^ 1.יש מקום לעיין בדבריו מדוע אין זו דרישת טעמא דקרא.
^ 2.לאור זאת דן הנחל יצחק בתוספתא שנפסקה בשולחן ערוך (ה, ב) בה נאמר שאין לדון בשבת אולם בדיעבד אם דנו דינם דין. ומביא שו"ת ר"ן (סי' מד) הכותב לגבי התקנה שפעוטות יכולים למכור שאם מכרו במקום איסור אין המוכר תופס משום שלא תיקנו במקום איסור. לפי זה מקשה הנחל יצחק מדוע נפסק שאין לדון בשבת ובדיעבד הוי דין, הרי לרוב הראשונים והפוסקים תקנת "שליחותייהו" היא רק מדרבנן וחכמים לא תיקנו תקנותיהם במקום איסור. ובשלמא התוספתא אולי עוסקת בזמן שיש סמוכים אך מדוע הראשונים והפוסקים פסקו כן גם לזמן הזה? ולכאורה מוכח כנתיבות שהווי מהתורה.
לבסוף דוחה הקושיא על פי משנה למלך הכותב שהיסוד של הר"ן נכון דווקא במקום שלא היה יכול להגיע לאותה התוצאה באופן המועיל, ולכן במקרה שלנו שיכלו לדון גם ביום חול אף אם דנו בשבת דינם דין. עוד תירץ על פי מהרי"ט ונתיבות (סי' רח) הכותבים שאת הכלל "אי עביד לא מהני" אומרים רק במקום שעל ידי שנאמר כן נמנע את האיסור, ולכן לגבי ההלכה שאם דנו בשבת דינם דין לא אומרים אי עביד לא מהני כי עצם המעשה לדון אסור שמא יכתוב בשבת, ולכן אף אם נאמר שאין דינם דין עדיין נמצא שעברו על איסור חכמים שהרי סוף סוף עשו מעשה שעלול לגרום לכתיבה בשבת. על פי זה מתרץ גם את שאלתו מדברי הר"ן, שהר"ן אמר שחכמים לא העמידו תקנתם במקום איסור דווקא במקום שעל ידי שנאמר כן יימנע האיסור אך לגבי דיון בשבת שהאיסור הוא בעצם הדיון אף אם לא תהיה לו חלות לא יימנע האיסור אם נאמר שלא חל הדין.
^ 3.בכך מתרץ הוא קושיא שהעלה הנחל יצחק, מדוע פסק השולחן ערוך את דין 'נסכא' ודינם דומים הרי אומרים 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' רק בשבועה מהתורה ובימינו שדנים רק מכח תקנת חכמים זוהי שבועה דרבנן. ולדבריו מתורץ שכן הואיל וקיבלו עלייהו שוב יש תוקף מהתורה לשבועה.