ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
אַךְ הָעִנְיָן הוּא, כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים רַבִּים וְעִקָּרִים יֵשׁ בַּדָּבָר. יֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בוֹ וְיֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו לְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ז, טז), "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה". וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת, וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל כָּל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מַה שֶּׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה* רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.
כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵב.
דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם,
אָמְנָם מִלּוּי הַכֶּרֶס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעֹל וּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר מִינִים רָעִים,
כָּל-שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד,
וּמִפְּנֵי זֶה נִמְצָא הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּתֹקֶף עֲמַל הַסְּחוֹרָה וִיגִיעַת הַקִּנְיָן לְשֶׁתִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עֲרוּכָה כִּרְצוֹנוֹ, וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ אֶל הָעָוֶל וְהַגָּזֵל, וּמִשָּׁם אֶל הַשְּׁבוּעוֹת וּכָל שְׁאָר הַחֲטָאִים הַבָּאִים אַחַר זֶה, וּמֵסִיר עַצְמוֹ מִן הָעֲבוֹדָה וּמִן הַתּוֹרָה וּמִן הַתְּפִלָּה, מַה שֶּׁהָיָה נִפְטָר מִכָּל זֶה לוּ מִתְּחִלָּתוֹ לֹא מָשַׁךְ עַצְמוֹ בְּהֲנָאוֹת אֵלֶּה.
וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ בְּעִנְיַן בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (סנהדרין עב ע"א), "עָמְדָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ* שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת". וְכֵן עַל עִנְיַן הַזְּנוּת אָמְרוּ (סוטה ב ע"א), "כָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן".
וְתִרְאֶה כִּי זֹאת הִיא תַּחְבּוּלָה גְדוֹלָה לָאָדָם לְמַעַן הִנָּצֵל מִיִּצְרוֹ, כִּי כֵּיוָן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בְּפֶרֶק הָעֲבֵרָה, קָשֶׁה עָלָיו לְנַצְּחוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ רָחוֹק מִמֶּנָּה יַשְׁאִיר עַצְמוֹ רָחוֹק, כִּי אָז יִהְיֶה קָשֶׁה לַיֵּצֶר לְקָרְבוֹ אֵלֶיהָ.
הִנֵּה הַבְּעִילָה עִם אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת הִיא הֶתֵּר גָּמוּר, אָמְנָם כְּבָר תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין (ברכות כב ע"ב), שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשֵׁיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים,* לְפִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ מֻתָּר, אָמְנָם כְּבָר הוּא מַטְבִּיעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל הָאָדָם הַתַּאֲוָה הַזֹּאת, וּמִשָּׁם יָכוֹל לִמָּשֵׁךְ אֶל הָאִסּוּר, וּכְמַאֲמָרָם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קז ע"א), "אֵבָר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ – רָעֵב,* מַרְעִיבוֹ – שָׂבֵעַ". וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ בַשָּׁעָה הָרְאוּיָה וְהָעֵת הֶהָגוּן, אָמְרוּ עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ ע"ב) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֲנָאָתוֹ.
הַמַּלְבּוּשִׁים וְהַקִּשּׁוּטִים לֹא הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל יָפְיָם אוֹ עַל תַּבְנִיתָם, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָהֶם כִּלְאַיִם וְיִהְיֶה בָהֶם צִיצִית, וְאָז כֻּלָּם מֻתָּרִים. אָמְנָם מִי לֹא יֵדַע שֶׁמִּלְּבִישַׁת הַפְּאֵר וְהָרִקְמָה תִּמָּשֵׁךְ הַגַּאֲוָה, וְגַם הַזְּנוּת יִגְבֹּל בָּהּ, מִלְּבַד הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהָעֹשֶׁק הַנִּמְשָׁכִים מִכָּל מַה שֶּׁהוּא יָקָר עַל הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פרק כב, ו), "כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַיֵּצֶר, אָדָם שֶׁתּוֹלֶה בַּעֲקֵבוֹ,* מְמַשְׁמֵשׁ בְּגָדָיו, וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ, אָמַר, זֶה שֶׁלִּי".
הַטִּיּוּל וְהַדִּבּוּר אִם אֵינוֹ בִדְבַר אִסּוּר וַדַּאי דִּין תּוֹרָה מֻתָּר הוּא, אָמְנָם כַּמָּה בִּטּוּל תּוֹרָה נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ? כַּמָּה מִן הַלָּשׁוֹן הָרַע? כַּמָּה מִן הַשְּׁקָרִים? כַּמָּה מִן הַלֵּיצָנוּת? וְאוֹמֵר (משלי י, יט), "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע".
ה'פרישות' הטובה - להשתמש רק במה שהוא צורך אמיתי
כְּלַל הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם אֵינָם אֶלָּא סַכָּנוֹת עֲצוּמוֹת, אֵיךְ לֹא יְשֻׁבַּח מִי שֶׁיִּרְצֶה לִימָּלֵט מֵהֶם, וּמִי שֶׁיַּרְבֶּה לְהַרְחִיק מֵהֶם. זֶהוּ עִנְיַן הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו.
הוּא מַה שֶּׁהִשְׁתַּבַּח רַבִּי בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְתִּי, שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, עִם הֱיוֹתוֹ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, וְשֻׁלְחָנוֹ שֻׁלְחַן מְלָכִים בְּהֶכְרֵחַ לִיקָר נְשִׂיאוּתוֹ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יא ע"א), "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" – "זֶה רַבִּי וְאַנְטוֹנִינוּס שֶׁלֹּא פָּסַק מֵעַל שֻׁלְחָנָם לֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישׁוּת וְלֹא צְנוֹן, לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים". וְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כְּמוֹ כֵן. וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים שֶׁזָּכַרְתִּי כֻּלָּם מְקַיְּמִים וּמוֹרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִפְרֹשׁ מִכָּל מַה שֶּׁהוּא תַּעֲנוּג עוֹלָמִי, לְמַעַן לֹא יִפֹּל בְּסַכָּנָתוֹ.
___________________________________
הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה – העיסוק בהנאות העולם. לְסוֹף דַּעְתּוֹ – שמתוך משיכתו לבשר וליין יבוא לשדוד את הבריות. כְּתַרְנְגוֹלִים – בריבוי מופרז של בעילות. מַשְׂבִּיעוֹ - רָעֵב - אם נמשך אחר תאוותו, תאוותו מתגברת. שֶׁתּוֹלֶה בַּעֲקֵבוֹ – צועד בצורה שחצנית.
ביאורים
ישנן דתות הרואות ב'חומר' דבר רע המצריך מלחמה נגדו. לעומת זאת, התורה מלמדת אותנו כי גם ה'חומר' הוא יצירה אלוהית, וגם לו יש תפקיד. אם-כן, מהו מקומה של הפרישות?
הרמח"ל מגדיר כי ישנם שני סוגים של התייחסויות אל עולם החומר – חיובית ושלילית (בפרישות השלילית נעסוק בעז"ה מחר). הפרישות החיובית היא הפרישות אשר נועדה לשמור על מסגרת חיים תקינה המתאימה לרצון ה'. פעמים רבות האדם נמשך אחרי כל מיני דברים המותרים לו מצד הדין, אך בסופו של דבר משיכה זו עלולה להסב לו נזק רב. לדוגמה, כאשר אדם מרגיל את עצמו לאכול אוכל מאוד מיוחד, והוא מתמכר אליו, הוא נצרך להתמודד עם כל מיני מציאויות של פיתויים, אשר פעמים רבות גובלים באיסורים.
אם נעמיק בהבנת התופעה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי המשיכה של האדם אחרי הפיתויים הללו, נגלה כי למעשה עיקר החיפוש שלו הוא אחרי התועלת הפרטית שהוא מקבל. חיפוש זה של תועלת פרטית גורם לאדם לשקוע כל הזמן בצורך לספק לעצמו עוד ועוד תאוות ומשיכות, וכך הוא מרגיל את עצמו לחשוב כל הזמן רק על עצמו. מחשבות אלו גורמות לאדם נזק רב, מפני שאט אט הוא שוכח את ה' אלוהיו, זוכר רק את 'עצמו' וזונח את עיקרי העבודה הרצויה. כאן באה מקומה של הפרישות החיובית. פרישות זו משחררת את האדם מהשעבוד שלו לעינוגי הגוף ולסיפוק הנאה עצמית, ומאפשרת לו להיפתח, להתרומם ולהתקדש.
הרחבות
•למי ראויה הפרישות
שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו. דבר ברור ומובן הוא שמידת הפרישות אינה מתאימה לכל אחד. אם-כן עלינו לשאול מה יהיה המדד לפיו יוכל האדם לדעת אם מתאימה לו הפרישות, וכיצד תתיישב בנפש מידה זו הסותרת לכאורה את כוחות הנפש הטבעיים.
הרב קוק התייחס לעניין זה וכתב: "לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עולם הזה, בחיים המדיניים, ובהם הוא מלא רצון (מרוצה) ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמידתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם על ידי פרישותו לא יקנה קדרות הנפש , רק שתהיה נפשו מלאה אורה וצהלה . כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה (שהוא מחליף את תענוגי החוש באור התורה), ויהיה אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים , אז יבא לשלמות האמיתי" [עין איה, ברכות ב, לא]. האדם המתאים למידת הפרישות שרוי בשמחה גדולה ומרוממת מאין כמוה, עד שנפשו אינה משתוקקת כלל להנאות קטנות ממנה. לאדם כזה, שאור התורה והקודש ממלא אותו כל כך עד שהעיסוק בענייני החומר אינו מהווה צורך נפשי עבורו – ראויה מידת הפרישות. זוהי מעלת הנביאים והחכמים שאותה משבח הכוזרי [ג, א]. להם ערבה הפרישות הזו.
לעילוי נשמת מו"ר הרב יעקב משה בן הרב זבולון חרל"פ זצ"ל
לרפואת חיים בן זוהרה הי"ו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
למה ללמוד גמרא?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
