ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
ה'ענווה' וחלקיה: במחשבה ובמעשה
הִנֵּה כְבָר דִּבַּרְנוּ לְמַעְלָה מִגְּנוּת הַגַּאֲוָה, וּמִכְּלָלָהּ נִשְׁמַע שֶׁבַח הָעֲנָוָה. אַךְ עַתָּה נְבָאֵר יוֹתֵר בְּדֶרֶךְ עִקַּר* הָעֲנָוָה וּתְבֹאַר הַגַּאֲוָה מֵאֵלֶיהָ.
הִנֵּה כְלַל הָעֲנָוָה הוּא, הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, וְזֶה הֵפֶךְ הַגַּאֲוָה מַמָּשׁ, וְהַתּוֹלָדוֹת* הַנִּמְשָׁכוֹת מִזֶּה תִהְיֶינָה הַהֶפְכִּיּוֹת שֶׁל תּוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה.
וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נִמְצָא, שֶׁתְּלוּיָה בַּמַּחֲשָׁבָה וּבַמַּעֲשֶׂה. כִּי בַתְּחִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עָנָו בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הָעֲנָוִים, כִּי אִם לֹא יִהְיֶה עָנָו בְּדַעְתּוֹ, וְיִרְצֶה לִהְיוֹת עָנָו בַּמַּעֲשֶׂה, לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִן הָעֲנָוִים הַמְדֻמִּים וְהָרָעִים שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה, שֶׁהֵם מִכְּלַל הַצְּבוּעִים אֲשֶׁר אֵין בָּעוֹלָם רָע מֵהֶם. וּנְבָאֵר עַתָּה הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה.
ה'ענווה' במחשבה - ע"י הכרת חסרונות האדם
הָעֲנָוָה בַמַּחֲשָׁבָה הִיא שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ אֲשֶׁר אֵין הַתְּהִלָּה וְהַכָּבוֹד רְאוּיִים לוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַהִתְנַשֵּׂא עַל שְׁאָר בְּנֵי מִינוֹ, וְזֶה מִפְּנֵי מַה שֶּׁחָסֵר מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרֵח, וְגַם מִפְּנֵי מַה שֶּׁכְּבָר יֵשׁ בְּיָדוֹ. מִפְּנֵי מַה שֶּׁחָסֵר מִמֶּנּוּ – פָּשׁוּט הוּא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם, בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשְּׁלֵמוּת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בוֹ חֶסְרוֹנוֹת רַבִּים, אוֹ מִצַּד טִבְעוֹ, אוֹ מִצַּד מִשְׁפַּחְתּוֹ וּקְרוֹבָיו, אוֹ מִצַּד מִקְרִים שֶׁקָּרוּ לוֹ, אוֹ מִצַּד מַעֲשָׂיו, שֶׁ"אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). הֵן כָּל אֵלֶּה מוּמִים בָּאָדָם שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים לוֹ מְקוֹם הִתְנַשְּׂאוּת כְּלָל, אֲפִלּוּ יִהְיֶה בַּעַל מַעֲלוֹת רַבּוֹת, כִּי כְבָר עִנְיְנֵי הַחֶסְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה יַסְפִּיקוּ לְהַחֲשִׁיכָם.
הענווה ראויה גם לחכם וכן לעשיר ולגיבור
הִנֵּה הַחָכְמָה הִיא הַמְּבִיאָה יוֹתֵר אֶת הָאָדָם לִידֵי הִתְנַשְּׂאוּת וְגַאֲוָה, לְפִי שֶׁכְּבָר הִיא מַעֲלָה שֶׁבָּאָדָם עַצְמוֹ בַּחֵלֶק הַנִּכְבָּד שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ, הַשֵּׂכֶל. וְהִנֵּה אֵין לְךָ חָכָם שֶׁלֹּא יִטְעֶה וְשֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִלְמֹד מִדִּבְרֵי חֲבֵרָיו, וּפְעָמִים רַבּוֹת אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי תַלְמִידָיו, אִם כֵּן אֵפוֹא אֵיךְ יִתְנַשֵּׂא בְחָכְמָתוֹ? וְאָמְנָם מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל יָשָׁר, אֲפִלּוּ אִם זָכָה לִהְיוֹת חָכָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג, בֶּאֱמֶת כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיִתְבּוֹנֵן יִרְאֶה שֶׁאֵין מָקוֹם לְגַאֲוָה וְהִתְנַשְּׂאוּת. כִּי הִנֵּה מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל שֶׁיֵּדַע יוֹתֵר מֵהָאֲחֵרִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא מַה שֶּׁבְּחֹק טִבְעוֹ לַעֲשׂוֹת, כְּעוֹף שֶׁמַּגְבִּיהַּ הָעוּף לְפִי שֶׁטִּבְעוֹ בְּכָךְ, וְהַשּׁוֹר מוֹשֵׁךְ בְּכֹחוֹ לְפִי שֶׁחֻקּוֹ הוּא, כֵּן מִי שֶׁהוּא חָכָם, הוּא לְפִי שֶׁטִּבְעוֹ מְבִיאוֹ לָזֶה, וְאִלּוּ אוֹתוֹ שֶׁעַכְשָׁו אֵינוֹ חָכָם כָּמוֹהוּ הָיָה לוֹ שֵׂכֶל טִבְעִי כָּמוֹהוּ – הָיָה מִתְחַכֵּם כְּמוֹ שֶׁנִּתְחַכֵּם. אִם כֵּן אֵין כָּאן לְהִתְנַשֵּׂא וּלְהִתְגָּאוֹת, אֶלָּא אִם יֵשׁ בּוֹ חָכְמָה רַבָּה הִנֵּה הוּא מְחֻיָּב לְלַמְּדָהּ לְמִי שֶׁצָּרִיךְ אֵלֶיהָ, וּכְמַאֲמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי (אבות ב, ח), "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ".
אִם עָשִׁיר הוּא – יִשְׂמַח בְּחֶלְקוֹ, וְעָלָיו הוּא לַעֲזֹר לְמִי שֶׁאֵין לוֹ. אִם גִּבּוֹר הוּא – לַעֲזֹר לַכּוֹשְׁלִים וּלְהַצִּיל לַעֲשׁוּקִים. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לִמְשָׁרְתֵי הַבַּיִת, שֶׁכָּל אֶחָד מְמֻנֶּה עַל דְּבַר מָה, וְרָאוּי לוֹ לַעֲמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ לְפִי פְּקֻדָּתוֹ, לְהַשְׁלִים מְלֶאכֶת הַבַּיִת וּצְרָכֶיהָ, וְאֵין בְּכָאן מָקוֹם לְגַאֲוָה לְפִי הָאֱמֶת.
וְהִנֵּה זֶה הָעִיּוּן וְהַהִתְבּוֹנְנוּת הָרָאוּי לְכָל אִישׁ אֲשֶׁר שִׂכְלוֹ יָשָׁר וְלֹא מִתְעַקֵּשׁ. וּכְשֶׁיִּתְבָּרֵר זֶה אֶצְלוֹ, אָז יִקָּרֵא עָנָו אֲמִתִּי, שֶׁבְּלִבּוֹ וּבְקִרְבּוֹ הוּא עָנָו,
וְהוּא כְּעִנְיַן דָּוִד שֶׁאָמַר לְמִיכַל (שמואל ב' ו, כב), "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי".
___________________________________
בְּדֶרֶךְ עִקַּר – באופן ממוקד. וְהַתּוֹלָדוֹת – והתוצאות.
ביאורים
לאחר קניית מידת החסידות מגיעה קניית מידת הענווה. יש שתי גישות ללימוד מסילת ישרים. דרך אחת היא ללמוד כל מידה וכל פרק, ולאחר שקונים אותם לעלות אל המדרגה הבאה. לאחר שקונים את מידת הזהירות, למשל, אפשר לעבור אל השלב הבא שהוא הזריזות, וכך הלאה. הגישה השנייה אומרת שאין ללמוד את הספר בצורה זו, אלא ללמוד בו לפי סדר הפרקים. גם אם עוד לא הצלחנו לקנות לגמרי את המידה, אפשר לעבור ללמוד את הפרק הבא. על ידי חזרות רבות על הספר ועל ידי עבודה והשקעה קונים לאט לאט את המידות. בכל מקרה, מידת החסידות אינה יכולה להיבנות ללא עבודה כלשהי על מידת הענווה. ואכן הרמח"ל עסק גם קודם במידת הענווה כגון בפרק העוסק במידת הנקיות: "אֲשֶׁר מִפְּנֵי הַקֹּשִׁי הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּהַשָּׂגָתָהּ (של מידת הענווה) הוּשְׂמָה בְּדִבְרֵי רַבִּי פִּנְחָס מִן הָאַחֲרוֹנוֹת". לא סתם מוצבת מידת הענווה לקראת סוף סולם המדרגות בעבודת ה', כדי להגיע לענווה אמיתית יש לבנות שלבים מוקדמים.
במידת הנקיות דיבר הרמח"ל על הנקיות מגאווה משום שחסיד אינו יכול להיות אדם בעל גאווה. החסיד משתדל לקיים את רצון ה' בעוד שהגאוותן מספק את רצון עצמו. כעת, לאחר שלמדנו את מידת החסידות יכול הרמח"ל לגשת למידה יקרה וחביבה זו, מידת הענווה. כי רק מי שעושה את רצון ה' באמת, מבין שהוא כלי ביד הקב"ה ועושה רצונו כרצון הקב"ה, יכול להיות בעל ענווה אמיתית.
הרחבות
•הכל בזכות אחרים
הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה. הגמרא אומרת: "משמת רבי – בטלה ענווה ויראת חטא אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא" [סוטה מט:]. כלומר: רב יוסף אמר לתנא ששנה את המשנה שלא יאמר שלאחר מות רבי בטלה הענווה, מכיוון שהוא, (רב יוסף עצמו) קיים והוא עניו. ישנו קושי גדול בדברי רב יוסף, שכן לכאורה דבריו נראים כגאווה. רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר: "כי באמת היה לרב יוסף לב נשבר ונדכה עד שלא היה בדעתו שיש לו שום יתרון מצידו רק מצד שיש לו שורש בקדושה בתולדה מבחינת התקשרות כללות נפשות ישראל " (וכיוון שאינו תולה זאת בעצמו כלל, הדבר אינו גאווה) [פרי צדיק, במדבר, חג שבועות].
•הצדיקים השלמים
אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. מדברים אלו משמע שכל אדם עלי אדמות נכשל בחטא. דבר זה, לכאורה, סותר את דברי הגמרא המונה ארבעה אנשים שלא חטאו אלא מתו 'בעטיו של נחש' (בשל חטא אדם הראשון) [שבת נה:]. בעלי התוספות דנים בשאלה זאת ומתרצים: "ברוב בני אדם קאמר".
אמנם השל"ה כותב שתירוץ התוספות דחוק, ומסביר שכתוצאה מחטא עץ הדעת האדם ירד באופן כזה שאינו יכול להישמר לפחות משגיאה קטנה: "וזה מה שאמרו, ארבעה מתו בעטיו של נחש, רצה לומר, מה שחטאו לא היה מצד רצונם, רק מצד הכרח החומר שבא מהנחש . ולפי זה, קרא (הפסוק) ד'אשר יעשה טוב ולא יחטא' קאי אכולי עלמא (מדבר על כולם)" [של"ה למסכת תענית, קמד-קמה].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
