ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כוחו של קטן בקניינים

בית מדרש גמרא סנהדרין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשע"ו

כוחו של קטן בקניינים

סנהדרין דף סט ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עפרה מרמלשטיין

הגמרא לומדת שאין צורך לחזר אחר גר קטן שגזלוהו ומת, אם יש אחריו יורשים, משום שקטן אינו מוליד. הראשונים דנים כאן כיצד יתכן בכלל שיש לגר קטן ממון הרי אינו יורש את אביו, ומתוך כך נכנסים לדון אם יש מקרים בהם יש לקטן יכולת קניינית מהתורה.
שנינו בגיטין נט ע"ב: "מציאת חרש, שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום", משמע שמהתורה אין להם יכולת לבצע מעשה קניין ולקנות חפצים ורק חכמים תיקנו להם שיוכלו כדי למנוע מחלוקות. וכן במשנה בבבא בתרא קנו ע"ב ובגמרא שם מבואר שהקטן עצמו לא יכול לבצע מעשה קניין ולזכות, ונחלקו התנאים אם גדול יכול לזכות עבורו.
מאידך, בגיטין סד ע"ב מובא שישנן שלוש דרגות בגודל ופקחות הילד: אם אינו יודע להבחין בערך החפץ ויודע שאגוז יש ליטול ולשמור ואילו צרור יש להשליך – אינו זוכה כלל; אם יודע להבחין – זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים; ואם כשנותנים לו חפץ הוא מחזירו כשדורשים אותו בחזרה לאחר שעה – זוכה בין לעצמו בין לאחרים. כמובא ב תוס' (סנהדרין סח ע"ב ד"ה קטן), מוכח מהמשך הסוגיא שם שהקטן זוכה בגיל זה מהתורה.

דעת אחרת מקנה
התוס' והרמ מיישבים שיש לחלק בין מקרה שיש דעת אחרת מקנה למקרה שאין. הגמרא בדף נט ע"ב עוסקת במציאה ששם אין דעת אחרת ולכן אין לקטן כח לזכות ואילו בדף סד ע"ב מדובר שיש דעת אחרת שאז בעזרת דעת המקנה יכול לזכות אם הגיע לגיל הבחנה. סיוע לדבר, מביא הקצות (רמג ס"ק ה) מדברי הרשב"א בגיטין (כ ע"ב ד"ה ובא). הגמרא שם מסתפקת אם גט שהבעל כתב על קלף שהיה שייך לאשה כשר או שחוששים שלא ידעה שצריך להקנות לו את הקלף, ומנסה לפשוט ממעשה בזקן אחד שהיה מלווה לבני הכפר והוא עצמו היה כותב את שטרי שהלוואה עבור הלווים ואחרים היו חותמים, ודוחה שזקן שאני משום שידע להקנות. מקשה הרשב"א מה מועילה ידיעתו הרי גם אם הוא התכוון להקנות סוף סוף הקונים שלקחו את הקלף לא התכוונו לבצע בלקיחתו מעשה קניין, ומדוע שונה מיבמות נב ע"ב שהעודר בנכסי בגר ולא ידע שהם נכסי הגר לא קנה. ומיישב שיש לחלק בין מקרה שיש דעת אחרת מקנה למקרה שאין. גם כאן משמע שכוונת הקניין של הנותן מועילה לקונה שעושה את מעשה הקניין.
אולם יש לברר מדוע דעת המקנה מועילה, הרי הקונה עושה את מעשה הקניין ואם לקטן שקונה ועושה את מעשה הקניין אין כח לעשות את מעשה הקניין ולזכות כיצד תועיל דעתו של המקנה?!
הרמב"ם (מכירה כט, יא) מתייחס לקניית קרקע, בה אפילו מדרבנן לא תיקנו לקטן זכייה, וכותב: "יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו, אף על פי שאין ממכרו בקרקע כלום, שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו". לכאורה דבריו אינם מובנים שהרי דין זכין עוסק במקרה שמקנים על ידי אדם שלישי והמקנה עצמו לא יכול להקנות לקונה מדין זכין. הקצות (רלה ס"ק ד) עומד על דבריו ומבאר שכוונתו כדברי תוס' שדעת אחרת מועילה, אלא שהוא נימק זאת שמועיל מצד "זכין". ואולם בדין זכין הרגיל המקנה עצמו לא יכול לזכות עבור הקונה אלא צריך להקנות על ידי אדם שלישי, אך צריך לומר שכאן שהקטן עצמו עושה את מעשה הקניין אלא שאין לו כח להחיל את הקניין יכול גם המקנה עצמו להחיל את הקניין מדין זכין. עולה מדברי הקצות ברמב"ם שפשוט שגם מעשה הקניין וגם כוונת הקניין צריכים להיעשות על ידי הקונה אלא שבפועל ניתן לפצל ביניהם, שאת מעשה הקניין יעשה הקונה ואילו את הכוונה יעשה המקנה ויזכה אותה עבור הקונה.
על פי מסביר הקצות (רמג ס"ק ה) מדוע לפני שהגיע לגיל שמבחין בין ערך אגוז לצרור אינו יכול לקנות אפילו כשיש דעת אחרת, ומבאר שהואיל והמקנה מזכה לקטן רק את הכוונה ואילו את עצם המעשה עושה הקטן, מועיל דווקא כשמבחין בין ערך אגוז לצרור, שאז אמנם עדיין אין כוונתו כוונה אך מכל מקום יש לו יד, אך קטן מכך הריהו כשוטה שאין לו כלל יד ולכן אפילו דעת אחרת לא תועיל. אין כוונת דבריו, שאין לקטן כלל בעלות ורשות קניינית שהרי אפילו תינוק בן יומו יורש אביו, אלא צריך להסביר כוונתו שאין מעשהו נחשב כמעשה קנין אלא כמעשה קוף בעלמא. ההבנה המינימלית להבין מה הוא עושה מוכרחת שתהא על ידו ואותה לא יכול המקנה לזכות עבורו.
התוס' עצמם אינם יכולים ללכת בדרך זו, שהרי כפי שכתבו אפילו על ידי אדם שלישי לא ניתן להקנות לקטן מדין זכין הואיל וזכין מועיל מדין שליחות וקטן אינו בר שליחות. הרמב"ם כנראה סבר כדברי הקצות (קה ס"ק א) שזכין אינו מדין שליחות אלא זהו דין בפני עצמו, שחידשה התורה שניתן לזכות עבור אחר, ולפי זה ניתן ללמוד חידוש זה גם לגבי קטן. על כל פנים בדעת התוס' צריך עוד לבאר מדוע וכיצד מועיל קניינו של הקטן כאשר יש דעת אחרת מקנה.
הגר"ש שקופ (בבא מציעא סי' יב) חולק על ביאור הקצות בדעת הרמב"ם, וכותב שמעשה קניין ללא כוונה לקנות הוא מעשה קוף בעלמא ולכן לא שייך כלל לפצל בין הכוונה למעשה, שבפועל אחד יעשה את המעשה ואחר יכוון ויזכה עבורו את הכוונה. הוא עצמו מסביר שהואיל ובהקנאה מעבירים את בעלות החפץ מהמקנה לקונה ושניהם שייכים לפעולה זו הקניין יכול להתבצע על ידי כל אחד מהם. כאשר הקונה מגביה או מושך את החפץ יש צד של עשייה לשני הצדדים, מצד הקונה עצם המשיכה ומצד המקנה – זה שהוא מניחו למשוך ולהיות כבעלים על חפצו נחשב כצד מעשה קניין מצידו. לכן במקרה שהקונה מכוון ומגביה הרי שהוא עושה את פעולת ההעברה, אך כאשר המקנה מכוון הרי שהוא עושה את הפעולה הקניינית, ואין כאן פיצול בין המעשה לכוונה אלא נחשב הדבר שהמקנה עושה גם את המעשה וגם את הכוונה. הגר"ש שקופ מוסיף שמעבר למעשה ולכוונה הצריכים להיעשות על ידי אחד מהם, צריך שיהיה לכל אחד מהצדדים ידיעה ורצון. לכן לכאורה לקטן יש בעיה לקנות, אמנם בדין זכין גילתה לנו התורה שבדבר שהוא זכות אין צורך בידיעה מצד הזוכה, ולכן גם הקטן יכול לזכות. נראה שבדברים אלו בא הגר"ש שקופ להסביר את דברי הרמב"ם שקונה מצד זכין, שהרי לכאורה לפי הסבר הגר"ש שקופ יכול לזכות משום שהמקנה יכול לעשות את מעשה הקניין ואין צורך בזכין. על כך עונה שמכל מקום זקוקים לדין זכין המלמדנו שבדבר זכות אין צורך בידיעתו.
לפי דבריו תובן גם שיטת התוס', כי אין צורך כדברי הקצות שהמקנה יזכה את הכוונה עבור הקונה אלא המקנה עושה את כל הקניין. לדבריו, צריך להבין מדוע דעת אחרת אינה מועילה גם בהקנאה לשוטה ולקטן שלא הגיע לגיל הבחנה, הרי הצד המעשי של המקנה שהרשה לקטן להגביה אינו מעשה קוף, וצריך לומר שהואיל והגבהת קטן היא כמעשה קוף גם לא ניתן להחשיב את נתינת הרשות לקטן להגביה כמעשה של המקנה.
נפקא מינה בין הסבר הקצות להסבר הגר"ש שקופ היא במקרה שאדם שלח שליח להגביה עבורו מציאה או לעדור בנכסי הגר אך השליח לא ידע שזו מציאה וחשב שהחפץ כבר שייך לשולחו ולכן כשהגביה לא התכוון להחיל מעשה קניין. הקצות (ערה ס"ק ג) כותב שזכה הואיל ושלוחו של אדם כמותו והשולח כן התכוון לקנות. אולם הגר"ש שקופ חולק לשיטתו וכותב שאי אפשר לפצל בין המעשה לכוונה.
התוס' בגיטין (סה ע"א ד"ה צרור) מקשים בין הגמרא בגיטין שקונה משהגיע לגיל הבחנה לבין הגמרא בבבא בתרא קנו ע"כ שזכין לקטן ולא לגדול משום שהקטן עצמו אינו יכול לזכות. נראה שלא רצו לחלק ששם מדובר שאין דעת אחרת מקנה 1 כי משמע שהוצרכו לתקן שזכין לקטן לא רק במציאות אלא גם כשיש דעת מקנה ואם כן משמע שגם במקרה זה הקטן לא קונה מעצמו ולפיכך הוצרכו לתקן לו שאפשר לזכות עבורו. ותירצו שם התוס' בתירוצם הראשון שמדובר בקטן שעוד לא הגיע לגיל הבחנה, ובתירוצם השני כתבו שמדובר בקניין חליפין שבכך אינו מבחין. כעין זה כתב גם הר"ן שם (ל ע"ב בדפי הרי"ף), שקטן זוכה דווקא במטלטלין ודווקא בשהגיעו לידו כגון בקניין הגבהה או משיכה אך בקניין אגב או חליפין או בשטר 2 שהחפץ עצמו לא מגיע ליד הקטן אינו קונה. נראה שהם עוסקים במקרה שיש דעת אחרת מקנה ומסייגים שאף זה לא תמיד מועיל אלא רק בסוג מעשה קניין שהחפץ מגיע ממש ליד הקטן, שאז הוא מבין ומפנים יותר את המשמעות.

תירוצים נוספים

הש"ך (רמג ס"ק ו) חולק על החילוק של דעת מקנה וכותב ש"דוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש"ס" וכן ש"אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות למה לא יזכה גם כן במציאה". והוא עצמו מיישב את הסתירה שהגמרא בגיטין נט ע"ב האומרת שיש גזל רק מדרכי שלום עוסקת בקטן שאינו מבחין בין ערך אגוז לצרור ולפיכך אין לו זכייה מהתורה אולם היודע להבחין יש לו יכולת לקנות מהתורה, וכפי שמשמע בירושלמי, המובא גם בתוס', שלקטן בר דעת יש זכייה מהתורה. נמצא לדבריו שאין חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא אלא אם הוא קטן שאינו מבחין אינו קונה מהתורה ואם הוא כבר מבחין קונה מהתורה אפילו ללא דעת אחרת. הש"ך אינו מתייחס לסוגיא בסוכה.
רש"י בסוכה פירש שאין להקנות לקטן לולב משום שחכמים תיקנו לו זכייה. משמע שאף כשיש דעת אחרת אינו קונה מהתורה (וכן מדבריו בגיטין סד ע"ב משמע שמדובר בתקנות מדרבנן), ולדבריו צריך להעמיד הסוגיא בסוכה בקטן שלא הגיע לגיל פעוטות שאז עדיין לא תיקנו לו שיוכל להקנות לאחרים, אך צריך עיון כיצד יסביר את הסוגיא בגיטין סד ע"ב ממנה משמע שיש אפשרות כלשהי שקטן יקנה מהתורה. מכל מקום לשיטתו אין סתירה בין שתי הסוגיות בגיטין, משום שהנאמר בדף סד ע"ב שקונה הוא רק מדרבנן ואם כן מיושב עם דף נט ע"ב שמציאת קטן יש בה גזל רק משום דרכי שלום.
הר"ן בסוכה (ל ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסי') כותב שמדובר בקטן שלא הגיע לגיל פעוטות. לכאורה היה נראה שסבר כרש"י שקונה רק מדרבנן ולכן נאלץ להעמיד בגיל שלא יכול להקנות כלל, אולם קשה כי הר"ן עצמו דן כתוס' בסתירה בין הסוגיות בגיטין ומוכח מכך שכן הבין שקונה מהתורה. ונראה ליישב שסבר שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא ולכן אף אם קונה מהתורה ויכול להקנות רק מדרבנן עדיין אין בכך בעיה, ומשום כך נאלץ להעמיד מתחת גיל פעוטות שאז אינו יכול להקנות אפילו מדרבנן. ואכן הריטב"א שם מעמיד מתחת גיל פעוטות וכותב בפירוש טעם זה.

זכיית גדול עבור קטן
לגבי זכיית גדול שלישי (שאינו המקנה) עבור הקטן, כפי שהובא למעלה, נחלקו בכך התנאים בבבא בתרא קנו ע"ב, אם יכול לזכות עבורו או לא. התוס' (אצלנו ושם) מבארים שגם לשיטה שניתן לזכות עבורו זוהי רק תקנה מדרבנן אך מהתורה ודאי שלא ניתן, שהרי נאמר בבבא מציעא י ע"א שחצר זוכה מטעם שליחות ולפיכך לקטן שאינו בר שליחות אין החצר זוכה, ומסיקים מכך התוס' שכל זכייה אינה מטעם שליחות ואם כן מהתורה אין יכולת לזכות עבור קטן. התוס' הולכים לשיטתם גם בבבא מציעא שם שזכייה מטעם שליחות, ואולם אין זה דבר מוסכם, כמבואר בקצות (קה ס"ק א) שהובא למעלה, וכן הרשב"א ו הריטב"א בגיטין (מב ע"א) חולקים וסוברים שזכין אינו מטעם שליחות. לכאורה היה נראה שגם הסוברים שזכייה אינה מטעם שליחות מודים שהזכייה לקטן היא רק תקנה מדרבנן, כי כך משמע מפשט הגמרא בבבא בתרא, שהרי נחלקו שם אם זכין רק לקטן משום שקטן אינו יכול לזכות בעצמו ולפיכך תיקנו עבורו או שכל שכן שזכין גם לגדול. לדעה שזכין רק לקטן זו ודאי תקנה מדרבנן, ואם כן מסתבר שגם לדעה החולקת שזכין גם לגדול, מודה בכך שזכייה לקטן היא רק תקנה. אולם הרשב"א והריטב"א כותבים בפירוש שזכין לקטן מהתורה, ונראה שסברו שנחלקו גם בכך התנאים, והסוברים שזכין גם לגדול סוברים שאין זו תקנה אלא דין מהתורה.




^ 1.גם מהתוס' אצלנו נראה שלא חילק כן, שהרי בתחילה הביאו את הגמרא בב"ב ממנה משמע שאינו זוכה מהתורה ואחר כך את הגמרא בגיטין סד ע"ב ממנה עולה שזוכה מהתורה ואז הקשו מגיטין נט ע"ב שמשמע שזוכה רק מפני דרכי שלום ולא מהתורה ותירצו שיש לחלק בין מקרה שיש דעת אחרת מקנה למקרה שאין. לכאורה תמוה מדוע לא הקשו מהגמרא בב"ב שכבר הביאו קודם לכן, ונראה מכך ששם הבינו שאפשר להעמיד בפשטות בקטן שלא הגיע לגיל הבחנה ולכן הקשו דווקא מגיטין נט ע"ב ומכח הקושיא חידשו את החילוק של דעת אחרת מקנה.
^ 2.בחידושי הר"ן הזכיר שגם שטר לא מועיל. ושם המהדיר בהו' מוסד הרב קוק (הערה 130) הקשה על מה שהזכיר קניין אגב, שהרי בין כה וכה אינו קונה הקרקע.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il