבַּע אַחַר כָּךְ הַקֹּדֶשׁ אֶת חוֹבוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ תְּבִיעָה וּנְגִישָׂה, לֹא בְּדֶרֶךְ חוּצְפָּא וְרִבִּית, כִּי־אִם כֹּחַ הַקֹּדֶשׁ יִהְיֶה כָּל כָּךְ מִתְאַמֵּץ וּמִתְרוֹמֵם, עַד שֶׁכָּל הַחֹל יִכָּנַע תַּחְתָּיו, יִכָּנֵס בְּקִרְבּוֹ וְיִתְבַּלַּע לְגַמְרֵי מִיסוֹדוֹ הַחֻלִּי. "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַלם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיה ד, ג).
(מאמרי הראיה ב, נאדר בקודש, ה)
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
51 - קודש וחול חלק ב'
52 - קודש וחול חלק ג'
53 - תחיית האומה חלק א'
טען עוד
וְעַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי הַרְשָׁמַת הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּחוּג עֲבוֹדָתוֹ, לֹא דַּי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, אֶלָּא שֶׁעוֹד יוֹסִיפוּ אֹמֶץ זֶה לָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵאֵלֶּה שְׁנֵי הַכֹּחוֹת שֶׁבַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת יַעֲזֹר אֶת חֲבֵרוֹ לְהַשְׁלִים אֶת מַטְּרוֹתָיו הַיְסוֹדִיּוֹת.
(מאמרי הראיה ב, הקודש והחול, י)
___________________________________
צוּרָה – החומר הוא גולמי והצורה נותנת לו תוכן ומשמעות, כך הקודש נותן לחול את תוכנו וערכו. מִתְעַמֵּר – פוגע, מתעלל. דִּקְיוֹן שֶׁלּוֹ – את מקומו. מָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק – בעל החוב דוחק, החומר תובע את מקומו שנלקח. וּבְנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית וכו' – כשהחומר תובע את מקומו אזי הוא נוטל מעבר למה שמגיע לו, ומתגבר וכתוצאה מכך החוצפה מתגברת. כָּל מַה שֶּׁהַחֹל וכו' – כשהקודש יבוא לתבוע את מקומו האמיתי בשלמות, לא יבוא לבטל את החול ולהתגבר עליו אלא יתן לו את מקומו הנכון בבנין הקודש וכך יצטרף החול לבנין הקודש ויוסר לגמרי מלהיות דבר חיצוני לקודש. שוחה – בור, נפילה.
הַרְשָׁמַת הַמָּקוֹם – נתינת מקום מוגדר ומסוים. אֹמֶץ – כח, החול יחזק את הקודש והקודש את החול.
ביאורים
בפסקה הראשונה הרב מברר כיצד צריכים להיות יחסי הקודש והחול. משמעות המושגים 'חומר' ו'צורה' הלקוחים מן הפילוסופיה העתיקה דומה לכלי ותוכן. התוכן הוא הסיבה לשמה צריך את הכלי, ללא הכלי – התוכן מאבד את יכולתו להתקיים. אלה גם היחסים בין הגוף לנשמה – הגוף הוא הכלי והנשמה היא התוכן. לכן חשוב לנו שהכלי יהיה חזק, יפה, איכותי ובעיקר – כזה שיוכל להתאים לתכונות של התוכן שאמור להיות ניצוק אליו. כדי שהתוכן יוכל להופיע בצורה מלאה ושלמה יותר. אלא שלפעמים יש מצבים שהקודש מגביל את החומר ומונע ממנו לגדול ולהתפתח. זה היה המצב בחיי הגלות מסיבות שונות. וכמו כל מצב לא נורמלי, הוא יוצר גם תגובת נגד לא נורמלית. משל לאדם שמנעו ממנו לאכול זמן רב, כאשר בסופו של דבר הוא יקבל אוכל – הוא יאכל הרבה מעבר למה שהוא היה זקוק לו, וזאת בגלל ההגבלה שקדמה לזמן הזה. זהו ה'דקיון' עליו מדבר הרב; משמעות המילה 'דקיון' היא 'משפט' או עלבון ופרעון חוב. כלומר: החול תובע את מה שמגיע לו בצדק. אך בגלל שהקודש מנע ממנו את חלקו זמן רב, כעת החול מבקש את שלו בתוספת על הצורך, כריבית שנגבית מאת המלווה יותר מהחוב עצמו. אלא שגם תנועת מטוטלת זו לצד החול תשלם מחיר, ויישוב הקודש יתפרץ ויביא לביטול צד החול שמאבד מכוחו, מיכולתו וממגמתו כאשר הוא ללא צד הקודש. אלא שבשונה מצורת התקפת החול המלווה בחוצפה ובכוחניות, כיבוש הקודש ינבע מסגולתו הטבעית וכן מתוך תחושת הצימאון שתנבע מעודף העיסוק בחול.
בפסקה השנייה נחתם העיון שלנו במסגרת זו בסוגיית סוגיית הקודש והחול בשאיפה להרמוניה בין שני כוחות אלה. לפי דברי הרב, המלחמה ביניהם נובעת, כתוצאה מאי הבנה וחוסר תיאום; לכן על כל אחד מהכוחות הללו לצעוד במסלול התפתחותו מבלי להילחם בחברו. בדרך זו, במקום להחליש זה את זה הם יוסיפו כוחות זה לזה, וכך הכלי עם התוכן שבו, יגיעו יחד לתכליתם השלמה.
הרחבות
האם החומר בהכרח סותר את הרוח?
נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם מִתְנַגְּדִים. מדברי הרב קוק משמע שהחומר לא בהכרח סותר את הרוח, אף על פי שזוהי אולי התפיסה המקובלת. גישה חיובית זו במבוססת כבר בדברי חז"ל : "קל וחומר: ומה זה (נזיר) שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא 'חוטא', המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" [נזיר יט, א].
גם בירושלמי אנו מוצאים גישה דומה: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" [ירושלמי קידושין מח, ב]. גם בתנ"ך אנו רואים כי לאורך התקופות השונות של עם ישראל היה יחס חיובי אל העוצמה הכלכלית והצבאית של ישראל.
אכן, בחומר ישנה סכנה רבה והוא עלול להביא לכך שהדגש בחייו של האדם או האומה יהיו הדברים הגשמיים והחולפים. מצד שני, אם מבינים שהחומר הוא משני והוא יכול להוות בסיס לרוח, מקום שעל גביו היא תוכל להתפתח, הוא הופך לדבר חיובי. דוגמא לדבר היא גוף האדם - הנשמה הרוחנית שלנו צריכה את הגוף בשביל שתוכל לפעול בעולם הזה.
במהלך הגלות עם ישראל פחד להתעסק עם החומר בגלל הסכנות הרבות שיש בו. מזמן שהוא גלה מארצו, נשארו לעם רק אוצרות הרוח, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ההלכה והאגדה. החומר לא קיבל את מקומו הראוי. כאשר אנו חוזרים לארצנו, עלינו לחזור ולטפח את הגישה החיובית כלפיו, כיון שהפחד כשלעצמו הוא שלילי. כך כותב הרב קוק במאמר 'הפחד': 'הפחד הנפרז... מגדיל את כל הרעות באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאֹשיותיהן (ליסודותיהן) להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי . מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי, מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו " [עקבי הצאן עמ' קיט]. גם כך ביחס לחומר. עלינו להכיר בסכנות שיש בו ואם זאת לפעול כדי למצות את הטובות הרבות שטמונות בו (וראה עוד בפרקי הקודש והחול).
שאלות לדיון
"לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַקֹּדֶשׁ מִתְעַמֵּר בַּחֹל, עַד שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת הַחֹמֶר". האם זה יכול לקרות גם לי? כיצד נמנעים מכך?
"אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה בַּחַיִּים". מדוע זה רק "כאילו", הרי אנו רואים במציאות התנגשויות רבות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
