ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
ביבמות מו ע"ב נאמר שלצורך גיור זקוקים להרכב של שלושה דיינים, ולומדים זאת מכך שהתורה מתבטאת ביחס לגיור בלשון "משפט", משמע שיש לכך גדר של משפט ולפיכך כמו בכל הדינים זקוקים להרכב של בית דין שהוא בשלושה. הגמרא שם מביאה סיפור שאחד בא לפני שלושה סמוכים כדי להתגייר ואומרת על כך "שמע מינה גר צריך שלושה" ובהמשך המהלך שואלים מדוע לא נאמר גם "שמע מינה שצריך סמוכים" ועונים שאין ראיה לכך כי אולי במקרה הזדמן שהם היו סמוכים. משמע מהגמרא שיש מקום להסתפק אם צריך מומחים או לא.
הרמב"ן מקשה מה הצד לומר שלא צריך מומחים הרי אם לומדים מ"משפט" להשוות גדרי גיור לגדרי המערכת המשפטית ומכך לומדים שצריך שלושה יש ללמוד שגם צריך סמוכים כמו במערכת המשפטית. על הצד השני מקשה הרמב"ן וכן ראשונים נוספים, אם אכן צריך סמוכים מהתורה כיצד אנו מקבלים היום גרים למרות שאין סמוכים, ואין לענות ש"שליחותייהו קעבדינן" שהרי זו תקנה מדרבנן ועליה להועיל דווקא בקידושין וגיטין שכל המקדש על דעת חכמים מקדש (הרשב"א מוסיף שבממונות מועיל מכח הפקר בית דין הפקר), אך לגבי גיור כיצד מדרבנן ניתן להתיר לבת ישראל להינשא לאדם שמדאורייתא הוא גוי.
הרמב"ן משיב על הצד הראשון שהפסוק "משפט" הינו אסמכתא בלבד ואין מקור מפורש להשוואה להרכב של מערכות המשפט אלא זוהי מסורת, והמסורת היא רק לעניין שזקוקים לשלושה אך לא לעניין סמוכים.
על הצד השני משיב הרמב"ן בשני אופנים. בתחילה עונה שיש לומר שעקרונית אכן זקוקים לסמוכים אך יש לימוד מיוחד "לדורותיכם" המלמדנו שבזמן שאין סמוכים אין צורך בתנאי זה, כשם שהגמרא בכריתות ט ע"א אומרת שעקרונית צריך גם הרצאת דמים לצורך הגיור אך בזמן שאין קרבנות לא צריך, ולומדים זאת מהנאמר "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם", משמע שבכל דור ניתן לגייר. ובאופן נוסף מיישב שאולי השליחות של ההדיוטות מכח הסמוכים מועילה מהתורה.
ניתן ללמוד מדבריו לגבי תקנת "שליחותייהו" שסבר כעיקר שתוקף התקנה הוא רק מדרבנן ולכן לגיטין יש כח רק מצד הפקעת הקידושין (שכל המקדש על דעת חכמים מקדש) ועל דרך האפשר הוסיף שאולי יש לומר שתוקפה מדאורייתא מכח השליחות, אולם הוא לא מבאר את דבריו כיצד יכול לחול מהתורה.
הרשב"א שואל כיצד ניתן היום לקבל גרים למרות שאין סמוכים, ומשיב שלומדים מ"משפט" להשוות לשאר המשפטים רק לעניין השלושה אך לא לעניין הסמוכים, (לשונו דומה ללשון הרמב"ן אמנם הוא לא כותב שהלימוד "משפט" הוא רק אסמכתא, ומשמע שזהו לימוד גמור ובכל זאת ההשוואה לשאר הדינים היא רק חלקית). ומוסיף שיתכן שלמדו להשוות רק לעניין הצורך בשלושה ולא לעניין הסמוכים מהנאמר "לדורותיכם". בשונה מאופן הלימוד של הרמב"ן מ"לדורותיכם" לדעתו לומדים מכך שמעיקר הדין לא צריך סמוכים בגיור אף בזמן שהם מצויים, כי הפסוק מלמדנו לא ללמוד כלל מ"משפט" את עניין הסמוכים.
משמע מדברי הרשב"א שהגיור בהדיוטות מועיל מן התורה ואין צורך בתקנת "שליחותייהו" שהיא מועילה רק מדרבנן. לעומת זאת בגיטין פח ע"ב כתב שגם הגיור מועיל רק מכח תקנת "שליחותייהו". בפשטות משמע מדבריו שם שאכן מועיל רק מדרבנן אך קשה כיצד יתרץ את שאלת הרמב"ן שגם הוא שאלה בעצמו ביבמות, ולכאורה משמע שסבר שאכן יש לחכמים תוקף להתיר בת ישראל לגוי, וצריך עיון גדול.
הנתיבות (א ס"ק א) מביא דעת הרמב"ן והרשב"א שהתקנה מועילה רק מדרבנן, ולכן נזקקו בגיטין להסביר שמועיל מצד הפקעת הקידושין, אמנם הנתיבות עצמו סבור שמועיל מהתורה משום שהתורה מסרה הדבר לחכמים, אלא שהם החליטו לאפשר זאת רק בדבר שכיח שיש בו חסרון כיס. ההכרח של הנתיבות היה מכח קושיית הרמב"ן והרשב"א כיצד מועילה תקנת חכמים להתיר לבת ישראל להינשא לגר, והרי מבואר ביבמות צ ע"ב שאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. על פי זה יש להסביר את התירוץ השני ברמב"ן, שכתב שאפשר שמועיל אפילו מהתורה. אולם דברי הנתיבות עדיין זקוקים לביאור, מניין והיכן מצאנו שהתורה מסרה כח זה לחכמים. המנחת אשר (דברים סי' א אות ה) מרחיב בביאור יסוד זה וכותב: "נמסר לחכמים ברוח קדשם ובעומק בינתם שהלא צופה הדורות מראש גזר בחכמתו שיחרב בית המקדש והלא אי אפשר שיהא העולם חרב בלי דין ובלי דיין ואיש את רעהו חיים בלעהו ועל כרחך דבזמן שאין סמוכין עבדינן שליחותייהו ויכולין לדון בשליחותייהו דקמאי ונמסר הדבר ביד חכמים לקבוע באיזה דין לדון בשליחותייהו דקמאי ובאיזה דין לא".
על פי יסוד זה נראה להסביר את התירוץ השני של הרמב"ן וכן את הרשב"א בגיטין, ואף שפשט הרשב"א נראה יותר שהתקנה מועילה רק מדרבנן ובכל זאת יש להם כח, מפאת הקושי הגדול לומר כך צריך להסביר שאכן מועיל מהתורה.
על פי דברי הנתיבות נוכל להסביר קושי נוסף. הרשב"א ביבמות ביאר שבדיני ממונות מובן כיצד התקנה מועילה משום שהפקר בית דין הפקר, ולכאורה כך הבין גם הרמב"ן שטרח להסביר רק כיצד מועיל בגיטין, אולם קשה כי תשובה זו פותרת רק את הבעיה בהדיוטות שדינם אינו דין אך יש בעיה נוספת והיא האיסור ללכת בפני הדיוטות, ולדברי הנתיבות מיושב כי נמסר בידם להכשיר גם דיינים אלו. ובדעת הרמב"ן והרשב"א יש ליישב כפי שכתב הר"ן (ב ע"ב ד"ה ובדין) שיסוד האיסור לא ללכת "לפניהם" הוא כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחים 1 אך כאשר תיקנו ש"שליחותייהו קעבדינן" והם עצמם נתנו כח לדון בהדיוטות הרי שהם עצמם מחלו על כבודם בעניין זה, ושוב אין איסור. הר"ן עצמו סבור שזו בדיוק הסיבה שחכמים נזקקו לתקנת "שליחותייהו" ולא הסתפקו בלהתיר הדיוטות מכח הפקר בית דין הפקר, כי הפקרם יועיל רק לכך שדין ההדיוטות יהיה דין אולם עדיין לא יפתור את איסור ההליכה לערכאות.
הנחל יצחק (סי' א, בעיקר ענף ב) כתב שהעיקר לדינא ש"שליחותייהו" מועיל רק מדרבנן כי כן דעת רוב הראשונים שלא כנתיבות, שהרי כן דעת הרשב"א וכן נטיית הרמב"ן, וכן מדוייק מרש"י (ב ע"ב ד"ה משום) שכתב "ותקנתא היא", ואילו לנתיבות אין זו תקנת חכמים אלא עיקר דין התורה שכן התורה נתנה להם 'כח דאורייתאי' בכך 2 .
הנחל יצחק מקשה מדוע לא אומרים (עיין שו"ע ה, ב) שאם דנו בשבת אין הדין חל מצד שאין שליח לדבר עבירה, שהרי כל הסמכות היום היא מכח שליחות של הסמוכים הראשונים. ומתרץ על פי משנה למלך האומר שאם ציווה שולח לעשות מעשה כלשהו בסתם ואפשר לקיים הציווי גם בהיתר אך השליח מעצמו עשאו באופן האסור הווי שליחות.
יש לדייק מדבריו שמבין ש"שליחותייהו קעבדנן" פועל ממש מטעם שליחות, ולכן יש לדון על פי הלכות שליחות שאין היא חלה במקום עבירה. על פי זה יש לכאורה ליישב באופן נוסף (שלא כנתיבות) את התירוץ השני ברמב"ן וכן את הרשב"א בגיטין, כיצד מועילה התקנה מהתורה, והתשובה היא שמועיל מכח שליחות, שהרי שליחות מועילה מהתורה. אולם באמת אי אפשר לומר כך שהרי כאן השולח כבר מת ובכל שולח שמת בטלה שליחותו. וכן במנחת אשר הביא טעם נוסף לכך שוודאי אין כאן שליחות ממש, שהרי ברור שכהן לא יכול למנות זר שיהא שליח במקומו לעבוד בבית המקדש וכך גם לא שייך שהכשרים לדון ישלחו פסולים שידונו מכוחם. ואכן הנחל יצחק עצמו לא הבין שמדובר בגדרי שליחות ממש שהרי סובר שמועיל רק מדרבנן, ואם הייתה זו שליחות גמורה עליה להועיל מהתורה, אלא נראה כוונתו שאף שאין כאן ממש שליחות מכל מקום חכמים ביססו את תקנתם על העיקרון של שליחות ולכן כוחם לא עדיף משליחים.
בין אם נאמר שהתקנה היא רק מדרבנן ובממונות מועילה מכח הפקר בית דין ובין אם מועילה מהתורה משום שנמסר הדבר לחכמים, יש לשאול מדוע נזקקו לבסס זאת על "שליחותייהו". שאלה זו מתעצמת לפי שיטת הנחל יצחק שיש מכך גם נפקא מינה מגבילה, שבמקום ששליחות לא אמורה לחול גם להם לא אמור להיות כח. ונראה שחכמים בתקנותיהם השתדלו לא להמציא "יש מאין" ולכן השתדלו להתבסס על דבר שכבר יש לו תוקף מסויים ולהרחיבו. לפי השיטות שמועיל רק מצד הפקר בית דין אפשר לענות באופן נוסף, כפי שהשיב הר"ן המובא למעלה, שהפקר בית דין מועיל רק לכך שדינם יהיה דין אך עדיין יש בעיה מצד איסור "לפניהם" ולפיכך תיקנו שהם עושים שליחות המומחים ובכך מחלו על כבודם והתירו את האיסור.
החושן אהרון (סי' א ד"ה ולא וד"ה ודע) כתב גם הוא שהעיקר לדינא שזו תקנה מדרבנן כרוב הראשונים ולא כנתיבות, אולם לדעתו בימינו היא מועילה לדיני ממונות אף מהתורה משום שהמנהג שבכל קהילה יש רב מסויים שרק הוא דן באופן קבוע ואם כן נחשב שקיבלוהו עליהם כל בני הקהילה וב"קיבלו עלייהו" יש כח לקבל גם פסולים 3 . המנחת אשר (דברים סי' ב) דוחה דבריו שקבלה כללית לא אמורה להואיל כאשר כרגע בדיון זה בעלי הדין מתנגדים, ואם כן לא יובן כיצד יש היום סמכות לדון גם בעל כרחם.
דברי החושן אהרון כמובן לא יעזרו לפתור את שאלת הגיור לפי ההסבר השני ברמב"ן ולפי הרשב"א בגיטין שסברו ש"שליחותייהו" מועיל גם לגיור, אלא רק לשיטתו שפסק כתירוצו הראשון של הרמב"ן שכלל אין צורך היום בסמוכים בגיור, ובא להסביר רק מדוע בדיני ממונות מועיל מהתורה עד ששבועתם נחשבת שבועה מדאורייתא.
^ 1.יש מקום לעיין בדבריו מדוע אין זו דרישת טעמא דקרא.
^ 2.לאור זאת דן הנחל יצחק בתוספתא שנפסקה בשולחן ערוך (ה, ב) בה נאמר שאין לדון בשבת אולם בדיעבד אם דנו דינם דין. ומביא שו"ת ר"ן (סי' מד) הכותב לגבי התקנה שפעוטות יכולים למכור שאם מכרו במקום איסור אין המוכר תופס משום שלא תיקנו במקום איסור. לפי זה מקשה הנחל יצחק מדוע נפסק שאין לדון בשבת ובדיעבד הוי דין, הרי לרוב הראשונים והפוסקים תקנת "שליחותייהו" היא רק מדרבנן וחכמים לא תיקנו תקנותיהם במקום איסור. ובשלמא התוספתא אולי עוסקת בזמן שיש סמוכים אך מדוע הראשונים והפוסקים פסקו כן גם לזמן הזה? ולכאורה מוכח כנתיבות שהווי מהתורה.
לבסוף דוחה הקושיא על פי משנה למלך הכותב שהיסוד של הר"ן נכון דווקא במקום שלא היה יכול להגיע לאותה התוצאה באופן המועיל, ולכן במקרה שלנו שיכלו לדון גם ביום חול אף אם דנו בשבת דינם דין. עוד תירץ על פי מהרי"ט ונתיבות (סי' רח) הכותבים שאת הכלל "אי עביד לא מהני" אומרים רק במקום שעל ידי שנאמר כן נמנע את האיסור, ולכן לגבי ההלכה שאם דנו בשבת דינם דין לא אומרים אי עביד לא מהני כי עצם המעשה לדון אסור שמא יכתוב בשבת, ולכן אף אם נאמר שאין דינם דין עדיין נמצא שעברו על איסור חכמים שהרי סוף סוף עשו מעשה שעלול לגרום לכתיבה בשבת. על פי זה מתרץ גם את שאלתו מדברי הר"ן, שהר"ן אמר שחכמים לא העמידו תקנתם במקום איסור דווקא במקום שעל ידי שנאמר כן יימנע האיסור אך לגבי דיון בשבת שהאיסור הוא בעצם הדיון אף אם לא תהיה לו חלות לא יימנע האיסור אם נאמר שלא חל הדין.
^ 3.בכך מתרץ הוא קושיא שהעלה הנחל יצחק, מדוע פסק השולחן ערוך את דין 'נסכא' ודינם דומים הרי אומרים 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' רק בשבועה מהתורה ובימינו שדנים רק מכח תקנת חכמים זוהי שבועה דרבנן. ולדבריו מתורץ שכן הואיל וקיבלו עלייהו שוב יש תוקף מהתורה לשבועה.
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה ללמוד גמרא?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות שטיפת כלים בשבת
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
כאב הגלות ותקוות הגאולה
פסח שני
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
