נמצאים אנו בסיום ימי השלושים להסתלקותו של אותו גאון וצדיק. מה כבר לא נאמר בימים אלו, אך דומה שכל מה שנאמר אינו אפילו בבחינת טיפה מן הים הגדול של אישיותו הענקית שהייתה שרויה כאן בתוכנו.
ברי לי שאי אפשר להקיף במסגרת קצרה זו מעט מזעיר מדמותו וגדלותו, אך המחשבה שעלתה בראשי לרגל הזמן בו אנו נמצאים, הייתה דמותו של הרב זצ"ל בשעה שהיה עומד בתפילת השחר של בוקר יום ירושלים אצל שריד בית מקדשנו לפני בוראו. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הרב את ארץ ישראל ואת ירושלים שבתוכה, בוז יבוזו לו. אהבה שהביאה אותו, יחד עם רעייתו שתבדל"א, לעזוב את כל אשר היה להם מאחוריהם בגלות ארץ העמים ולעלות לארץ ולחונן עפרה, אל הר טרשים שבין הרי בתר. ממנעמי סיר הבשר של אמריקה אל תקומת מדינת ישראל של ערב מלחמת יום הכיפורים, אל משימה של בניית ההתיישבות ביהודה ושומרון, אל מסירות נפש עצומה למען הרבצת התורה ובניינה בארץ ישראל.
ויותר מכך – אל ירושלים, שכה הרבה לדבר בשיחותיו המיוחדות, בהאי יומא דקא גרים, עליה ועל מהותה: "אדם מישראל מחויב לדרוש את ירושלים אף כשהוא נמצא בירושלים הבנויה, לדרוש אותם רבדים קיומיים־מטאפיזיים של קדושה, שמסתתרים, שנמצאים אחר כותלנו, שמציצים וקורצים, אך נשארים בנבכי הסלע בסתר המדרגה. לשמור על הקיים, אך להתגעגע אל מה שחסר ולכמוה אליו. להעריך את הבנוי, אך לזכור כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך..." (מתוך שיחת יום ירושלים ה'תשמ"ח).
כל חייו של הרב זצ"ל היו דרישה, דרישה אחת גדולה, אל ה' ואל טובו, אל הקודש ואל הנשגב, אל הטמיר והמרומם. הוא ניסה להרים גם אותנו, תלמידיו, אל היכולת הזו – לדרוש, לחיות בתחושת הפער בין המצוי לרצוי, לאהוב אותה, לדעת שלשמה ניתנה הנשמה בגוף, כדי לערוג לשוב אל יוצרה. הוא ראה בירושלים של מטה בבואה לרעיון זה – מקום בו הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, אך עדיין מסתתר מאחורי פרגוד מחיצת קודש הקדשים, א־ל מסתתר בשפריר חביון, נכסה ונגלה.
יהי רצון שנזכה ללכת בקצות דרכיו בקודש, ולזכות לראות בגאולת ציון וירושלים!
יהי זכרו ברוך.
ברי לי שאי אפשר להקיף במסגרת קצרה זו מעט מזעיר מדמותו וגדלותו, אך המחשבה שעלתה בראשי לרגל הזמן בו אנו נמצאים, הייתה דמותו של הרב זצ"ל בשעה שהיה עומד בתפילת השחר של בוקר יום ירושלים אצל שריד בית מקדשנו לפני בוראו. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הרב את ארץ ישראל ואת ירושלים שבתוכה, בוז יבוזו לו. אהבה שהביאה אותו, יחד עם רעייתו שתבדל"א, לעזוב את כל אשר היה להם מאחוריהם בגלות ארץ העמים ולעלות לארץ ולחונן עפרה, אל הר טרשים שבין הרי בתר. ממנעמי סיר הבשר של אמריקה אל תקומת מדינת ישראל של ערב מלחמת יום הכיפורים, אל משימה של בניית ההתיישבות ביהודה ושומרון, אל מסירות נפש עצומה למען הרבצת התורה ובניינה בארץ ישראל.
ויותר מכך – אל ירושלים, שכה הרבה לדבר בשיחותיו המיוחדות, בהאי יומא דקא גרים, עליה ועל מהותה: "אדם מישראל מחויב לדרוש את ירושלים אף כשהוא נמצא בירושלים הבנויה, לדרוש אותם רבדים קיומיים־מטאפיזיים של קדושה, שמסתתרים, שנמצאים אחר כותלנו, שמציצים וקורצים, אך נשארים בנבכי הסלע בסתר המדרגה. לשמור על הקיים, אך להתגעגע אל מה שחסר ולכמוה אליו. להעריך את הבנוי, אך לזכור כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך..." (מתוך שיחת יום ירושלים ה'תשמ"ח).
כל חייו של הרב זצ"ל היו דרישה, דרישה אחת גדולה, אל ה' ואל טובו, אל הקודש ואל הנשגב, אל הטמיר והמרומם. הוא ניסה להרים גם אותנו, תלמידיו, אל היכולת הזו – לדרוש, לחיות בתחושת הפער בין המצוי לרצוי, לאהוב אותה, לדעת שלשמה ניתנה הנשמה בגוף, כדי לערוג לשוב אל יוצרה. הוא ראה בירושלים של מטה בבואה לרעיון זה – מקום בו הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, אך עדיין מסתתר מאחורי פרגוד מחיצת קודש הקדשים, א־ל מסתתר בשפריר חביון, נכסה ונגלה.
יהי רצון שנזכה ללכת בקצות דרכיו בקודש, ולזכות לראות בגאולת ציון וירושלים!
יהי זכרו ברוך.