ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
אַךְ הָעִנְיָן הוּא, כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים רַבִּים וְעִקָּרִים יֵשׁ בַּדָּבָר. יֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בוֹ וְיֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו לְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ז, טז), "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה". וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת, וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל כָּל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מַה שֶּׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה* רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.
כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵב.
דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם,
אָמְנָם מִלּוּי הַכֶּרֶס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעֹל וּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר מִינִים רָעִים,
כָּל-שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד,
וּמִפְּנֵי זֶה נִמְצָא הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּתֹקֶף עֲמַל הַסְּחוֹרָה וִיגִיעַת הַקִּנְיָן לְשֶׁתִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עֲרוּכָה כִּרְצוֹנוֹ, וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ אֶל הָעָוֶל וְהַגָּזֵל, וּמִשָּׁם אֶל הַשְּׁבוּעוֹת וּכָל שְׁאָר הַחֲטָאִים הַבָּאִים אַחַר זֶה, וּמֵסִיר עַצְמוֹ מִן הָעֲבוֹדָה וּמִן הַתּוֹרָה וּמִן הַתְּפִלָּה, מַה שֶּׁהָיָה נִפְטָר מִכָּל זֶה לוּ מִתְּחִלָּתוֹ לֹא מָשַׁךְ עַצְמוֹ בְּהֲנָאוֹת אֵלֶּה.
וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ בְּעִנְיַן בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (סנהדרין עב ע"א), "עָמְדָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ* שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת". וְכֵן עַל עִנְיַן הַזְּנוּת אָמְרוּ (סוטה ב ע"א), "כָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן".
וְתִרְאֶה כִּי זֹאת הִיא תַּחְבּוּלָה גְדוֹלָה לָאָדָם לְמַעַן הִנָּצֵל מִיִּצְרוֹ, כִּי כֵּיוָן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בְּפֶרֶק הָעֲבֵרָה, קָשֶׁה עָלָיו לְנַצְּחוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ רָחוֹק מִמֶּנָּה יַשְׁאִיר עַצְמוֹ רָחוֹק, כִּי אָז יִהְיֶה קָשֶׁה לַיֵּצֶר לְקָרְבוֹ אֵלֶיהָ.
הִנֵּה הַבְּעִילָה עִם אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת הִיא הֶתֵּר גָּמוּר, אָמְנָם כְּבָר תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין (ברכות כב ע"ב), שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשֵׁיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים,* לְפִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ מֻתָּר, אָמְנָם כְּבָר הוּא מַטְבִּיעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל הָאָדָם הַתַּאֲוָה הַזֹּאת, וּמִשָּׁם יָכוֹל לִמָּשֵׁךְ אֶל הָאִסּוּר, וּכְמַאֲמָרָם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קז ע"א), "אֵבָר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ – רָעֵב,* מַרְעִיבוֹ – שָׂבֵעַ". וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ בַשָּׁעָה הָרְאוּיָה וְהָעֵת הֶהָגוּן, אָמְרוּ עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ ע"ב) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֲנָאָתוֹ.
הַמַּלְבּוּשִׁים וְהַקִּשּׁוּטִים לֹא הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל יָפְיָם אוֹ עַל תַּבְנִיתָם, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָהֶם כִּלְאַיִם וְיִהְיֶה בָהֶם צִיצִית, וְאָז כֻּלָּם מֻתָּרִים. אָמְנָם מִי לֹא יֵדַע שֶׁמִּלְּבִישַׁת הַפְּאֵר וְהָרִקְמָה תִּמָּשֵׁךְ הַגַּאֲוָה, וְגַם הַזְּנוּת יִגְבֹּל בָּהּ, מִלְּבַד הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהָעֹשֶׁק הַנִּמְשָׁכִים מִכָּל מַה שֶּׁהוּא יָקָר עַל הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פרק כב, ו), "כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה הַיֵּצֶר, אָדָם שֶׁתּוֹלֶה בַּעֲקֵבוֹ,* מְמַשְׁמֵשׁ בְּגָדָיו, וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ, אָמַר, זֶה שֶׁלִּי".
הַטִּיּוּל וְהַדִּבּוּר אִם אֵינוֹ בִדְבַר אִסּוּר וַדַּאי דִּין תּוֹרָה מֻתָּר הוּא, אָמְנָם כַּמָּה בִּטּוּל תּוֹרָה נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ? כַּמָּה מִן הַלָּשׁוֹן הָרַע? כַּמָּה מִן הַשְּׁקָרִים? כַּמָּה מִן הַלֵּיצָנוּת? וְאוֹמֵר (משלי י, יט), "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע".
ה'פרישות' הטובה - להשתמש רק במה שהוא צורך אמיתי
כְּלַל הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם אֵינָם אֶלָּא סַכָּנוֹת עֲצוּמוֹת, אֵיךְ לֹא יְשֻׁבַּח מִי שֶׁיִּרְצֶה לִימָּלֵט מֵהֶם, וּמִי שֶׁיַּרְבֶּה לְהַרְחִיק מֵהֶם. זֶהוּ עִנְיַן הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו.
הוּא מַה שֶּׁהִשְׁתַּבַּח רַבִּי בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְתִּי, שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, עִם הֱיוֹתוֹ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, וְשֻׁלְחָנוֹ שֻׁלְחַן מְלָכִים בְּהֶכְרֵחַ לִיקָר נְשִׂיאוּתוֹ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יא ע"א), "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" – "זֶה רַבִּי וְאַנְטוֹנִינוּס שֶׁלֹּא פָּסַק מֵעַל שֻׁלְחָנָם לֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישׁוּת וְלֹא צְנוֹן, לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים". וְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כְּמוֹ כֵן. וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים שֶׁזָּכַרְתִּי כֻּלָּם מְקַיְּמִים וּמוֹרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִפְרֹשׁ מִכָּל מַה שֶּׁהוּא תַּעֲנוּג עוֹלָמִי, לְמַעַן לֹא יִפֹּל בְּסַכָּנָתוֹ.
___________________________________
הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה – העיסוק בהנאות העולם. לְסוֹף דַּעְתּוֹ – שמתוך משיכתו לבשר וליין יבוא לשדוד את הבריות. כְּתַרְנְגוֹלִים – בריבוי מופרז של בעילות. מַשְׂבִּיעוֹ - רָעֵב - אם נמשך אחר תאוותו, תאוותו מתגברת. שֶׁתּוֹלֶה בַּעֲקֵבוֹ – צועד בצורה שחצנית.
ביאורים
ישנן דתות הרואות ב'חומר' דבר רע המצריך מלחמה נגדו. לעומת זאת, התורה מלמדת אותנו כי גם ה'חומר' הוא יצירה אלוהית, וגם לו יש תפקיד. אם-כן, מהו מקומה של הפרישות?
הרמח"ל מגדיר כי ישנם שני סוגים של התייחסויות אל עולם החומר – חיובית ושלילית (בפרישות השלילית נעסוק בעז"ה מחר). הפרישות החיובית היא הפרישות אשר נועדה לשמור על מסגרת חיים תקינה המתאימה לרצון ה'. פעמים רבות האדם נמשך אחרי כל מיני דברים המותרים לו מצד הדין, אך בסופו של דבר משיכה זו עלולה להסב לו נזק רב. לדוגמה, כאשר אדם מרגיל את עצמו לאכול אוכל מאוד מיוחד, והוא מתמכר אליו, הוא נצרך להתמודד עם כל מיני מציאויות של פיתויים, אשר פעמים רבות גובלים באיסורים.
אם נעמיק בהבנת התופעה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי המשיכה של האדם אחרי הפיתויים הללו, נגלה כי למעשה עיקר החיפוש שלו הוא אחרי התועלת הפרטית שהוא מקבל. חיפוש זה של תועלת פרטית גורם לאדם לשקוע כל הזמן בצורך לספק לעצמו עוד ועוד תאוות ומשיכות, וכך הוא מרגיל את עצמו לחשוב כל הזמן רק על עצמו. מחשבות אלו גורמות לאדם נזק רב, מפני שאט אט הוא שוכח את ה' אלוהיו, זוכר רק את 'עצמו' וזונח את עיקרי העבודה הרצויה. כאן באה מקומה של הפרישות החיובית. פרישות זו משחררת את האדם מהשעבוד שלו לעינוגי הגוף ולסיפוק הנאה עצמית, ומאפשרת לו להיפתח, להתרומם ולהתקדש.
הרחבות
•למי ראויה הפרישות
שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו. דבר ברור ומובן הוא שמידת הפרישות אינה מתאימה לכל אחד. אם-כן עלינו לשאול מה יהיה המדד לפיו יוכל האדם לדעת אם מתאימה לו הפרישות, וכיצד תתיישב בנפש מידה זו הסותרת לכאורה את כוחות הנפש הטבעיים.
הרב קוק התייחס לעניין זה וכתב: "לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עולם הזה, בחיים המדיניים, ובהם הוא מלא רצון (מרוצה) ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמידתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם על ידי פרישותו לא יקנה קדרות הנפש , רק שתהיה נפשו מלאה אורה וצהלה . כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה (שהוא מחליף את תענוגי החוש באור התורה), ויהיה אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים , אז יבא לשלמות האמיתי" [עין איה, ברכות ב, לא]. האדם המתאים למידת הפרישות שרוי בשמחה גדולה ומרוממת מאין כמוה, עד שנפשו אינה משתוקקת כלל להנאות קטנות ממנה. לאדם כזה, שאור התורה והקודש ממלא אותו כל כך עד שהעיסוק בענייני החומר אינו מהווה צורך נפשי עבורו – ראויה מידת הפרישות. זוהי מעלת הנביאים והחכמים שאותה משבח הכוזרי [ג, א]. להם ערבה הפרישות הזו.
לעילוי נשמת מו"ר הרב יעקב משה בן הרב זבולון חרל"פ זצ"ל
לרפואת חיים בן זוהרה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
