^ 1. נחלקו הראשונים והאחרונים כמה ברכות יש בברכות התורה. לדעת ר"ת, רא"ש ועוד - שתי ברכות, כי החלק השני הוא המשך של הראשון, ולכן צריך לפותחו ב'ו' החיבור "והערב", וממילא ברור שאין לענות אמן אחר סיום החלק הראשון. ואילו לדעת הרמב"ם ועוד, יש שלוש ברכות, ואומרים "הערב", ועונים אמן אחר החלק הראשון. בשו"ע או"ח מז, ו, כתב שעדיף לפתוח "והערב" ב'ו' כדי לצאת ידי כולם. וכתב במ"ב יב, שדעת רוב האחרונים שלא לענות אמן אחר סיום החלק הראשון, ולכן טוב לאומרו בלחש לצאת מהספק. אולם הבא"ח וכה"ח מז, י יג כתבו, שעונים אחריו אמן, שכן העיד מהרח"ו בשם האר"י, ואעפ"כ אומרים "והערב" ב'ו'.
^ 2. המקור בברכות יא, ב, ושם נזכר "אהבה רבה" כנוסח אשכנז, ונוסח ספרד "אהבת עולם" כדעת רבנן שם. ומי ששכח לברך ברכה"ת והגיע ל"אהבת עולם", כתב במ"ב נב, ט, שיכוון לצאת. ועיין בבאו"ה ד"ה 'פוטרת' שמדברי תר"י משמע שצריך לכוון במפורש בברכה זו כדי לצאת ידי חובה, אבל לדעת הרא"ש בדיעבד גם בלא כוונה יוצאים בה ידי חובה. וכן משמע למעשה מדברי האחרונים. עוד נחלקו אם חייבים ללמוד מיד אחריה, לירושלמי צריך ללמוד מיד, וכן דעת רוב הראשונים. אמנם י"א (בתוס' ברכות יא, א), שהבבלי חולק על כך, ולכן לדעתם אין צריך ללמוד מיד אחריה. עוד נסתפקו אם קריאת שמע מועילה כלימוד, וכדי לצאת מהספק צריך ללמוד דבר מה אחר התפילה (לדעת רוה"פ ק"ש אינה נחשבת כלימוד, ע"ש מ"ב יז ובאו"ה בשם רע"א). אמנם גם אם לא למד יצא בדיעבד (שו"ע הרב ו, כה"ח יז), בנוסף לכך הרי אנו לומדים בסיום תפילה, שכן תקנו לומר "ובא לציון" כדי שכל יהודי ילמד בכל יום פסוקי נביא, ולכן תרגמו אותם, כמבואר בהמשך כג, ב.. וכן אנו אומרים פיטום הקטורת ותנא דבי אליהו לשם לימוד בדברי חז"ל, כמבואר בהמשך כג, ה.
^ 3. לדעת הרמב"ם רק ברכת המזון מהתורה, וכך כתב בשו"ע או"ח רט, ג. אולם רוב הראשונים והאחרונים סוברים שגם ברכת התורה מהתורה. וכן הוכיח השאגת אריה כד, מזה שרצתה הגמ' ללמוד מברכת התורה ק"ו לברכה שלפני המזון, ולא שייך ללמוד ק"ו מדין דרבנן. ומ"מ במקרה של ספק כתב לברך ברכת "אשר בחר בנו" בלבד, ואף שיש סוברים לברך את כל הברכות, כך כתב גם במ"ב מז, א. ועיין בשארית יוסף מז, ג, בהרחבת המקורות. ועיין בערוה"ש מז, ב, שמבאר שגם לרמב"ם ברכת התורה מהתורה, אלא שהיא כלולה במצוות תלמוד תורה ואינה מצווה בפני עצמה..
^ 4. לדעת השולחן ערוך (מז, ד), רק על לימוד שנעשה על ידי הוצאת הדברים בפה צריך לברך, מפני שכך הוא עיקר לימוד התורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". ואמנם את העיון בסוגיות, אפשר ואולי אף רצוי לעשות במחשבה, אבל בשאר הזמן צריך ללמוד על ידי אמירה בפה (שו"ע הרב הל' ת"ת ב, יב). שעל ידי כך הלימוד נעשה ברור יותר, והרעיונות המופשטים נקבעים בתוך ליבו של הלומד. ועוד, שהלומד בקול, זוכר טוב יותר את לימודו (ע' ערובין נד, א). אולם דעת הגאון מוילנא, שאף כי עיקר הלימוד צריך להיות בפה, מ"מ גם ההרהור הוא חלק מהמצווה, שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה", 'הגית' הוא הרהור. ולכן צריך לברך לפני כן את ברכת התורה. ובכה"ח ו' הזכיר דעות שאם מעיין בספר מסתבר שגם יקרא בפיו. ומ"מ אף שטוב לחוש לדעת הגר"א, חובה לומר בפה אחר ברכת התורה כמה פסוקים, כדי להסמיך לה לימוד החייב בברכה לכל הדעות, וכן נוהגים לומר אחר ברכת התורה פסוקי ברכת כהנים (מ"ב מז, ה). והקם משנתו ורוצה להמשיך לשכב על מטתו, יכול לשפשף ידיו בשמיכה ולברך ברכת התורה ולומר כמה פסוקים ולהרהר בדברי תורה, כמבואר בשו"ע או"ח ד, כג, ומ"ב סעיפים נט, סא. ואם קם באמצע השינה, כתבתי שיהרהר בלא לברך, בצירוף דעת השו"ע ומנהגנו כר"ת שמברכים פעם ביום, כפי שיבואר בהמשך בהלכות ו' ז'.
עוד מבואר בשו"ע מז, ג, שהכותב דברי תורה נחשב כלומד שצריך לברך לפני כן, ויש חולקים על כך, וביניהם הט"ז. והסכימו האחרונים שהרוצה לכתוב יברך ויוציא אח"כ מפיו כמה פסוקים, ויצא ידי כולם (מ"ב מז, ד; כה"ח ה).
^ 5. כתבו הראשונים שברכות המצוות צריכות להאמר בעמידה. ולכן את הברכה על התעטפות בציצית, למשל, מברכים בעמידה, וכן את הברכה שלפני תקיעת שופר או נטילת לולב (ב"י או"ח תחילת סימן ח'). על פי זה לכאורה גם את ברכות התורה צריך לברך בעמידה, שגם היא בכלל ברכות המצוות. אולם דעת הפני יהושע (מגילה כא, א), שכל זה אמור לגבי מצוות המתקיימות בעמידה, כקצירת העומר ותקיעת שופר, אבל המצוות שמתקיימות בעמידה ובישיבה, כלימוד תורה, אפשר לברך בישיבה. וכ"כ ביחו"ד ה, ד. ובישכיל עבדי ח, ג, כתב לפי ההלכה והסוד, שנכון לברך את ברכת התורה בעמידה. וכל זה לכתחילה, אבל ברור שהמברך בישיבה יצא. ואפילו תקיעת שופר וספירת העומר, בשעת הדחק אפשר לקיים בישיבה, כמבואר במ"ב ח, ב. רבים מהאשכנזים נוהגים לברך את ברכות התורה והשחר בעמידה, ויש נוהגים בהליכה, אבל לא בישיבה.