ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְהֶתֵּר הַסָּפֵק* הַזֶּה הוּא עַל זֶה-הַדָּרֶךְ: כִּי בַעֲשִׂיַּת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה יֵשׁ שְׁתֵּי בְחִינוֹת: הָאַחַת — מִצַּד-הֶעָשׂוֹת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה וְהַגִּיעָהּ אֶל הַפֹּעַל הַשָּׁלֵם; וְהַשֵּׁנִית — מִצַּד-כַּוָּנַת הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. וְהַשְּׁלֵמוּת הַנִּמְשָׁךְ* אֶל הַמִּצְוָה אֵינֶנּוּ מִצַּד-הַמַּעֲשֶׂה*, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת נָזִיר [כג:]: גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ. וְאָמְרוּ שָׁם [כג.]: מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי-אָדָם שֶׁצָּלוּ פִסְחֵיהֶם — אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם פֶּסַח וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם פֶּסַח, עָלָיו הַכָּתוּב [הושע יד, י] אוֹמֵר: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם", וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה, עָלָיו הַכָּתוּב [שם] אוֹמֵר: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". הִנֵּה בֵּאֲרוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהַמִּצְוָה בְלֹא-כַוָּנָה אֵינָהּ עוֹלָה* לְשׁוּם-מִצְוָה.
כוונה ללא מעשה
וְכֵן עִנְיַן הַכַּוָּנָה לְבַדָּהּ בְּזוּלַת-מַעֲשֶׂה אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל; שֶׁאִם הָיָה זֶה מוֹעִיל, הָיָה רָאוּי שֶׁתַּעֲלֶה יְדִיעַת הַמִּצְוָה וְלִמּוּדָהּ בְּכַוָּנָה בִּמְקוֹם עֲשִׂיָּתָהּ — וְאֵינוֹ, כִּי קְרִיאַת הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין אֵינָהּ עוֹלָה בַּעֲבוּר* הַנָּחָתָן. וְעוֹד, כִּי בְּפֵרוּשׁ אָמְרוּ בְּקִדּוּשִׁין [מ:], כְּשֶׁנֶּחְלְקוּ אִם הַתַּלְמוּד* גָּדוֹל אוֹ הַמַּעֲשֶׂה גָדוֹל: נִמְנוּ וְגָמְרוּ שֶׁהַתַּלְמוּד גָּדוֹל. וּפֵרְשׁוּ הַטַּעַם: לְפִי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְהוּא מְבֹאָר שֶׁאַחַר שֶׁהַתַּלְמוּד גָּדוֹל מִצַּד שֶׁהוּא מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה — שֶׁהוּא הַתַּכְלִית — הוּא הָעִקָּר. כִּי כָל שְׁתֵּי מְלָאכוֹת שֶׁהָאַחַת קוֹדֶמֶת לָאַחֶרֶת קְדִימָה טִבְעִית — כִּמְלֶאכֶת הָרֶסֶן לִמְלֶאכֶת הַפָּרָשׁוּת, אוֹ כִמְלֶאכֶת הָאֲרִיגָה לִמְלֶאכֶת הַחַיָּטוּת — שֶׁהַמְּלָאכָה הַקּוֹדֶמֶת הִיא פְחוּתָה-בְמַדְרֵגָה מִן הָאַחֶרֶת, כִּי הַקּוֹדֶמֶת כִּמְשָׁרֶתֶת לָאַחֶרֶת; כְּמוֹ שֶׁמְּלֶאכֶת חֲצִיבַת הָאֲבָנִים מִן הָהָר הִיא פְחוּתָה-בְמַדְרֵגָה מִמְּלֶאכֶת הַבַּנָּאוּת, אַחַר* שֶׁהִיא מְשָׁרֶתֶת אֵלֶיהָ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לִמְלֶאכֶת הַבַּנָּאוּת שֶׁתִּשְׁלַם בְּזוּלַת חֲצִיבַת הָאֲבָנִים. וְכֵן הַמַּעֲשֶׂה — אַף-עַל-פִּי שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ אֶלָּא עִם הַתַּלְמוּד, כִּי 'לֹא עַם-הָאָרֶץ חָסִיד' [אבות פ"ב מ"ה] — מִכָּל-מָקוֹם, אַחַר שֶׁהַתַּלְמוּד אֵינוֹ אֶלָּא כְדֵי שֶׁיָּבִיא אֶל הַמַּעֲשֶׂה, הוּא מְבֹאָר שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא הָעִקָּר.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
82 - מאמר שלישי פרק כ"ח חלק ב'
83 - לימוד שבועי באמונה א-ז תשרי תשע"ו
84 - מאמר שלישי פרק כ"ח חלק ד'
טען עוד
וְאַחַר שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַמַּעֲשֶׂה לְבַדּוֹ הוּא הָעִקָּר וְלֹא הַכַּוָּנָה לְבַדָּהּ, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הִתְחַבְּרוּת שְׁנֵיהֶם הוּא הָעִקָּר בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁהוּא הָעִנְיָן בַּחֵלֶק הַמַּדָּעִי עִם הַחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה-הַמַּאֲמָר. וְכֵן הוּא הָעִנְיָן בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, כִּי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁתִּצְטָרֵף אֵלָיו הַכַּוָּנָה, הוּא הַמַּעֲשֶׂה הַשָּׁלֵם שֶׁיִּתֵּן שְׁלֵמוּת בַּנָּפֶשׁ; כִּי הַכַּוָּנָה נוֹתֶנֶת שְׁלֵמוּת אֶל הַמַּעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק חֲמִישִׁי מִזֶּה-הַמַּאֲמָר.
____________________________________
וְהֶתֵּר הַסָּפֵק – פתרון השאלה כיצד יתכן שעיסוק בדיני ממונות יקנה לאדם את שלמות הנפש. הַנִּמְשָׁךְ – הנובע, הנגרם. הַמַּעֲשֶׂה – העשייה הטכנית. עוֹלָה – נחשבת. בַּעֲבוּר – במקום. הַתַּלְמוּד – הלימוד. אַחַר – כיוון.
ביאורים
כדי ליישב את השאלה מה היא מטרת המצוות המשפטיות, וכיצד נקנית על ידה השלמות, מקדים רבי יוסף אלבו הקדמה כללית איך לקיים בצורה השלמה את כל המצוות. רבי יוסף אלבו מבאר שיש שני חלקים בעשיית המצוה – הכוונה והמעשה, ומדגיש שצריך את שניהם.
מעשה מצוה בלי כוונה אינו נחשב למצוה, שאמרו חז"ל: ""זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" [הושע יד, י]". וההסבר הוא כפי שביאר בפרק הקודם, שעשייה בלי כוונה היא חיצונית ולא פועלת באדם כלום .
מאידך, גם כוונה בלי מעשה בודאי שאינה נחשבת כמצוה, שאילו הייתה הכוונה לבדה מועילה, לא הייתה התורה מצווה לעשות את המצוות, אלא ללמוד את עניין המצוות ולכוון אותו בלב, ואנו מוצאים שהתורה ציוותה להניח תפילין דווקא, ולא רק לקוראם.
זאת ועוד, חז"ל אומרים (קידושין מ:) שגדולת התלמוד היא בכך שהוא מביא לידי מעשה, מכאן שהמעשה הוא העיקר.
אך אע"פ שמעשה לחוד אינו כלום, וכוונה לחוד אינה כלום – כשהם ביחד הם שלמים, שאז יש גם תוכן וגם פעולה שמבטאת אותו. בלי פעולה – הכוונה והתוכן אינם מופיעים במציאות באופן ניכר ולא משפיעים על האדם, ובלי כוונה אין בכלל משמעות לעשייה.
"כי המעשה שתצטרף אליו הכוונה הוא המעשה השלם שיתן שלמות בנפש ".
הרחבות
עבירה לשמה
גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא־לִשְׁמָהּ. אִמרת חז"ל זו היא אחת מהמקורות למעלת הכוונה גם במקום בו המעשה באופן פשוט אסור. ישנם מצבים מסוימים שאדם עושה מעשה אסור לשם מצוה, ולא רק שאין חיסרון בדבר אלא אף מצאנו שהנביא משבח אותו. בספר שופטים [פרק ד] מתואר הקרב נגד יבין מלך כנען כשבראש צבא ישראל עמדו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, במהלך הקרב ברח שר צבא יבין סיסרא לאוהל יעל אשת חבר הקיני, יעל מיוזמתה הציעה לסיסרא מקום מסתור. המדרש מלמד כי יעל היתה מוכנה לפגוע בצניעותה על מנת להרוג את סיסרא ולעזור בישועת ישראל: "אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, שנאמר: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך" [שופטים ה, כד], מאן נינהו (מי הן אותן) נשים באהל? שרה, רבקה, רחל ולאה" [הוריות י:] רב נחמן מלמדנו שגדולה ערכה של עשית עבירה מתוך כוונה טהורה לעשיית מצוה, מעשית מצוה ללא כוונה ראויה. את יסוד זה למדנו מדברי הנביא המגדיל את ערכה של יעל ממעלת האימהות. הבן איש חי מוכיח מגמרא זו שאדם שהניח תפילין פסולות בשוגג וחוסר ידיעה אך כיוון לשם מצוה, יקבל שכר שלם כאילו קיים את המצוה כתיקנה [שו"ת רב פעלים ד, אורח חיים ב].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
