ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
לאה בת יהודית
הקצות 1 מוכיח מסוגייתנו שבדיינים אין כלל זה. לדעת רב אחא 2 הרי שמהתורה גם דיין אחד כשר, והסיבה שהצריכו חכמים שלשה היא 'גזירה משום יושבי קרנות', כלומר משום אנשים שאינם בקיאים בדין, ולאחר שהצריכו שלשה - אי אפשר שלא יהיה אחד מהם גמיר (כלומר שיודע את ההלכות). והנה אם נאמר שגם בדיינים פוסל דיין פסול את כל הרכב בית הדין - מה הועילו חכמים בתקנתם? גם אם אחד מהדיינים יהיה גמיר, הוא עצמו יפסל מכח נוכחותו של הדיין האחר, שאינו גמיר!
את ראיית הקצות ניתן לדחות בשתי דרכים.
האחרונים דחו את דברי הקצות מכח שיטת הראב"ד 3 . הגמרא במסכת מכות 4 שואלת 'אלא מעתה נרבע יציל!', כלומר כיון שעד פסול פוסל את כל כת העדים - מדוע בעל הדין עצמו, שגם הוא פסול להעיד, לא יפסול את הכת? ומתרצת "על פי שנים עדים יקום דבר - במקיימי דבר הכתוב מדבר" ומבאר רש"י "ולא בעושי דבר". הראב"ד מסביר את תשובת הגמרא שיש להבחין בין עד פסול לבין מי שכלל אינו עד. גזלן וקרוב הם עדים פסולים, ולגביהם נאמר הכלל שהם פוסלים את העדות כולה, אך בעל הדבר אינו נקרא עד פסול - הוא כלל לא נקרא עד, הוא בעל הדבר! וכתבו אחרונים שלפי יסוד זה יש לדחות את ראיית הקצות, שכן גם דיין שאינו יודע הלכות אינו נקרא כלל דיין. הגמרא אומרת כי העמדת דיין שאינו הגון דומה להעמדת אשירה במזבח. חלק ממהותו של דיין היא ידיעת הלכות - עץ אינו דיין!
דרך נוספת לדחיית ראיית הקצות ניתן לומר ע"פ היסוד שכתב הריטב"א בשם הרי"ף 5 . הריטב"א מבאר שאם העד הכשר כלל לא התכוון להצטרף עם הפסול - אין עדותו בטלה, ולא נאמר דין זה אלא כשהכיר הכשר את הפסול והצטרף עמו. יסוד דבריו בסוגיא עצמה, שדין זה לא נאמר אלא כשיש כת שהצטרפה (שהעידו תוך כדי דיבור זה לזה).
ועתה יש מקום לדון בדעת רב אחא. חכמים תקנו לדון בשלשה כדי שיהיה בהם אחד שגמיר. ניתן להבין זאת בשני אופנים: ניתן להבין שחכמים תיקנו שכדי לדון דיני ממונות לא מספיק דיין אחד ויש צורך בבית דין שלם המורכב משלשה דיינים, אך אפשר להבין שחכמים השאירו את דין התורה שרק הדיין הכשר יכול לדון, אלא שמתוך שלשה דיינים אנו בטוחים שיש אחד מהם שגמיר, והוא זה שדן. לפי ההבנה האחרונה, הרי שהדיינים הפסולים כלל לא הצטרפו לדיין הכשר, וממילא לא שייך כאן דין קרוב או פסול.
על שיטת שמואל ששנים שדנו דיניהם דין שאלו האחרונים - הרי צריך בית דין נוטה! גם קושיא זו כלל אינה מתחילה לפי ההבנה השניה, שכן שנים אלו כלל אינם נקראים בית דין.
הראשונים נחלקו האם רב אחא מצריך מהתורה אחד סמוך. רבינו חננאל 6 כותב "מדאורייתא חד והוא מומחה דן", ולעומתו כתב הר"ן שאין צורך בסמוך שהרי לא כתוב בפסוק 'בצדק תשפוט עמיתך' מילת אלהים. וכותב הר"ן שעל מי שמפרש שיש צורך במומחה (מלשונו רואים שהבין בדעת רבינו חננאל שמומחה היינו סמוך) לא מובנים דברי הגמרא שמתוך שלשה "אי אפשר דלית בהו חד דגמיר" - וכי מתוך שלשה אנשים אי אפשר שלא יהיה בהם אחד סמוך?
באופן פשוט משמע מהר"ן שהמחלוקת תלויה במחלוקת רש"י ותוספות האם לדעת רב אחא יש עירוב פרשיות. לפי התוספות שיש עירוב פרשיות צריך סמוך, ולפי רש"י שאין פרשיות אין צריך סמוך. אך דרך זו קשה ברמב"ם שנוקט להלכה שאין צורך בסמוך (כך כתב הר"ן עצמו בדעתו) אף שסובר שיש עירוב פרשיות.
התוספות 7 שואל מדוע לא למדים מ"משפט אחד' שצריך בהודאות והלוואות סמוכים? וענה "מדכתב רחמנא מומחים גבי גזילות ש"מ דלגבי הכי לא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות. אבל קשה למאן דאית ליה עירוב פרשיות מומחין דכתב רחמנא גבי דיני ממונות למה לי? ושמא לעניין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות כיון דסגי ב3". מה השתנה בין ההו"א למסקנה? ניתן להבין בשני אופנים את הצורך במומחים: מצד חומרת הנושא, ומצד בית הדין, כלומר על הרכב שאינו סמוך אין שם בית דין. בשאלתם הבינו התוספות שהצורך בסמוכים הוא מצד הנושא, ועל כן אין לומר שדוקא בדיני נפשות נאמר דין זה, שהרי הפסוק אומר שלמרות ההבדל בין דיני נפשות לממונות יש להשוות את דיניהם. אולם במסקנתם מבינים התוספות שדין זה הוא מצד בית הדין, שלא שייך בית דין שאינו סמוך, וכיון שכבר ראינו שבדיני ממונות יש בית דין מסוג אחר - שלשה ולא עשרים ושלשה - לא שייך ללמוד מזה על זה פרטים השייכים להרכב בית הדין.
אפשר להוכיח שהרמב"ם חולק על התוספות בנקודה זו. הרמב"ם 8 כותב שסמיכת זקנים בשלשה, אך רק אחד מהם צריך להיות סמוך. ואם כן יש להבין, מהי משמעות השנים האחרים? באופן פשוט - כי יש צורך בבי"ד. רואים שהמושג בית דין אינו זוקק סמוכים מצד עצמו, אלא רק מצד הנושא. והדברים כמעט מפורשים גם ביחס לסוגייתנו: הרמב"ם 9 שאע"פ שאחד כשר לדון אינו נקרא בי"ד ונפק"מ להודאת בע"ד (סוף פ"ה), שלשה שדנו הם כן בי"ד ואפילו אם הם הדיוטות - ורואים שהמושג בי"ד אינו זוקק סמוכים (אמנם, כאן מדובר בדרבנן - ). מקום נוסף בו מתבארת דעת הרמב"ם הוא דין גירות, שלדעת הרמב"ם (לפי הנושאי כלים) גם בית דין הדיוטות יכול לקבל גרים, וא"כ רואים שהמושג בית דין אינו דורש סמיכה.
נדון בדברים מכיוון נוסף. המשנה 10 עוסקת באדם שאומר "נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך", כלומר שבעלי הדין מקבלים עליהם דיינים פסולים. להלכה קבלה זו תקיפה ואין בעל הדין יכול לחזור בו, ונחלקו האחרונים בתוקפה של קבלה זו, האם היא הופכת את הדיין הפסול לבית דין בדין זה, או שאין היא מועילה אלא מצד התחייבות ממונית בין בעלי הדין. שתוקפו ע"י התחייבות. המנחת חינוך 11 מדייק מהחינוך שהמצוות השייכות לסדר הדין, כמו מצוות 'שמוע בין אחיכם', 'לא תשא שמע שוא' וכו' אינן נוהגות בדיינים שהתקבלו ע"י בעלי הדין, אך הוא עצמו חולק.
עמדנו למעלה על השאלה האם תקנת החכמים הפכה את כל השלשה לבית דין או שרק הדיין שגמיר נחשב דיין, ולאור חקירה זו ניתן לבאר את דברי התוספות. הברייתא 12 אומרת 'דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי'. לדעת רש"י כשרותו של מומחה לרבים לדון לבדו היא רק לשיטת רב אחא הסובר שמהתורה אחד כשר לדון, אך התוספות נוקטים שגם לדעה שיש עירוב פרשיות ומדאורייתא צריך שלשה - הכשירו מדרבנן יחיד מומחה. בהמשך מוכיחים התוספות שסמכותו של מומחה לרבים אינה מצטמצמת רק למקרה שקיבלוהו בעלי הדין, שאם כן גם מי שאינו מומחה יכול כפי ששנינו "נאמן עלי אבא", ועל יסוד זאת מוכיחים שגם שלשה הדיוטות יכולים לכפות, שכן הברייתא השוותה ביניהם. ודבריהם טעונים ביאור, מדוע הוכיחו ששלשה יכולים לכפות רק מכך שהברייתא השוותה את דינם לדין מומחה לרבים, לכאורה אפשר להוכיח באופן ישיר על שלשה הדיוטות כשם שהוכיחו על מומחה לרבים, שאם יכולים הם לדון רק ע"י קבלת בעלי הדין אין כל צורך בתקנה, שהרי גם רועי בקר כשרים! אם נאמר ששלשה הדיוטות נחשבים בית דין אזי מובן שלגביהם אין להוכיח באופן זה, שכן גם אם נאמר שהם אינם יכולים לדון בכפייה תהיה משמעות להפיכתם לבית דין - לעניין תוקף הודאת בעל דין (שאין הוא יכול לחזור בו), דין 'הוחזק כפרן' (אם בעל הדין נמצא שקרן בטענתו שוב אין הוא נאמן על ממון זה ללא ראיות) ועוד. לעומת זאת לעניין מומחה לרבים הראיה היא טובה, שכיון שאין הוא נחשב בית דין אלא רק דיין אחד ממילא אין לו סמכויות אלו (כמבואר ברמב"ם).
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.

שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.

שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.

יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.

אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.

בחירות תשפ"ז משמעות הבחירות לאור שלבי הגאולה
השיעור עוסק במשמעות יום הבחירות והקמת המדינה כשלב מתקדם בתהליך הגאולה, שבו עם ישראל עובר מקיבוץ גלויות פיזי לבירור רוחני ומוסרי. הדובר מדגיש כי הנהגת המדינה והחוקים צריכים לצמוח מתוך הרוח והזהות הישראלית-תורנית, ולא רק מתוך ניסיון להשתלב בין האומות

עין אי"ה - הרב משה גנץ מדרגות היראה, הענווה והלימוד האמיתי
שבת א, קס"ח
השיעור עוסק במהותה של יראת שמיים כבסיס הכרחי המשמר את לימוד התורה ומעניק לו עומק ומשמעות, גם כאשר בראשיתה היא מצומצמת ומעורבת בדמיון. בהמשך לכך מבאר הרב את חשיבות מידת הענווה ככלי המאפשר לאדם לפנות מקום לה' ולחוות שמחה ורוממות רוח בעולמו.

וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.











