הליכה אחר רוב הדיינים | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
סנהדרין

קטגוריה משנית

746

11 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

המשנה בדף כט ע"א עוסקת בהכרעת בית דין בדיני ממונות וכותבת שאם שניים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הריהו זכאי ואם שניים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הריהו חייב.
בדף ג ע"ב נאמר שרבי יאשיה אינו סובר את הדין שצריך שיהיה בית דין נוטה, כלומר שההרכב יהיה אי-זוגי, ואת הפסוק "לנטות אחרי רבים להטות" מעמיד בדיני נפשות. ומקשה הגמרא מהמשנה בדף כט ע"א הכותבת בפירוש שהולכים אחר הרוב בדיני ממונות ומשיבה שאת הדין שהולכים אחר רוב הדיינים לומד בקל וחומר מדיני נפשות, שאם שם הולכים אחר הרוב כל שכן בדיני ממונות.

הסבר התוס' בסנהדרין
התוס' (ד"ה דיני) מקשים מדברי שמואל בבבא בתרא צב ע"ב שאין הולכים בממון אחר הרוב, וקשה מדוע לא נלמד בקל וחומר מדיני נפשות שכן הולכים, ואין לתרץ שגם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב רק ברובא דאיתא קמן ולא בדליתא קמן כי בדף סט ע"א מוכח שהולכים גם בדליתא כגון ברוב נשים יולדות לתשעה חודשים ולא לשבעה וכן רוב האנשים טועים ביום אחד בתאריך משום שאינם יודעים אם קידשו או עיברו את החודש. התוס' מתרצים שהרוב בו עסק שמואל בבבא בתרא – רוב שוורים לחרישה – אינו רוב חשוב כמו בשאר המקומות ולכן שם אמר שמואל שלא הולכים אחריו בממונות. עולה מדבריהם שאכן אין חילוק בין ממונות לנפשות וברוב רגיל שהוא רוב טוב הולכים אחריו בין בנפשות בין בממונות בין ברובא דאיתא קמן ובין בדליתא, וכל דברי שמואל שלא הולכים אחר הרוב בממונות הם רק ברוב מאוד מסויים שהוא רוב גרוע, וברוב כזה כמובן גם בנפשות לא הולכים אחריו. מכל מקום התוס' לא פירשו דבריהם ולא כתבו מדוע רוב זה גרוע הוא.
הב"ח (רלב ס"ק כא) מפרש שזהו רוב גרוע לפי שמדובר שכנגד אדם אחד שקונה מאה שוורים לחרישה יש מאה בני אדם שקונים יחד עשרה שוורים לשחיטה, שאז אמנם מצד השוורים רובם לחרישה אך מצד הקונים רוב הקונים קונים לשחיטה. וכן פירש על דרך זה את המקרה בגמרא שם של זרעוני פשתן, שכנגד אדם אחד שקונה עשר סאים לזריעה יש מאה בני אדם שקונים יחד סאה אחת לאכילה.
קונטרס הספיקות (כלל ו סע' א-ד) מקשה שהגמרא השוותה ודנה שם במקרים נוספים של רוב שבהם לא ניתן להעמיד באופן זה, כגון רוב נשים בתולות נישאות ורוב פרות מתעברות ויולדות. ומביא את הסברו של המהר"ם חביב (גט פשוט, בכללים, כלל א), המסביר את התוס' כאן על פי הסברם בבבא קמא וסובר שאין אלו הסברים שונים אלא כוונת שניהם לדבר אחד. את התוס' בבבא קמא, שגם דבריהם אינם בהירים כל כך, מסביר שבהכרעת בית דין המיעוט נחשב כאינו משום שגם המיעוט מצווים לבטל דעתם ולהורות כמו הרוב. על פי זה מסביר שרוב לחרישה אינו רוב חשוב משום ששם המיעוט אינו בטל כמו בדיינים. לפי זה דינו של שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב אינו מצומצם כלל אלא כך הדין ברוב המקרים.
אך קונטרס הספיקות מקשה על דבריו, וחולק גם על עצם הסברו בתוס' בבבא קמא וגם על הדימוי בין שני הדיבורים והוא עצמו סובר שאלו תירוצים חלוקים. את התירוץ בסנהדרין מסביר שזהו רוב גרוע מבחינה מציאותית כמותית משום שהמיעוט מצוי בשונה מרוב נשים לתשעה יולדות וכד' ששם המיעוט אינו מצוי כל כך ולכן זהו רוב חשוב וטוב.
השב שמעתתא (שמעתתא ד פרק ו) מסביר באופן שונה וכותב שזהו רוב גרוע איכותית משום שאין זה רוב טבעי אלא רוב התנהגותי התלוי ברצון האדם ופעמים הרבה שאדם נוהג כמיעוט. אפשר לבאר דבריו שרוב התנהגותי גרוע משום שהוא עשוי להשתנות ואפשר להסביר שהוא גרוע משום שאין הוא מעיד באופן פרטי על אדם זה. כאשר טבע בהמות להיות בריאות וכשרות גם טבע הבהמה שלפנינו להיות כך אלא שיתכן שאירע משהו שגרם לה להיות חריגה אולם בהתנהגות אף שיש הסתברות שגם זה שלפנינו הינו מן הרוב מכל מקום זוהי הסתברות בעלמא ואין מטבעו להיות כזה אלא הדבר תלוי בדעתו וברצונו.
השב שמעתתא מביא מקור לחילוק זה מדברי המלחמות (קידושין כב ע"א מדפי הרי"ף) המקשה מדוע כשהחתן נתן לכלה סבלונות חוששים לקידושין ולא הולכים אחר הרוב, שהרי הרוב נותנים סבלונות ורק אחר כך מקדשים. ועונה שכאן אין זה רוב של חיוב וטבע שאי אפשר אלא כן אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המיעוט, ולכן במקום איסור אשת איש החמירו לחוש. אם כן רואים שרוב זה הוא רוב גרוע ואף על פי כן הולכים אחריו באיסורים מלבד באשת איש, וברוב כזה סוברים התוס' שעסק שמואל וחידש שבממונות אין הולכים אחריו.

הסבר התוס' בבבא קמא
התוס' בבבא קמא (כז ע"ב ד"ה קמ"ל) תירצו באופן אחר וכתבו שלגבי הליכה אחר רוב דיינים נחשב המיעוט כאינו ואין לומר העמד ממון בחזקתו משום שבית הדין מוציא ממנו ולכן ניתן ללמוד בקל וחומר מדיני נפשות לדיני ממונות אולם בשאר רוב המיעוט נחשב כקיים ולכן לא הולכים אחר הרוב כנגד מיעוט וחזקה. ודבריהם טעונים ביאור. ראשית, התוס' נקטו בשני חילוקים בין רוב דיינים לשאר רוב – בדיינים המיעוט כאינו ובדיינים משום שבית דין מוציא לא אומרים שיש להעמיד הממון ביד המוחזק – וצריך לעמוד על היחס ביניהם האם זקוקים לשני הטעמים והם משלימים זה את זה או ששניהם טעם אחד הוא ואחד נובע מחברו. שנית, מה הדין בשאר רוב בנפשות, האם זהו דין מיוחד בממונות שיש מוחזקות ואין להוציא ממנה או שבמקרה כזה גם בנפשות אין הולכים אחר הרוב. בפשטות משמע מהתוס' שבאים להסביר מדוע דווקא בהכרעת בית דין בממונות ניתן ללכת אחר הרוב, ואם כן בשאר העניינים לא הולכים אחר הרוב למרות שבנפשות הולכים, אך קשה כיצד התוס' יישבו את קושייתם מדוע אין למדים בקל וחומר מדיני נפשות גם בשאר העניינים.
כפי שהובא למעלה, המהר"ם חביב נקט בדברי התוס' שחילוקם הראשון הוא העיקרי, ואילו השני אינו חילוק נוסף אלא התוצאה הנובעת מהחילוק. החילוק הוא שבדיינים המיעוט כאינו, והטעם בכך הוא שגם המיעוט מצווה לקבל הכרעת הרוב, ומכך נובע המשך דבריהם שבבית דין הבא להוציא לא אומרים שיש להעמיד ביד המוחזק, כי הואיל ושם המיעוט כמי שאינו לא יכול המוחזק לומר קים לי כמיעוט הדיינים. קושיית התוס' מסנהדרין סט ע"א, שבדיני נפשות הולכים אחר הרוב ולכן תולים שהעדים הם מרוב העולם הטועים בעיבור החודש, מתורצת משום ששם גם כן לא שייך שבעל הדין יאמר קים לי שהם כמיעוט שאינם טועים ולכן עדותם מוכחשת, שהרי העדים טוענים כנגדו שהם מעידים על אותו היום.
קונטרס הספיקות דוחה דבריו מכח כמה קושיות, וביניהן מקשה עליו כיצד בחולין יא ע"א רוצים ללמוד מהפסוק הנאמר בדיינים "אחרי רבים להטות" שבכל מקום הולכים אחר הרוב הרי בדיינים נחשב שגם המיעוט עצמו פוסק כן והריהו כמי שאינו, ואם כן אין זה מטעם רוב אלא שכולם פוסקים אותו דבר 1 .
קונטרס הספיקות עצמו מפרש (ס"ק ג) דברי התוס' שבנפשות אכן הולכים אחר הרוב ובדיני ממונות לא ואין ללמוד מנפשות לממונות בקל וחומר משום שבממונות יש מוחזק. בסוגייתנו לגבי הכרעת בית דין ניתן ללמוד בקל וחומר, שאם בנפשות הולכים אחר הכרעת הרוב כל שכן בממונות משום שאלים כח בית הדין להוציא מהמוחזק, ולכן אין לפרוך את הקל וחומר בכך שבממונות יש צד חמור שיש בו מוחזק. לדבריו התוס' בבבא קמא הלכו בדרך שונה מדבריהם בסנהדרין ששם השוו נפשות לממונות וסברו שבכולם ברוב גרוע אין ללכת אחר הרוב וברוב טוב יש ללכת אחריו. לפי דבריו החילוק השני של התוס' הוא עיקר החילוק ואילו החלק הראשון הוא תוצאה, כלומר, החילוק הוא שלגבי דיינים אין משמעות למוחזקות ומשום כך אין נפקא מינה מכך שיש מיעוט והריהו כמי שאינו, כי יש משמעות למיעוט במקום שיש מוחזק שאז בגלל כוחו של המוחזק אנו אומרים שיש לחשוש למיעוט, אך כשאין מוחזק לא אכפת לנו מהמיעוט (גם שמואל מודה שהולכים בממונות אחר הרוב במקום שאף אחד מהצדדים אינו מוחזק).
לכאורה דבריו מאוד מחודשים ומתמיהים מסברא, כיצד ניתן לומר שדיני ממונות חמורים יותר משום שיש מוחזק, וכי מוחזקות זו גדולה וחמורה יותר ממוחזקותו של אדם בחייו?! וכי יותר קל להרוג אדם מלהוציא ממנו ממון?! ומעט יש ליישב, שוודאי דיני נפשות חמורים יותר אלא שיש צד מסויים חמור יותר בממונות ולכן לא ניתן ללמוד בקל וחומר משום שיש לו פירכא. אך עדיין תמוה כי סוף סוף למעשה יוצא שבנפשות הולכים אחר הרוב ובממונות לא. וכן הקשה אחיו בשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק ח) וכתב שזוהי קושיא עצומה, ושם הקשה גם מצד שגם בנפשות יש ללכת אחר חזקת גופו כמו שבממון הולכים אחר חזקת רשותו, אך לכאורה מצד הגדר של מוחזקות יש מקום ליישב שלא מצאנו שיש מושג של מוחזקות בגוף, ואכן בכיוון זה מיישב הברכת אברהם (בבא קמא כז ע"ב ס"ק ה-ז) ומכח חילוק זה כותב שלא ניתן ללמוד בקל וחומר מנפשות לממונות, אולם כפי שנכתב, עצם המסקנה למעשה שיותר קל להרוג אדם מאשר להוציא ממנו ממון אינה מתיישבת כלל על הלב.
הגר"ח מבריסק (בבא קמא כז ע"ב) עמד על ביאור תירוץ התוס' וביאר שיש שני דינים ברוב: הראשון הוא דין של הסתברות הפושט לנו ספיקות. במקום שיש ספק הולכים אחר הרוב ותולים שהספק בא מן הרוב או שהאמת היא כמו הרוב. השני הוא דין של ביטול שהרוב נחשב כמו הכל, כמו שבתערובת לח בלח המיעוט בטל ברוב וכן כששוחטים רוב סימנים נחשב כשחט את כולם.
ותמה הגר"ח מניין המקור לסוג השני, הרי מ"אחרי רבים להטות" ניתן ללמוד שהולכים אחר הרוב אך מניין שהמיעוט בטל. ומשיב שבהכרעת דין של בית דין על כרחך זקוקים לשני סוגי הרוב, שכן יש לשאול כיצד ניתן להכריע על פי הרוב, הרי אף אם תולים שהאמת כרוב סוף סוף התורה הצריכה בדיני ממונות שלושה דיינים ובנפשות עשרים ושלושה, ואם לא כל הדיינים מסכימים לדעה אחת נמצא שהדין נפסק על ידי פחות דיינים משלושה או מעשרים ושלושה וחסר מהמניין הנצרך? אלא על כרחך שרובם נחשבים ככולם והמיעוט הופך ונעשה כרוב ולכן נחשב כאילו כל הדיינים פסקו את הדין שנפסק על ידי בית הדין.
אולם גם הסוג השני לבדו לא מספיק, כי גם אם המיעוט בטל ונעשה כרוב סוף סוף מצד האמת יש לחשוש שמא המיעוט צודק ודין התורה כמותו, שהרי יש ספק לפנינו מהו דין התורה והסוג השני אין עניינו לפשוט ספיקות אלא רק לבטל את המיעוט. לכן זקוקים לסוג הראשון שמכוחו אנו תולים שהאמת היא כדעת הרוב ועל פי זה רשאים להכריע כמותם, ולאחר מכן מכח הסוג השני אנו אומרים שהכרעה זו נחשבת של כל הדיינים ולא רק של רובם.
על פי זה יובנו דברי התוס' (עיין ברכת אברהם בבבא קמא שם שביאר דברי הגר"ח). בדרך כלל בדיני ממונות כאשר יש ספק במציאות לא הולכים אחר הרוב משום שיש כנגדו מוחזק ולכן יש לחשוש למיעוט, אולם בהכרעת בית דין לא מדובר בספק מציאותי אלא בספק בדין התורה, שכן הדיינים נחלקים מהו דין התורה במציאות זו, ובכך יש ללכת אחר הרוב ולתלות שהדין והצדק הוא כדעת הרוב, אלא שלכאורה עדיין מכח רוב זה לא ניתן להוציא מהמוחזק, אמנם כעת לאחר שמכח הרוב הראשון יכלו לפסוק, לאחר הפסק אנו אומרים על פי הסוג השני שהמיעוט כאינו ושוב ניתן גם להוציא ממון.
לפי זה פירוש דברי התוס' הוא כדברי המהר"ם חביב, שעיקר החילוק הוא הראשון שהמיעוט כמי שאינו ומכך נובעת התוצאה שבית דין יכולים להוציא ממון ולא שייך לומר העמד ממון בחזקתו הואיל ולא נותר מיעוט כדי לחשוש לו. לפי הגר"ח נוסף יסוד נוסף, שלא אמרו המהר"ם חביב, שהכרעת הדין צריכה להיות מבוססת גם על הסוג הראשון שהולכים אחר הרוב ועל גבי זה בא הסוג השני שהמיעוט בטל. ונראה שקיים הבדל משמעותי נוסף ביניהם, שלדעת המהר"ם חביב הטעם שהמיעוט נחשב כמי שאינו אינו משום הכלל שרובו ככולו או שהמיעוט בטל והופך לדין הרוב, אלא שפשוט מוטל על המיעוט איסור להורות שלא כרוב וממילא בפועל הם מורים כמותם.
רש"י בחולין (צח ע"ב ד"ה דמדאורייתא) כותב שהמקור לדין שבמין במינו המיעוט בטל ברוב הוא מ"אחרי רבים להטות". ומתקשה הפרי מגדים (תחילת הפתיחה להלכות תערובות ד"ה פרק ראשון) שאין לדמות שהרי בסנהדרין הולכים אחר הרוב אולם בתערובת לדעת הרא"ש לא רק שאנו תולים שהחתיכה המסופקת היא מהרוב אלא שהמיעוט בטל והופך דינו לדין הרוב ולכן מותר מהתורה לאכול את כל החתיכות (שלא כדעת התוס' רי"ד בבבא בתרא לא ע"א), ואם כן קשה מהו המקור לחידוש זה. לפי הסבר המהר"ם חביב והגר"ח מבריסק הדברים מיושבים, שכן גם בהכרעת סנהדרין יש דין של ביטול והפיכת המיעוט לרוב, ונראה שהפרי מגדים לא הבין כמותם אלא סבר שבסנהדרין יש רק את הדין של הליכה אחר הרוב 2 .

אופן חיוב בית דין שרובו טעה
בדף ל ע"א דנה הגמרא באופן כתיבת הפסק כאשר הוא לא הוכרע פה אחד אלא ברוב דעות, ונאמרו בכך שלוש דעות: רבי יוחנן סובר שכותבים רק את הפסק עצמו – "חייב" או "זכאי" כי אם מפרטים עוברים בכך על "לא תלך רכיל"; ריש לקיש סובר שמפרטים אלו דיינים חייבו ואלו פטרו כדי שלא יהא מיחזי כשיקרא כאילו כולם הסכימו לפסק זה; ורבי אלעזר חושש לשתי הבעיות וסובר שיש גם בעיה של רכילות וגם בעיה של מיחזי כשיקרא ולכן מציע דרך שלישית והיא לכתוב "מדבריהם נזדכה/ נתחייב פלוני".
בתחילה הגמרא רצתה להסביר את שורש מחלוקתם באופן שונה ולומר שנחלקו באופן מהותי באחריות הדיין שבדעת המיעוט לפסק. רבי יוחנן שסבר שאין מפרטים שדעתו הייתה שונה סבר שאף הוא נושא באחריות מלאה לפסק, ולא נכתב שמו משום שנחשב כאילו גם הוא פסק כמותם, ולכן במקרה שטעו וחייבים לשלם מכיסם למי שחייבוהו גם עליו להשתתף בתשלום, ואילו ריש לקיש סבר שאינו חייב ולכן יש צורך לפרט שדעתו הייתה שונה. אולם הגמרא דוחה שאין סברא לחייבו. ושוב מנסה הגמרא להסביר מחלוקתם באופן מהותי ולומר שנחלקו אם שני הדיינים חייבים לשלם גם את השליש הנוסף, שלדעת רבי יוחנן חייבים כי יש להם אחריות מלאה על כל הפסק ולכן לא נכתבת כלל דעת המיעוט, ואילו לריש לקיש פטורים משום שללא הצטרפות השלישי לא היה תוקף לפסק ולכן אי אפשר לחייבם בכל האחריות. הגמרא מסיקה שאין סברא לחייבם ולכן שבה ותולה מחלוקתם כפי שנזכר, אם יש בפירוט איסור משום לא תלך רכיל.
כתב הברכת אברהם (ל ע"א) שלכאורה ההווה-אמינא לומר שנחלקו אם השלישי חייב לשלם תלויה בדברי המהר"ם חביב והגר"ח מבריסק שהובאו למעלה, ויש לומר שבכך נחלקו האמוראים. לפי רבי יוחנן דעת המיעוט הופכת לרוב ונחשב כאילו גם הוא פסק לחייב כמותם ולכן אם בית הדין טעו גם עליו מוטל לשלם, ואילו ריש לקיש סבר שפוסקים רק מדין הליכה אחר הרוב אך המיעוט אינו חלק מההכרעה ולכן לא מוטל עליו לשלם. את המסקנה אפשר להסביר שהיה פשוט לגמרא שוודאי לדעת כולם המיעוט אינו בטל אך אפשר להסביר שהבינה שגם אם נאמר שהמיעוט בטל מכל מקום לעניין תשלום אינו נושא באחריות כי סוף סוף הוא עצמו פטר אלא שהתורה החשיבה דעתו כמבוטלת.
וכן בהמשך תולה הגמרא מחלוקתם אם השניים חייבים לשלם הכל ושוב יש לומר שהדברים תלויים בדברי הגר"ח מבריסק, שלדעת רבי יוחנן המיעוט בטל ורובו ככולו ולכן נחשב כאילו השנים לבדם פסקו את כל הפסק ועליהם לשלם את הכל ואילו לריש לקיש הדיין השלישי אינו בטל ונחשב כאילו גם הוא דן אלא שהלכו אחר הרוב ולא פסקו כמותו ולפי זה מסתבר שהשניים ישלמו רק לפי חלקם מתוך כל ההרכב. ודוחה הגמרא שוודאי עליהם לשלם רק שני שליש. וגם כאן יש לומר שסברה כעת שפשוט מסברא שלדעת כולם המיעוט אינו בטל, אך יש לומר שהבינה שגם אם המיעוט בטל, לעניין תשלומי נזיקין אין להטיל עליהם את כל האחריות הואיל וסוף סוף בלעדי השלישי לא היה נפסק הדין, ואם כן לא הכל נגרם על ידם בלבד.

^ 1.עוד הקשה מכך שהגמרא רצתה ללמוד את המקור לרוב מהדין שמכה אביו ואמו מות יומת, משמע שהולכים אחר הרוב ותולים שנולד לאביו. במקרה זה יש מיעוט ורואים מהגמרא שבכל זאת הולכים אחר הרוב בדיני נפשות ויש ללמוד בקל וחומר גם לממונות. ומביא שאחיו תירץ (שב שמעתתא פרק ח), שבמקרה שהרוב לא בא בשעת מעשה אלא קודם המעשה אין זה נחשב דיני נפשות וודאי הולכים אחריו. ומסייע לכך מדברי הרמב"ם (סנהדרין טז, ו) שהצורך בשני עדים לחייב מלקות הוא רק בעדות על שעת המעשה אולם האיסור עצמו יכול להתחזק באיסור על ידי עד אחר ושוב אם יבוא אדם ויאכל אותו יתחייב מלקות.
^ 2.אמנם בשיעורי רבי שמואל (ס"ק מב) ביאר שגם לשיטת הגר"ח לא מיושב, כי אמנם חידש שגם בסנהדרין יש את החידוש של רובו ככולו כמו בשחיטת רוב סימנים, ולפיכך אנו מתייחסים לפסקם כאילו כך פסקו כל דייני הסנהדרין אך עדיין אין דין של הפיכת המיעוט לדין הרוב ולא בטלה דעת המיעוט אלא שכדברי הגר"ח היא נחשבת כדעת זקנים שהם מחוץ להרכב הסנהדרין. לבסוף מיישב שאף לשיטת הגר"ח מוכרחים לומר שיש גם דין ביטול ברוב, כי אפשר לומר שהחידוש של רובו ככולו הוא דווקא בכגון שני סימנים שאין מיעוט המתנגד לרוב ואם כן בסנהדרין שיש מיעוט המתנגדים אין לומר רובו ככולו אלא על כרחך שהמיעוט בטל ברוב ורק לאחר מכן ניתן לומר רובו ככולו. ומכל מקום גם לאחר החידוש שהמיעוט בטל ברוב זקוקים גם לדין שרובו ככולו משום דברי העונג יום טוב (סי' ד) הכותב שאם נתערבו מיעוט חוטים שלא נטוו לשמה ברוב שנטווה לשמה אין המיעוט מקבל דין הרוב שנטווה לשמה, משום שביטול ברוב מוריד דינים מהמיעוט אך אין בכוחו לתת את מעלת הרוב למיעוט, ואם כן גם לאחר שהמיעוט בטל מכל מקום לא ניתן להחשיבו כחלק ממניין הדיינים של הסנהדרין הפוסקת את הדין. לכן זקוקים אנו גם לדין רובו ככולו כדי שהרוב המזכים או המחייבים ייחשבו ככל ההרכב, וממילא ההרכב הפוסק אינו חסר במניינו מהנדרש. נמצא שיש שלושה דינים ברוב: א. הליכה אחר הרוב. ב. ביטול המיעוט והפיכתו לדין הרוב. ג. רובו ככולו.

סנהדרין

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

5 דק'
שיחות ליום העצמאות
"לפיכך אנחנו חייבים להודות לך"
ג' אייר תשפ"ה
ברכות
דין ערבות במצוות
ראש השנה דף כט ע"א; ברכות דף כ ע"ב
חשוון תשפ"א
בבא מציעא
מתוך שאינו יכול להישבע משלם ודין חשוד
בבא מציעא דף ה ע"א
שבט תשע"ה
יסודות בדיני ממונות
יסודות המוחזקות
תשרי תשע"ה

סנהדרין

1:04
סנהדרין
גדר בית דין
הרב חיים כץ | ח"י אייר התשס"ג
49 דק'
סנהדרין
סנהדרין דף ק"ז
הרב אלי סטפנסקי | ה' ניסן תשפ"ה
55 דק'
סנהדרין
בית הדין ובית המשפט בימינו
סנהדרין כג ע"א
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ד סיוון, התשס"ג
18 דק'
סנהדרין
מסכת סנהדרין דף ב' - קצר (שמע)
הרב אביחי קצין | כ"ד תמוז תשע"ז

סנהדרין

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב חגי לונדין
הרב ינון גרוסברג
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב נחשון רבינשטיין
הרב שלמה שושן
הרב יוסף צבי רימון
הרב שבתי סבתו
הרב משה ברלינר

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו