(יח. באמצע – יט. במשנה)

א. בעל פה – לא יוצא

A. מקור – זכירה זכירה מזכירת עמלק (שהיא בדיבור בפה מתוך ספר).
(זה גם מקור לזה שצריך דווקא ספר, בסעיף ז נראה לזה עוד מקור).

B. אם כתוב בשפה אחת, וקורא בשפה אחרת – פסול, כי זה כמו בעל פה. (יח. מתחת לאמצע)

C. בעל פה באופן חלקי - (יח: מעל האמצע)

אם חסרים מילים במגילה או מטושטשים לגמרי, וקרא בעל פה –

אם הרוב ל א קיים – פסול (ברייתא ב)

אם הרוב קיים – כשר (ברייתא א),

ראשונים – בתנאי שזה לא ההתחלה או הסוף או עניין שלם.

(יח. מתחת לאמצע)

ב. שפות שונות

A. בעברית – גם מי שלא מבין יוצא.

והרי לא מבין?

תשובה - גם נשים וקטנים לא מבינים, וגם אנחנו לא מבינים הכל ("האחשתרנים בני הרמכים"),
            והסברא – המטרה היא מצוות קריאה פרסום הנס, וזה מתקיים גם בלי להבין.

B. בשאר השפות -
במשנה, על פי הברייתא –

            רישא - קראה תרגום בכל לשון – לא יצא – למי שלא מבין
            סיפא – אבל קורין אותה ללועזות בלעז – למי שמבין

רב ושמואל – ביוונית יצא,

            וזה לא כמשנה והברייתא שלדעתם אין משהו מיוחד ביוונית,

            אלא כרשב"ג (ח:), שיוונית כעברית.[1]

ולכן שם בספרים התיר רק בעברית ויוונית (בניגוד לחכמים שהתירו בכל לשון),
והמקור שלו - "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (יוון מצאצאי יפת) וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם..." (בראשית ט, כז), ושם כתב השפ"א שמהתורה מותר בכל לשון, אלא שחכמים אסרו והתירו רק בעברית ויוונית. .
והחידוש של רב ושמואל שזה נכון גם לגבי מגילת אסתר, אפילו שנאמר בה "ככתבם".

C. משנה – צריך דווקא כתב "אשורית".

מקור(יט. 3+) – "ככתבם וכזמנם".

והרי מותר גם בשפות אחרות?

רמב"ם – אכן כשכותב בשפה אחרת יכול לכתוב גם בכתב אחר (ואפילו לא בשפה שבה זה כתוב), ומשתנו דווקא במקרה שכתובה בעברית - אז צריך דווקא כתב אשורי.

מאירי – בכל מקרה צריך דווקא כתב אשורי, גם כשכותב בשפות אחרות.

(תוס' רי"ד כלל לא גורס את הצורך בכתב אשורי).

ג. למפרע פסול

ראינו אתמול שפסול, בדף היום מוסיפים על זה שני דברים –

1. זה מוזכר שוב בברייתא (יח: 1+): לסירוסין – לא יצא.
2. ברייתא שמביאה שתי דוגמאות (יח: באמצע) –
3. השמיט הבעל קורא פסוק, לא ישלים אותו בסוף, אלא יחזור לפסוק ויקרא משם.
4. הגיע מאוחר והציבור כבר באמצע, לא יקשיב איתם ואז ישלים את ההתחלה, אלא יקרא מההתחלה לפי הסדר.
5. אומר פסוק בע"פ ואז כותבה – הרי זה בע"פ.
6. כותב פסוק ואז קורא – והרי צריך לכתוב ממגילה שכבר כתובה כולה.

(יח. 8-)

ד. קראה לסירוגין (קורא בהפסקות) – יצא

A. פירוש המילה -
חז"ל לא ידעו מה זה "סירוגין", עד ששמעו את אמתו של רבי שאמרה לחכמים שנכנסו קבוצות קבוצות שהם נכנסים לסירוגין.

אגב זה, למדו עוד מילים מאמתו של רבי – חלוגולוגות, סלסלה ותרוממך, השלך על ה' יהבך (מישמעאלי אחד), וטאטאיה במטאטא השמד.

B. ר' מונא בברייתא - אם הפסיק כדי לגמור את כולה – לא יצא.

אביי – מאיפה? מהראש לסוף או מהמיקום שלו לסוף?
רב יוסף – מהראש לסוף, אחרת "נתת דבריך לשיעורין".

הלכה -
רב יוסף כר' מונא,
רב ושמואל –

יש שתי גרסאות שרב כר' מונא ושמואל לא,
אך רב ביבי – שמואל כר' מונא ורב לא, וכן מוכיח רב יוסף, כי שמואל הוא שחושש לדעות יחידאיות (כמו שמצינו שפוסק כר"י ב"ב לגבי מקרה מסוים בשומרת יבם).

(דילוג מקצת מעל אמצע יח: עד השליש התחתון)

ד. קראה מתנמנם – יצא

והגמרא מסבירה מה זה מתנמנם.

ראשונים – דווקא קראה, אך שמעה מתנמם לא יצא, כי בוודאי פספס מילים.

ה. היה כותב וקורא פסוק פסוק, אם כיוון לבו – יצא

במה מדובר:

(אמנם ראינו מקודם לגבי "בעל פה" (סעיף א), שמספיק שיש את הרוב, אך אין את הרוב).

1. שקורא ממגילה אחרת, ואז כותב.

מכאן לכאורה ראיה לרי"ח -
שהסופר צריך להעתיק ממגילה אחרת ולא בע"פ.

דחייה – אולי פשוט מדובר במקרה שהיתה לו מגילה, אך לא כי זה חובה.

(יח: 11-)

ו. גופא – רי"ח - הסופר צריך להעתיק מתוך ספר אחר

A. ראיה מהמשנה שדיברה על סופר שכותב את המגילה מתוך מגילה אחרת.

דחייה – אולי פשוט זה המקרה שעליו המשנה דיברה, כדי ללמד שאם כיוון לצאת יצא, ולא כדי ללמד שכך חייבים לכתוב.

B. מיתיבי – לר"מ לא היתה מגילה וכתבה בע"פ וקרא בה!
תשובות:

1. ר' אבהו – שאני ר"מ, שכל התורה היתה ישרה בו וידעה ע"פ.

דחייה – ר' חסדא אמר לר' חננאל שלמרות שהוא ראוי לכך (=שיודע בע"פ), שלא יכתוב בע"פ.

1. שעת הדחק שאני (חת"ס – בנוסף לזה שיודע בע"פ).

C. בתפילין ומזוזות – הברייתא וכן אביי – אפשר לכתוב בע"פ, כיון ש"מגרס גריסין".

[אגב, לגבי שרטוט -
בברייתא – שניהם צריכים,
הלכתא – מזוזות כן, תפילין לא].

(יח: 1-)

ז. צריך על הספר ובדיו

A. לא יצא:
סוגי דיו:
סם (=סמא, צהוב), סיקרא (=סקרתא – צבע אדום), קומוס (=קומא, שרף אילן), קנקנתון (=שחור של רצענים, סוג של מחצב מהאדמה).

(אמנם דיו עושים עם פיח של נר שמן, מי עפצים (סוג של טפיל שצומח על עצים, ומבשלים במים, גורמים להדבקה ולעוד תגובות), שרף אילן, קנקנתום ועוד, אלא שהנ"ל אסורים רק כשהם בפני עצמן).

סוגי קלף:
דיפתרא (שעבר רק עיבוד במלח והשריה במי קמח, אך לא השריה במי עפצים או בדרך חלופית (היום עושים עם סיד),
נייר (סוגי עשבים שעושים מהם נייר).

B. אשורית (אותיות אשוריות) – "ככתבם".

C. על הספר (קלף) בדיו -
גזירה שווה "כתיבה כתיבה" מירמיהו – "ואני כותב על הספר בדיו".
(ובתחילת השיעור גם למדנו שצריך ספר מגזירה שווה לזכירת עמלק – "כתוב זאת זיכרון בספר").

[1] קצת קשה, בדף ח. בשיטת רשב"ג, השפת אמת הסביר שאם מותר ביוונית, אז ודאי שמעיקר הדין מותר בכל לשון, והסברא לחלק בין יוונית לשאר היא מדרבנן (והפסוק "יפת אלקים..." הוא אסמכתא).

ממילא אצלנו במגילה, לכאורה צריך לומר אותו דבר, שלרב ושמואל באמת מותר בכל הלשונות, אלא שגזרו על שאר הלשונות והתירו רק ביוונית. לפי זה יוצא שהיתה גזירה מאוחרת יותר שאסרה את שאר השפות, שזה דבר שאין לו שום רמז.