ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה
בברכות שמופיעות בפרשת "כי תבוא" נאמר כי עם ישראל יהיה למעלה: "וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה". מנהיג של כולם: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". כמו שנאמר לאברהם: "וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ", ולשרה: "וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (בראשית יז). כן אנו אומרים כאן בפרשה: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה". גם למעלה וגם שם טוב. "לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת".
פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ
בגלות, לעומת זאת, המצב מתהפך. "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה: הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ, הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" (דברים כח מג). במקום שם טוב, נהיה בגויים "לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים" (דברים כח לז). "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים" (איכה ג מה).
בעקבות היחס שלהם "פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ". הם מדברים עלינו רע כל היום. באלפיים שנות גלות העלילו עלינו כי אנו אוכלי אדם מהסוג הגרוע, שותים דם של ילדים נוצרים קטנים. העלילו שאנחנו הרגנו את האלוהים שלהם. אחרי המגיפה השחורה, שכילתה שליש מתושבי אירופה הנוצרים, העלילו עלינו שבגללנו באה המגיפה, שהרעלנו את הבארות. בעקבות ההאשמות הללו בזזו הנוצרים, רצחו ושדדו קהילות שלמות. אחרים הועלו על המוקד. מאות אלפי יהודים נהרגו בגלל העלילות הללו.
העלילות לא הפסיקו גם אחרי הקמת המדינה. באוניברסיטאות, בתקשורת ובמוסדות השלטון בעולם ממשיכים להשמיץ את ישראל. אירופה מובילה כמו תמיד, ולצערנו יש יהודים רבים שפעילים בהפצת שקרים על מדינת ישראל. על הַמִּינִים וְהַמַּלְשִׁינִים הללו נתקנה בקשה מיוחדת בתפילת י"ח לכלות אותם יחד עם מַלְכוּת הָרִשְׁעָה. כיוון שהם שותפים פעילים במלחמת הָרִשְׁעָה בעם ישראל.
אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם. בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי
אולי בגללם אנו מזכירים בסליחות את התופעה הזאת ואומרים: "אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם". כביכול אנחנו העם האשם בעוולות הגדולות ביותר שבהיסטוריה. יותר מסטלין ומהיטלר. לא פחות מדעאש ומחמאס. "בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי" – לנו ראויה הבושה הגדולה יותר.
אע"פ שהנוסח הזה הוא הנוסח ששגור תדיר בפיהם של אויבי ישראל הגרועים ביותר, אנו אומרים אותו כדי לצייר את המצב העגום של הגלות. כשם שאנו מתארים בהמשך הווידוי את הערבים שמשתלטים על האדמות היפות של ארץ ישראל: "יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים. כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים". גונבים מכוניות, רכוש וציוד חקלאי: "לְעֵינֵינוּ עָשְׁקוּ עֲמָלֵנוּ. מְמוּשָׁךְ וּמוֹרָט מִמֶּנּוּ".
אנחנו מזכירים את התופעה הזאת בסליחות, כי לפעמים גם אנחנו שותפים לעלילות הללו. נראה כאילו הפנמנו את הרשעה המונחת כביכול ביסודו של עם ישראל. לפעמים הדבר נעשה בשתיקה, אבל לפעמים אנחנו רואים כוחות בעם ישראל שנכנעים להלך הרוח הזה, שהוא כביכול נגד המתנחלים, אבל באמת מכפיש את עם ישראל כולו. על זה אנחנו מתוודים בסליחות.
השונא את ישראל - שונא את מי שאמר והיה העולם
המעיין בנוסח ברכת "למינים ולמלשינים" רואה כי העלילות הללו על עם ישראל נחשבות כעלילות על ה' בכבודו ובעצמו. אנו מתפללים ואומרים: "וְכָל אוֹיְבֶךָ וְכָל שֹוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ". כביכול המשמיצים את ישראל הם אויבי ה'. אנו משתמשים בלשון הזאת שאמר משה רבנו ודוד המלך. כך אומר משה בנסיעת הארון: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". "שכל השונא את ישראל - שונא את מי שאמר והיה העולם". כן אמר גם דוד המלך: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַֹנְאֶיךָ נָשְֹאוּ רֹאשׁ". ומי הם אלה? אלה שחושבים עלינו מחשבות רעות: "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד. וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהילים פג). "ועל זה קורא אותם אויביו של מקום" (רש"י שמות טו ז).
וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ
אנו מתפללים על תיקון הקלקול הזה בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים ואומרים: "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ". וממשיכים ואומרים: "וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ, וּפִּתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ". כנגד מה שאמרו בברכת המינים: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" אנו אומרים שלדורשיך יש תקווה טובה, כיוון שהמלשינים שמנסים לעצור את הבנייה בירושלים מצליחים בכך קצת בהווה. אבל ירושלים נבנתה בעבר, נבנית בהווה ותיבנה בעתיד. היא תהיה עיר יהודית כפי שאומר הנביא: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיה נב). על זה אנו אומרים: "שִֹמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָֹשֹוֹן לְעִירֶךָ"
וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ
ומה שאמר: "וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ, וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ" צריך ביאור, כיוון שאת הנרות בבית המקדש יכולים לערוך רק הכוהנים. לא המלכים, ואפילו לא מלך המשיח (רמב"ם ביאת מקדש ט). נוסח זה בתפילה לקוח מתהלים (קלב) שם כתוב: "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי".
רש"י מסביר שלא מדובר כאן בנרות המנורה של המקדש, אלא במשל. כשם ש"וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ" הוא משל שמשמעותו עוצמה וכבוד, כך עריכת הנר היא משל למשיח שמביא את אור ה' לעולם (בתהילים מג ג). על זה מתפלל דוד באומרו "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ". ופירושו: שלח אנשים שיביאו את האור ואת האמת של ה' לעולם. ומיהם אותם אנשים? מלך המשיח, שמביא את האור, ואליהו הנביא, שמביא את האמת. ביחד הם ינחו אותנו אל הר הקודש ואל מקום השכינה.
שִמחה בראש השנה
וְאַל תֵּעָצֵבוּ
בספר נחמיה (ח) מתואר ראש השנה שעשו העולים שבאו מבבל אחרי שבעים שנה של גלות: "וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל". שם הם קוראים את התורה לפני כל העם המתאסף, והאנשים בוכים, שכן הם מבינים שבגלות הם התרחקו מאוד מה' וממצוותיו. מיד עומדים נחמיה, עזרא והלוויים ואומרים לְכָל הָעָם: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹקֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ". להפך, ביום הזה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".
אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים
על-פי הפסוקים הללו הוכרעה הלכה שהייתה במחלוקת הגאונים אחרי חתימת התלמוד בשאלה האם לצום בראש השנה או לא. ה"אור זרוע" (חלק ב' רנ"ז) הביא את דעת רבנו ניסים, שלמד מהירושלמי (שבת א' א') כי מותר להתענות בראש השנה, וכן הביא בהגהות מיימוני (הלכות שופר א' א') מתשובת רב נטרונאי שטוב להתענות בשני הימים של ראש השנה. אמנם בתשובת רב יהודאי גאון כתב שאסור להתענות בראש השנה, מפני שנקרא "חג", שנאמר "בכסה ליום חגנו". וכן פירש רבנו חננאל שאסור להתענות בראש השנה, שהרי נאמר בנחמיה בעניין ראש השנה, "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ". וכן הוא בתשובת רב האי גאון, רב נחשון גאון, רב יהודאי גאון, ומר רב שלום גאון. וכן דעת הרמב"ם (הלכות יום טוב ו' י"ז) וכן נפסק ב"שולחן ערוך" (תקצז סעיף א) "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם".
מרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות
האם מותר לבכות בתפילה של ראש השנה? מרן הרב אליהו זצוק"ל מדגיש כי רבותינו לימדונו על השחוק של רבי עקיבא בכמה וכמה מקומות. המפורסם שבהם הוא כשראה שועל יוצא מקודש הקודשים, ושחק כיוון שראה באותה שעה איך מתממשת הנבואה על הילדים המשחקים ברחובות ירושלים (מכות כד ע"א; סנהדרין קא ע"א; ילקוט שמעוני תהלים פרק טו - רמז תרסה). לעומתם ראינו בכמה מקומות את רבי עקיבא בוכה.
וכן הביא ה"בית יוסף" (או"ח סימן רפח) כי איתא בהגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר זהו עונג לי. וכתב שם הט"ז (סימן רפח ס"ק ב) כי נראה לו "שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות. שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעים. וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה".
כוונתו של הט"ז הוא לסיפור המובא בסנהדרין (סח ע"א) על שעת פטירתו של רבי אליעזר גדול. נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו, ובאותה שעה ביקש רבי עקיבא מרבי אליעזר שילמד אותו שיר השירים, כמבואר ברמז בגמרא וביתר פירוט בזוהר (מדרש הנעלם פרשת וירא צח.). כשלימדם רבי אליעזר על סודות הפרדס היה בוכה רבי אליעזר. וכשלימד רבי אליעזר את רבי עקיבא רי"ו טעמים בפסוקי דשיר השירים היה רבי עקיבא בוכה בדמעות שליש.
וכשהגיעו לפסוק: "סַמְכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" – לָא יָכִיל לְמִסְבַּל רַבִּי עֲקִיבָא וְאָרִים קָלֵיהּ בִּבְכִיָּיתָא וְגָעֵי וְלָא הֲוָה מְמַלֵּל מִדְחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת תַּמָּן: אוֹרֵי לֵיהּ כָּל עָמִיקְתָּא וְרָזִין עִלָּאִין דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. וְאוֹמֵי לֵיהּ אוֹמָאָה (השביע אותו שבועה) דְּלָא לִישְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם חַד פָּסוּק מִנֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחָרֵיב עָלְמָא.
אומר הט"ז כי בכי כזה של דבקות ואהבת ה' מותר בשבת ובראש השנה. אמנם הבכי שמובא שם, שבכה רבי עקיבא על פטירתו של רבי אליעזר, הוא בכי של עצב ועל כן הוא אסור בשבת ובראש השנה.
ולזה נתכוון רבנו חיים ויטאל ב"שער הכוונות" (דרושי ראש השנה הקדמה) שהעיד על האר"י ז"ל: "גם היה נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפילת יום הכיפורים. והיה אומר מורי ז"ל כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה". והובאו דבריו ב"כף החיים" (תקפב ס"ק ס).
שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף – בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ
על-פי זה היה מזכיר מו"ר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל את האמור במזמור פא בתהילים: "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל", שנאמר על ראש השנה כמו שכתוב בפסוק שאחריו: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ". ויש בזה שאלה גדולה. הרי בראש השנה אנו לא אומרים "הלל" מאימת הדין. איך נישא אפוא קולנו בזמרה וננגן בכלי נגינה? וכי כך צריך לחגוג את ראש השנה בבית הכנסת?
השיב על כך הרב, כי בבית המקדש חגגו את ראש השנה "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'". מרוב שמחה ומרוב יראה שהייתה ביחד אתה (ראש השנה ג. ד. טו). ומכאן ילמד האדם הפרטי שצריך לעבוד את ה' בראש השנה ביראה גדולה ובשמחה גדולה, בחינת "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל".
ספרי החיים והמתים פתוחים, ואיך יאמר שירה?
לשמחה ולביטחון הללו יש ביטוי בכך ש"מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה" (שולחן ערוך תקפא) ולובשים בגדי חג. אמנם "אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים" (שו"ע תקפ"ד), והסביר המשנה ברורה (ס"ק א) "לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה".
ואע"פ שלא אומרים "הלל" אחרי תפילת שחרית, אומרים תהילים שמופיעים בהם פרקי ההלל. וכך כותב ה"מגן אברהם" (תקפד ס"ק א) כי אומרים "הלל" בלילה וביום, כל אחד לפי מנהגו. "ונראה לי כיון שאין אומרים אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקשה – שרי".
מועדים לזיכרון
אנו רואים כי ראש השנה מכיל בתוכו את שתי התחושות הללו, גם יראה גדולה וגם שמחה גדולה. האופן שבו אדם צריך להביא לידי ביטוי את שתי התחושות גם יחד הביא למחלוקת נוספת בין הראשונים. כך מביא הטור (תקפב) עדות של הרב שר שלום, שהיה בזמן הגאונים, שהעיד כי בשתי הישיבות של בבל היו אומרים בין בתפילה ובין בקדושה "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". כיוון שראש השנה ויום הכיפורים נמנו בתוך המועדים בפרשת "אמור" (ויקרא כג). וכן כתב רב פלטוי גאון זצ"ל. וכן העיד רב שמואל בן חפני שכך היה מנהג ב' ישיבות לאומרו.
אמנם רב האי גאון כתב שבימיו "אין מנהג לומר 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון', אלא 'את יום הזכרון הזה זכרון תרועה' וכן פשט המנהג", גם בספרד וגם באשכנז. וכן כתב ה"שולחן ערוך" (תקפב) "אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". אמנם אם אמר מועדים לשמחה אינו חוזר, כיוון שכך היה המנהג לאומרו בשתי הישיבות הגדולות. ואע"פ שנהגו לא לאומרו, כפי שכתב רב האי גאון, אם אמרו – אין מחזירים אותו.
"שהחיינו" על עצם היום
מחלוקת נוספת שקשורה לשאלה הנ"ל מופיעה בגמרא (עירובין מ ע"ב) ששואלת: "מהו לומר 'זמן' בראש השנה וביום הכפורים?" האם מברכים ברכת "שהחיינו" בתחילת ראש השנה ויום הכיפורים, כשם שמברכים בתחילת כל חג וחג? שהרי בשלושת הרגלים אנו מברכים "שהחיינו" על עצם היום (בקידוש או בעת הדלקת הנרות). וברכת "שהחיינו" זו אינה על הקידוש או אל הדלקת הנרות, אלא על עצם היום. ורבא מספר כי בבית רב הונא נשאלה השאלה האם לברך "שהחיינו" על ראש השנה ויום הכיפורים כמו בכל שלושת הרגלים.
הגמרא מסבירה כי השאלה אינה האם יש רשות לברך, שזו בוודאי ניתנת למי שמרגיש שמחה ביום זה. השאלה היא האם חובה לברך שהחיינו או לא. לדעת רב ושמואל זו לא חובה, כי רק בשלושת הרגלים יש חובה על כל אחד לשמוח ולשמח בבשר ודגים והחלפת בגדים. אבל לא שייך טעם זה בראש השנה ויום הכיפורים, שלא נאמר בהם חיוב שמחה.
ביקשו חכמים מרב יימר סבא שיבדוק איך נוהג רב חסדא, והוא הלך לביתו וראה שרב חסדא קידש בליל ראש השנה ובירך "שהחיינו" על היום. על כן מסיקה הגמרא "והלכתא: אומר 'זמן' (שהחיינו) בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: 'זמן' - אומרו אפילו בשוק". חייבים לברך "שהחיינו" על הימים הקדושים הללו. לא חייבים לברך "שהחיינו" דווקא על כוס יין, אלא אפילו נמצא בשוק בעת שנכנס ראש השנה ויום הכיפורים – יכול לעמוד במקומו ולברך "שהחיינו" על עצם היום (מן הסיבה הזאת אנחנו מברכים "שהחיינו" ביום הכיפורים מיד אחרי "כל נדרי", למרות שאין לפנינו כוס יין של קידוש, שעל עצם היום אנחנו מברכים - וראה שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מג).
וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם. וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת. וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן
תקיעה - רחמים. תרועה – דין
כדי להבין איך לשלב את הדברים דלעיל, שחלקם אומרים שמחה וחלקם אומרים יראת הדין, טוב לקרוא את הדברים שכתב הרמב"ן (ויקרא כ"ג כ"ד. במדבר י' ז') להבין את המשמעות של התקיעות והתרועה לפי פשט הפסוקים. הרמב"ן מבאר שם כי אנו תוקעים ומריעים בשופר, התרועה היא דין והתקיעה היא רחמים. דבר זה כתוב ומפורש בתורה. לכן במועדים ובימי שמחה תוקעים, שהוא עניין של רחמים. שנאמר: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
אבל במלחמה היו בני ישראל מריעים תרועה שנאמר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". "וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב (יהושע ו י) 'עד יום אמרי לכם הריעו, והרעותם'. וכתיב (שם פסוק כ) 'ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה'".
גם בעת המסעות היו מריעים תרועה, דכתיב: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה" (במדבר י ה), כי במסעיהם יש סכנה ולכן כתוב "ויסע מלאך האלקים" וכתיב "ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אבל כשהיו מקהילים את העם היו רק תוקעים "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ", מפני שעת כינוס עם ישראל היא עת רחמים גדולה מאוד. שנאמר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".
בראש השנה ה' יושב למשפט צדק, לכן ציווה ה' "יום תרועה יהיה לכם". "ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר (תהלים פט טז) 'אשרי העם יודעי תרועה'". ידיעת התרועה שעליה דיבר הרמב"ן היא כנראה אותו לימוד של חכמים בגמרא שלמדו מהתקיעות בשנת היובל, שצריך לתקוע בראש השנה תקיעה לפני התרועה ותקיעה אחרי התרועה (למתק את הדינים). כי כך הייתה "קבלה ביד רבותינו, וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה (תקיעה) פשוטה לפניה ו(תקיעה) פשוטה לאחריה". וסיים הרמב"ן במילים "והמשכיל יבין".
זה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו
למדו לראש השנה מתקיעת השופר של היובל, כי ביובל משתחררים העבדים והקרקעות, ובראש השנה משתחררת הנפש משעבודיה ומעוונותיה. ביובל תוקעים בשופר כדי לומר לאדונים כי הם צריכים לשחרר את עבדיהם, ולומר לעבדים שהם משוחררים (חינוך של"א. ספורנו אמור), והנה יש משחרר עבדו בשמחה, ויש עבד שמשתחרר בשמחה כי "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". לעומתם יש אנשים שרוצים להמשיך לשעבד את עבדיהם. ויש עבדים ששמחים בשפלות עבודתם בחינת "אהבתי את אדוני". העבדים השפלים והאדונים המתחכמים מצטערים כאשר הם שומעים את תקיעת השופר של היובל. אבל הצדיקים שרוצים לעשות רצון ה' – שמחים בתקיעה שמחה גדולה.
כך גם אנו בראש השנה, יום שבו נשמע קול השופר שלנו וכנגדו נשמע קול השופר הגדול של הקב"ה בעולם המבשר קיבוץ גלויות. מבשר הופעת ה' בעולם. יש שמחים בו ויש עצובים. על הרשעים הוא מפיל אימתה ופחד, עליהם נאמר "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהילים צט). את הצדיקים הוא משמח מאוד. עליהם נאמר: "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים" (תהילים צז).
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה
על כן לפני התקיעות אנו קוראים לכל העמים שבע פעמים לשמוח בגאולתם של ישראל: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה". זאת כיוון שגאולתם של ישראל לא קלה לאומות העולם. "כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ".
אבל אין אפשרות לגאולת העולם בלי גאולתם של ישראל ובלי מלכותם. שבזכות ירושת הארץ מתעלה שמו של הקב"ה בעולם. על כן אנו אומרים: "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה". בעת הגאולה הזאת יחזירנו ה' לתוך ירושלים עיר הקודש ויבנה לנו את בית המקדש. נעבוד בתוכו, נתקע בחצוצרות וקול שופר וננגן בשיר "על עולות וזבחים שלמים", ויתקיים על ידינו: "עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר".
התקיעה הזאת תישמע מסוף העולם ועד סופו, ותאמר לכולם: "זַמְּרוּ אֱלֹקִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ". על כן אנו אומרים במִזְמוֹר לְתוֹדָה "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ". כי בסוף כולם יקבלו את מלכות ה', מרצונם או בעל כורחם (תהילים ק. וראה עוד תהילים סו. תהילים צח).
כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם
אומרים בשם הגר"א זלה"ה כי בפסוקים הללו יש רמז לתהליך שעוברים הגויים בהבנתם את מלכות ה' בעולם, ונאמרה על הפסוק "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (תהילים כב). כי החילוק הוא בין "מלך" ל"מושל". המלך - הוא ברצון העם שהמליכוהו עליהם מרצונם הטוב בלי שום הכרח כלל, רק מהכרת יקר גדולתו בחרו בו להיות עליהם למלך. ומושל - הוא אשר העם לא בחרו אותו מרצונם הטוב, אבל הוא ברוב תוקפו וגבורתו יכריחם להיותם לו לעבדים והוא ימשול בם.
וזה שאמר "כִּי לה' הַמְּלוּכָה", היינו לנו (עם ישראל) שאנו מקבלים עול מלכותו באהבה מגודל רוממותו ויקר תפארתו. אולם הגויים אשר לא יבינו גודל רוממותו ולא יקבלו עול מלכותו, מכל מקום הוא ית"ש בתקפו ימשול עליהם, וזהו "וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם". אבל לעתיד ש"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" ואז כל העולם יבינו כי לו יתברך שמו יאתה המלוכה, "וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכה" (עובדיה א). ויתקיים בנו "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט. שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כה).
ויהי רצון שתתקיים בנו התפילה "מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ. וְהִנָּשֵֹא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ. וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ. עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ. וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ. וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל מָלַךְ. וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה". אמן ואמן.
סיפורים
תקע בשופר גדול
הזוהר הקדוש אומר כי תקיעת שופר של מטה מעוררת תקיעת שופר של מעלה. תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו. על כן מהדרים החכמים למצוא בעל תוקע שגם יודע את הכוונות. סיפר פעם חכם מרדכי אליהו שהרב המקובל עובדיה הדאיה ביקש ממנו לתקוע בשופר ואף לימד אותו את הכוונות על התקיעה.
פעם אחת ביקש הבבא סאלי מהרב מרדכי אליהו להתפלל אתו בראש השנה ולתקוע לו בשופר. באותו מניין של הבבא סאלי היו אנשים מיוחדים שהזמין הבבא סאלי במיוחד, וביניהם הרב יהושע שהרבני, שהיה מתלמידיו של הבן איש חי ומרואי פניו, והבבא סאלי היה מעריכו ביותר.
עמד הרב אליהו בין שני לפידי האש האלה ותקע בשופר של ראש השנה בחרדת קודש. בסיום התפילה אמר הבבא סאלי: שמענו היום תקיעות שופר כמו בבית דינו של משה רבנו ע"ה. ורק יחידי סגולה הבינו את כוונתו.
(מתוך "אוהבם של ישראל")
שנה חדשה עם פרי חדש
סיפר הרב זצ"ל: בבגדד היה חם מאוד בקיץ, וכדי להפיג במקצת את החום היו אוכלים הרבה אבטיחים שאותם קיררו בבארות המים. בעל הבן איש חי גר בבגדד, ובקדושתו ופרישותו ממנעמי העולם הזה, היה מרן הבן איש חי מברך "שהחיינו" על האבטיח רק כשהגיע ליל ראש השנה! כל זאת כדי לזכות בברכה זו ביום השני של ראש השנה, שכתוב כי ראוי להביא בו פרי חדש לברך עליו "שהחיינו".
מובאות
בתקיעת השופר ביובל משתחררים העבדים והקרקעות, ובראש השנה משתחררת הנפש משעבודיה ומעוונותיה
בבית המקדש חגגו את ראש השנה ברוב שמחה וברוב יראה שהייתה ביחד אתה. מכאן ילמד האדם הפרטי שצריך לעבוד את ה' בראש השנה ביראה גדולה ובשמחה גדולה
תשובה כהלכה
ואלה שמות . אדם שיש לו שני שמות, האם מחויבים לקרוא לו בשני שמותיו תמיד?
לא חייבים לקרוא תמיד בשני השמות. אבל בשעה שמתפללים עליו או מברכים אותו ראוי להזכיר את שני שמותיו.
פשוט שעם הארץ . מה ההגדרה של תלמיד חכם ומה ההגדרה של עם הארץ?
תלמיד חכם – ששואלים אותו הלכה בכל מקום ויודע לעיין ולפסוק. או בעל תפקיד תורני. עם הארץ – שלא יודע לקרוא הלכה פשוטה בספר.
גזירה טובה . יש לי ספר שמדבר על סיפור היהודים מהתחלת ההיסטוריה, ויש כמה צלבים בספר. האם ניתן לגזור אותם ולשמור את הספר, או שצריך לזרוק את הספר?
אפשר להדביק מדבקה כהה או לגזור.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
