(כב. במשנה עד כב: 3-)

חלק א – טענת האישה לגבי מעמדה

א. משנה – אם לאישה יש מיגו (הפה שאסר) – נאמנת,

            למשל – התחתנתי והתגרשתי, נשביתי ולא נבעלתי.

ב. מקור לדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" –

1. 1.פסוק – "את בתי נתתי לאיש הזה לאישה".


2. 2.סברא – הוא אסרה והוא התירה.

(הפסוק מלמד שני דברים אחרים: 1. שאב מוסר ביתו לקידושין. 2. שפרשיית "מוציא שם רע" שייכת רק בקידושין רגילים ובלא בייבם).

ג. אישה שחזרה בה ("אשת איש אני, פנויה אני") – נאמנת אם יש לה אמתלא.

למשל בברייתא – שרצו אותה אנשים לא מהוגנים לכן אמרה שהיא אשת איש כדי שיעזבו אותה.

כנ"ל גם לגבי "טמאה אני, טהורה אני".

(כב: 3+)

חלק ב – סתירה בין שני עדים: האם מת בעלה/התגרשה

א. ברייתא: אישה ושני עדים אומרים שהבעל מת/גירשה, ושני עדים אומרים שלא

            אסורה להינשא לאחר מספק.

            אם כבר נישאה –

                        אם אחרי שני העדים שהתירו – מותרת לשני (כשלאישה ולבעל השני ברור שהיא מותרת).

                                אם אחרי שני העדים שאסרו –

לרבנן – עדיין מותרת,

לר' מנחם בר יוסי - אסורה לשני וצריכה להתגרש ממנו.

ב. רי"ח: בטענת מיתה – מותרת אם נישאה, בטענת גירושין – אסורה.

            הסברים לרי"ח:

1. אביי - מדובר שלכל צד יש רק עד אחד, ולעד אחד יש רק משמעות בטענת מיתה כדי להתיר עגונות (ובאמת יכלו להתיר לכתחילה, אך לא מתירים מפני לזות שפתיים).


2. רבא – רי"ח פשוט פסק מסברא במיתה להקל ובגירושין להחמיר,

במיתה – לא תטען שמת אם אינה 100% בטוחה, שמא יבוא הרוג ברגליו,
בגירושין יכולה לשקר.

1. רב אסי – באופן כללי רי"ח הקל כרבנן,
   אלא שכאן טענו שזה קרה היום, שאז בגירושין לא סביר שכבר איבדה את הגט.


2. 1.אביי (כמו שאמר ברי"ח לעיל) – מדובר שיש עד אחד לכל צד,

(כב: 3-)

ג. ברייתא נוספת -

רישא - סתירה האם התקדשה – אסורה, ואם נישאה מותרת,

סיפא - סתירה האם התגרשה – אסורה, ואם נישאה אסורה (כר' מנחם בר יוסי בברייתא הקודמת).

מה ההבדל?[1]

ולכן מתעלמים מכל העדים ונשארת במצבה - ברישא פנויה ובסיפא אשת איש.

(כאמור לעיל ברי"ח, אם יש עד שמעיד שמת אז נאמן, אך כאן רק מעיד שהתגרשה).

1. רב אשי – איפוך,

והעדים שאומרים ש"כן" נאמנים,
והעדים שאומרים ש"לא" אינם נאמנים, כי לא ראינו אינה ראיה -

ולכן –

ברישא – נאמנים שהתקדשה,
ובסיפא – נאמנים שהתגרשה (אך בכ"ז לא תינשא לכתחילה משום לזות שפתיים (רש"י)),

פשיטא!

יש חידוש: מדובר אפילו כשעדים שלא ראו גרים באותה חצר, והיו אמורים לשמוע אם התקדשה, וכל שכן אם התגרשה, קמ"ל שלפעמים מתקדשים בצנעא, ולפעמים אפילו מתגרשים בצנעא, ולכן זה שלא שמעו אינה ראיה.

[1] תוס' – לכאורה יש הבדל ברור: במקרה הראשון היא בחזקת פנויה, במקרה השני היא בחזקת אשת איש.
ודוחים התוס' – חזקה לא משפיעה כשיש עדים.