^ 1.עוד הקשה מכך שהגמרא רצתה ללמוד את המקור לרוב מהדין שמכה אביו ואמו מות יומת, משמע שהולכים אחר הרוב ותולים שנולד לאביו. במקרה זה יש מיעוט ורואים מהגמרא שבכל זאת הולכים אחר הרוב בדיני נפשות ויש ללמוד בקל וחומר גם לממונות. ומביא שאחיו תירץ (שב שמעתתא פרק ח), שבמקרה שהרוב לא בא בשעת מעשה אלא קודם המעשה אין זה נחשב דיני נפשות וודאי הולכים אחריו. ומסייע לכך מדברי הרמב"ם (סנהדרין טז, ו) שהצורך בשני עדים לחייב מלקות הוא רק בעדות על שעת המעשה אולם האיסור עצמו יכול להתחזק באיסור על ידי עד אחר ושוב אם יבוא אדם ויאכל אותו יתחייב מלקות.
^ 2.אמנם בשיעורי רבי שמואל (ס"ק מב) ביאר שגם לשיטת הגר"ח לא מיושב, כי אמנם חידש שגם בסנהדרין יש את החידוש של רובו ככולו כמו בשחיטת רוב סימנים, ולפיכך אנו מתייחסים לפסקם כאילו כך פסקו כל דייני הסנהדרין אך עדיין אין דין של הפיכת המיעוט לדין הרוב ולא בטלה דעת המיעוט אלא שכדברי הגר"ח היא נחשבת כדעת זקנים שהם מחוץ להרכב הסנהדרין. לבסוף מיישב שאף לשיטת הגר"ח מוכרחים לומר שיש גם דין ביטול ברוב, כי אפשר לומר שהחידוש של רובו ככולו הוא דווקא בכגון שני סימנים שאין מיעוט המתנגד לרוב ואם כן בסנהדרין שיש מיעוט המתנגדים אין לומר רובו ככולו אלא על כרחך שהמיעוט בטל ברוב ורק לאחר מכן ניתן לומר רובו ככולו. ומכל מקום גם לאחר החידוש שהמיעוט בטל ברוב זקוקים גם לדין שרובו ככולו משום דברי העונג יום טוב (סי' ד) הכותב שאם נתערבו מיעוט חוטים שלא נטוו לשמה ברוב שנטווה לשמה אין המיעוט מקבל דין הרוב שנטווה לשמה, משום שביטול ברוב מוריד דינים מהמיעוט אך אין בכוחו לתת את מעלת הרוב למיעוט, ואם כן גם לאחר שהמיעוט בטל מכל מקום לא ניתן להחשיבו כחלק ממניין הדיינים של הסנהדרין הפוסקת את הדין. לכן זקוקים אנו גם לדין רובו ככולו כדי שהרוב המזכים או המחייבים ייחשבו ככל ההרכב, וממילא ההרכב הפוסק אינו חסר במניינו מהנדרש. נמצא שיש שלושה דינים ברוב: א. הליכה אחר הרוב. ב. ביטול המיעוט והפיכתו לדין הרוב. ג. רובו ככולו.