- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
כ"ו תשרי התשע"ו
מאמר שלישי פרק ל"ה חלק ד'
הזקנים נמשכים יותר לעבודת ה'
וּלְפִי שֶׁהַבָּחוּר, מִצַּד-רְתִיחַת הַדָּם וִהְיוֹתוֹ שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת, לֹא יְשַׁעֵר גְּמוּל הַנֶּפֶשׁ* וִישׁוּעָתָהּ; כִּי לִהְיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בַּמּוּחָשׁוֹת*, יְדַמֶּה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ תָמִיד, וְלֹא יַאֲמִין תְּשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ וְהִשָּׁאֲרוּתָהּ, שֶׁהוּא דָבָר בִּלְתִּי-מוּחָשׁ. וְלָזֶה אָמַר הַכָּתוּב [תהלים צא, טז] עַל הַבּוֹטֵחַ בַּה': "אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִישׁוּעָתִי" — כְּלוֹמַר: כִּי מִתּוֹךְ אֲרִיכוּת הַיָּמִים וְהַגִּיעוֹ לִימֵי הַזִּקְנָה, שֶׁיֶּחְלְשׁוּ הַתַּאֲווֹת, יוּכַל לְשַׁעֵר יְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ וְהִשָּׁאֲרוּתָהּ, וְיַכִּיר שֶׁזֶּה יֻשַּׂג מִצַּד-אַהֲבַת ה'. וְלָזֶה יִהְיֶה נִמְשָׁךְ לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה דֶרֶךְ הַזְּקֵנִים לְהִמָּשֵׁךְ לַעֲבוֹדַת ה' יוֹתֵר מִזּוּלָתָם. וְזֶהוּ הַדֶּרֶךְ הַנּוֹהֵג בִּכְלָל הָאֲנָשִׁים. וְאוּלָם יֵשׁ מִן הַזְּקֵנִים מִי שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ אַחַר הַתַּעֲנוּגִים כַּנְּעָרִים, אוֹ אַחַר הַמּוֹעִיל וְאַחֲרֵי הַשְּׂרָרָה כְּבֶן-אַרְבָּעִים; וְיֵשׁ בַּחוּרִים נִמְשָׁכִים אַחַר אַהֲבַת הַטּוֹב כַּזְּקֵנִים. וְכֵן יִתְחַלְּפוּ הָאֲנָשִׁים בָּזֶה, כְּפִי מִזְגָּם וּמִנְהֲגֵיהֶם וְהַנִּמּוּסִים שֶׁגָּדְלוּ בָהֶם. וּמִכָּל-מָקוֹם, חַיֵּי הָאָדָם בִּכְלָל יִתְחַלְּקוּ לִשְׁלֹשֶׁת מִינֵי הָאַהֲבָה, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁזָּכָרְנוּ.
התחלפות ממשלת כוחות הנפש על האדם
וְנִרְאֶה שֶׁהִתְחַלְּפוּת הָאַהֲבָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַזְּמַנִּים הַלָּלוּ, יִמָּשֵׁךְ לְהִתְחַלְּפוּת מֶמְשֶׁלֶת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הָאָדָם. כִּי בִזְמַן הַנַּעֲרוּת וּבִשְׁנֵי הָעֲלִיָּה תִּגְבַּר הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה עַל הָאָדָם, וְלָזֶה יִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּעֲנוּגִים. וּבִזְמַן הַבַּחֲרוּת וּבִשְׁנֵי הָעֲמִידָה — שֶׁתִּגְבַּר עָלָיו הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, אֲשֶׁר מִמֶּנָּה הַכֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, וְזוּלָתוֹ מִן הַכֹּחוֹת* — יִמָּשֵׁךְ אַחַר הַשְּׂרָרָה וְהַנִּצּוּחַ וְאַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהַתּוֹעֶלֶת הַמְדֻמָּה. וּבִשְׁנֵי הַזִּקְנָה, לְפִי שֶׁתֶּחֱלַשׁ הַתַּאֲוָה וּשְׁאָר הַכֹּחוֹת מִלִּרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה וְהַנִּצּוּחַ, יִגְבַּר עָלָיו אָז הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי; וְיַשְׂכִּיל וְיֵדַע שֶׁכָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים אוֹבְדִים, וְשֶׁאֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת קַיָּם וְלֹא לָתֵת לוֹ קִיּוּם זוּלָתִי-הַהִמָּשֵׁךְ* לַעֲבוֹדַת הש"י וְאֶל מַה שֶּׁבְּטֶבַע הַשֵּׂכֶל לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו — יִמְאַס הַתַּאֲווֹת וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי מַה שֶּׁתִּגְזֹר נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּאַהֲבַת הש"י וְיִרְאָתוֹ, וּבִכְלָל אֶל אַהֲבַת הַטּוֹב, שֶׁהוּא הש"י, מִצַּד מַה שֶּׁהוּא טוֹב, לֹא מִצַּד-הַמּוֹעִיל וְלֹא מִצַּד-הֶעָרֵב.
לבב
וְיִדְמֶה שֶׁהַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי הַזֶּה יִקָּרֵא בִלְשׁוֹנֵנוּ "לֵבָב". כִּי "לֵב" יֵאָמֵר עַל הָאֵבָר מִן הַבַּעֲלֵי-חַיִּים אֲשֶׁר בּוֹ הַכֹּחַ הַחִיּוּנִי, אֲבָל "לֵבָב" לֹא יֵאָמֵר זוּלָתִי עַל כֹּחַ הַשִּׂכְלִי בִּלְבָד — "גַּם-לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם" [איוב יב, ג]; "וְאִישׁ נָבוּב* יִלָּבֵב" וגו'. וְ"נֶפֶשׁ" — שֵׁם נֶאֱמָר בִּכְלָלוּת וְיִחוּד. יֵאָמֵר עַל כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ בִּכְלָל, וְזֶה הָרֹב; וְיֵאָמֵר עַל הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בִּפְרָט — אָמַר אִיּוֹב [יב, י]: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל-חָי, וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ"; כִּי אָמַר: "נֶפֶשׁ כָּל-חָי" עַל כְּלָל-הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, "וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ" עַל הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי אֲשֶׁר בָּאָדָם. וּלְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה הוֹמָה תָמִיד עַל-הַשָּׂגַת הַתַּאֲווֹת וְהַגָּעַת הַמָּמוֹנוֹת, יְכַנֶּה אוֹתָהּ הַכָּתוּב [דברים ו, ה] בִּלְשׁוֹן "מְאֹדֶךָ".
____________________________________
גְּמוּל הַנֶּפֶשׁ – השכר הצפוי לנשמה. בַּמּוּחָשׁוֹת – בעניינים הגשמיים הגלויים לעין. וְזוּלָתוֹ מִן הַכֹּחוֹת – כוחות נוספים. זוּלָתִי הַהִמָּשֵׁךְ – מלבד ההִמשׁכות. נָבוּב – חכם.
ביאורים
מי שחישל חלקים בגופו על ידי ספיגת כאב, יתקשה לחוש בהם נגיעות קלות ועדינות. הרגיל בעוצמה שבמוזיקה פראית ורועשת, לא יוכל להתרשם מהעונג האומנותי שבמוזיקה עדינה. עוצמה חיצונית מעמעמת את הרגישות כלפי עוצמה עמוקה. כך גם קורה עם צעירים, המפתחים צימאון בלתי מאוזן לריגושים חושיים. התוצאות המהירות של ההנאות החומריות נותנות להן יתרון ראשוני, והוא המביא צעירים לשקוע בעונג חיצוני, גס, בוסרי, מהיר וקל. בראותם אחרים העמלים בעבור הון או תהילה, וכל שכן בעבור אידיאלים, ירחמו עליהם. ודאי לא יבינו את שמחתם. כמובן, אף אם הם אינם חשים בכל אלה אין זה אומר שהשאיפות הגבוהות אינן נמצאות בתוכם. הגירויים החיצוניים המרובים פגעו ביכולת הרגישות שלהם. רק בהמשך הדרך הם יתוודעו לקוצר ידן של הנאות אלו להביא לסיפוק לאורך זמן, והכאב מחוסר ההתקדמות העקבי יוביל אותם אל שאיפות ההצלחה וההישגים. גם בשאיפות אלו יתברר שהן מסתיימות בסוף ומאכזבות, וכך האדם עשוי להיות מבולבל כל חייו עד שיכיר את העוצמות של הטוב, אשר רק לו היכולת למלא את החיים בתוכן ממשי ולהביא לאושר אמתי. רק בו ימצא מגע עם הנצח, ורק דרכו יתחיל המפגש עם מרחבי האינסוף שמעבר לחומריות הגסה. כך אנחנו יכולים לשרטט את המסלול הבסיסי של אנשים רבים. כמובן ישנם מקרים יוצאי דופן, ובסופו של דבר לכל אחד חיים יחודיים משלו, אך בכל זאת אפשר לראות קווים מקבילים בין חייהם של כל בני האדם.
תהליך זה נובע מחלקיה השונים של הנפש. כל חלק בתורו 'עולה לשלטון' ודוחק את האחרים או משלבם בתוך הנהגתו. למקרא לשון מיוחדת לכל אחד מאלו: "לבב" הוא עומק הלב, כינוי לנפש האלוהית-שכלית; "נפש" הוא כינוי לדחף הדומיננטי מדחפי הנפש, דחף ההצלחה וההישגים; ו"מאודך" הוא כינוי לדחף ההנאה, המביא לתאוות ולרדיפת ממון.
הרחבות
• השכל באהבת ה'
וּבִשְׁנֵי הַזִּקְנָה... יִמְאַס הַתַּאֲווֹת וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי מַה שֶּׁתִּגְזֹר נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּאַהֲבַת הש"י וְיִרְאָתוֹ. הרמב"ם מדגיש שהדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי התבוננות שכלית: "והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה (השכלית בה')" [ספר מורה הנבוכים ג, נא]. ישנם שני דברים, לפי הרמב"ם, שאם נתבונן ונעמיק בהם נוכל להגיע לידיעת ה' ולאהבתו: מעשי ה' ומצוותיו, כמו שכותב הרמב"ם: "והמצוה השלישית (במנין תרי"ג המצוות) היא שציוונו לאהבו יתעלה. וזה (כוונת המצוה) שנתבונן ונשכיל (ונלמד) מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו, ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחויבת. ולשון ספרי: "לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך" איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" [ספרי דברים, ואתחנן לג]. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות (בהתבוננות על המצוות) תתאמת לך ההשגה (השכלית בה') ויגיע התענוג ותבוא האהבה בהכרח" [ספר המצוות ג]. במקום אחר הרמב"ם מבאר את אהבת ה' מתוך התבוננות במעשי ה': "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלקים לאל חי" [תהלים מב, ג]" [הלכות יסודי התורה ב, ב].
וּלְפִי שֶׁהַבָּחוּר, מִצַּד-רְתִיחַת הַדָּם וִהְיוֹתוֹ שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת, לֹא יְשַׁעֵר גְּמוּל הַנֶּפֶשׁ* וִישׁוּעָתָהּ; כִּי לִהְיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בַּמּוּחָשׁוֹת*, יְדַמֶּה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ תָמִיד, וְלֹא יַאֲמִין תְּשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ וְהִשָּׁאֲרוּתָהּ, שֶׁהוּא דָבָר בִּלְתִּי-מוּחָשׁ. וְלָזֶה אָמַר הַכָּתוּב [תהלים צא, טז] עַל הַבּוֹטֵחַ בַּה': "אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִישׁוּעָתִי" — כְּלוֹמַר: כִּי מִתּוֹךְ אֲרִיכוּת הַיָּמִים וְהַגִּיעוֹ לִימֵי הַזִּקְנָה, שֶׁיֶּחְלְשׁוּ הַתַּאֲווֹת, יוּכַל לְשַׁעֵר יְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ וְהִשָּׁאֲרוּתָהּ, וְיַכִּיר שֶׁזֶּה יֻשַּׂג מִצַּד-אַהֲבַת ה'. וְלָזֶה יִהְיֶה נִמְשָׁךְ לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה דֶרֶךְ הַזְּקֵנִים לְהִמָּשֵׁךְ לַעֲבוֹדַת ה' יוֹתֵר מִזּוּלָתָם. וְזֶהוּ הַדֶּרֶךְ הַנּוֹהֵג בִּכְלָל הָאֲנָשִׁים. וְאוּלָם יֵשׁ מִן הַזְּקֵנִים מִי שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ אַחַר הַתַּעֲנוּגִים כַּנְּעָרִים, אוֹ אַחַר הַמּוֹעִיל וְאַחֲרֵי הַשְּׂרָרָה כְּבֶן-אַרְבָּעִים; וְיֵשׁ בַּחוּרִים נִמְשָׁכִים אַחַר אַהֲבַת הַטּוֹב כַּזְּקֵנִים. וְכֵן יִתְחַלְּפוּ הָאֲנָשִׁים בָּזֶה, כְּפִי מִזְגָּם וּמִנְהֲגֵיהֶם וְהַנִּמּוּסִים שֶׁגָּדְלוּ בָהֶם. וּמִכָּל-מָקוֹם, חַיֵּי הָאָדָם בִּכְלָל יִתְחַלְּקוּ לִשְׁלֹשֶׁת מִינֵי הָאַהֲבָה, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁזָּכָרְנוּ.
התחלפות ממשלת כוחות הנפש על האדם
וְנִרְאֶה שֶׁהִתְחַלְּפוּת הָאַהֲבָה בִּשְׁלֹשֶׁת הַזְּמַנִּים הַלָּלוּ, יִמָּשֵׁךְ לְהִתְחַלְּפוּת מֶמְשֶׁלֶת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הָאָדָם. כִּי בִזְמַן הַנַּעֲרוּת וּבִשְׁנֵי הָעֲלִיָּה תִּגְבַּר הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה עַל הָאָדָם, וְלָזֶה יִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּעֲנוּגִים. וּבִזְמַן הַבַּחֲרוּת וּבִשְׁנֵי הָעֲמִידָה — שֶׁתִּגְבַּר עָלָיו הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, אֲשֶׁר מִמֶּנָּה הַכֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, וְזוּלָתוֹ מִן הַכֹּחוֹת* — יִמָּשֵׁךְ אַחַר הַשְּׂרָרָה וְהַנִּצּוּחַ וְאַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהַתּוֹעֶלֶת הַמְדֻמָּה. וּבִשְׁנֵי הַזִּקְנָה, לְפִי שֶׁתֶּחֱלַשׁ הַתַּאֲוָה וּשְׁאָר הַכֹּחוֹת מִלִּרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה וְהַנִּצּוּחַ, יִגְבַּר עָלָיו אָז הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי; וְיַשְׂכִּיל וְיֵדַע שֶׁכָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים אוֹבְדִים, וְשֶׁאֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת קַיָּם וְלֹא לָתֵת לוֹ קִיּוּם זוּלָתִי-הַהִמָּשֵׁךְ* לַעֲבוֹדַת הש"י וְאֶל מַה שֶּׁבְּטֶבַע הַשֵּׂכֶל לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו — יִמְאַס הַתַּאֲווֹת וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי מַה שֶּׁתִּגְזֹר נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּאַהֲבַת הש"י וְיִרְאָתוֹ, וּבִכְלָל אֶל אַהֲבַת הַטּוֹב, שֶׁהוּא הש"י, מִצַּד מַה שֶּׁהוּא טוֹב, לֹא מִצַּד-הַמּוֹעִיל וְלֹא מִצַּד-הֶעָרֵב.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
143 - מאמר שלישי פרק ל"ה חלק ג'
144 - מאמר שלישי פרק ל"ה חלק ד'
145 - מאמר שלישי פרק ל"ה חלק ה'
טען עוד
וְיִדְמֶה שֶׁהַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי הַזֶּה יִקָּרֵא בִלְשׁוֹנֵנוּ "לֵבָב". כִּי "לֵב" יֵאָמֵר עַל הָאֵבָר מִן הַבַּעֲלֵי-חַיִּים אֲשֶׁר בּוֹ הַכֹּחַ הַחִיּוּנִי, אֲבָל "לֵבָב" לֹא יֵאָמֵר זוּלָתִי עַל כֹּחַ הַשִּׂכְלִי בִּלְבָד — "גַּם-לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם" [איוב יב, ג]; "וְאִישׁ נָבוּב* יִלָּבֵב" וגו'. וְ"נֶפֶשׁ" — שֵׁם נֶאֱמָר בִּכְלָלוּת וְיִחוּד. יֵאָמֵר עַל כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ בִּכְלָל, וְזֶה הָרֹב; וְיֵאָמֵר עַל הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בִּפְרָט — אָמַר אִיּוֹב [יב, י]: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל-חָי, וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ"; כִּי אָמַר: "נֶפֶשׁ כָּל-חָי" עַל כְּלָל-הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, "וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ" עַל הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי אֲשֶׁר בָּאָדָם. וּלְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה הוֹמָה תָמִיד עַל-הַשָּׂגַת הַתַּאֲווֹת וְהַגָּעַת הַמָּמוֹנוֹת, יְכַנֶּה אוֹתָהּ הַכָּתוּב [דברים ו, ה] בִּלְשׁוֹן "מְאֹדֶךָ".
____________________________________
גְּמוּל הַנֶּפֶשׁ – השכר הצפוי לנשמה. בַּמּוּחָשׁוֹת – בעניינים הגשמיים הגלויים לעין. וְזוּלָתוֹ מִן הַכֹּחוֹת – כוחות נוספים. זוּלָתִי הַהִמָּשֵׁךְ – מלבד ההִמשׁכות. נָבוּב – חכם.
ביאורים
מי שחישל חלקים בגופו על ידי ספיגת כאב, יתקשה לחוש בהם נגיעות קלות ועדינות. הרגיל בעוצמה שבמוזיקה פראית ורועשת, לא יוכל להתרשם מהעונג האומנותי שבמוזיקה עדינה. עוצמה חיצונית מעמעמת את הרגישות כלפי עוצמה עמוקה. כך גם קורה עם צעירים, המפתחים צימאון בלתי מאוזן לריגושים חושיים. התוצאות המהירות של ההנאות החומריות נותנות להן יתרון ראשוני, והוא המביא צעירים לשקוע בעונג חיצוני, גס, בוסרי, מהיר וקל. בראותם אחרים העמלים בעבור הון או תהילה, וכל שכן בעבור אידיאלים, ירחמו עליהם. ודאי לא יבינו את שמחתם. כמובן, אף אם הם אינם חשים בכל אלה אין זה אומר שהשאיפות הגבוהות אינן נמצאות בתוכם. הגירויים החיצוניים המרובים פגעו ביכולת הרגישות שלהם. רק בהמשך הדרך הם יתוודעו לקוצר ידן של הנאות אלו להביא לסיפוק לאורך זמן, והכאב מחוסר ההתקדמות העקבי יוביל אותם אל שאיפות ההצלחה וההישגים. גם בשאיפות אלו יתברר שהן מסתיימות בסוף ומאכזבות, וכך האדם עשוי להיות מבולבל כל חייו עד שיכיר את העוצמות של הטוב, אשר רק לו היכולת למלא את החיים בתוכן ממשי ולהביא לאושר אמתי. רק בו ימצא מגע עם הנצח, ורק דרכו יתחיל המפגש עם מרחבי האינסוף שמעבר לחומריות הגסה. כך אנחנו יכולים לשרטט את המסלול הבסיסי של אנשים רבים. כמובן ישנם מקרים יוצאי דופן, ובסופו של דבר לכל אחד חיים יחודיים משלו, אך בכל זאת אפשר לראות קווים מקבילים בין חייהם של כל בני האדם.
תהליך זה נובע מחלקיה השונים של הנפש. כל חלק בתורו 'עולה לשלטון' ודוחק את האחרים או משלבם בתוך הנהגתו. למקרא לשון מיוחדת לכל אחד מאלו: "לבב" הוא עומק הלב, כינוי לנפש האלוהית-שכלית; "נפש" הוא כינוי לדחף הדומיננטי מדחפי הנפש, דחף ההצלחה וההישגים; ו"מאודך" הוא כינוי לדחף ההנאה, המביא לתאוות ולרדיפת ממון.
הרחבות
• השכל באהבת ה'
וּבִשְׁנֵי הַזִּקְנָה... יִמְאַס הַתַּאֲווֹת וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי מַה שֶּׁתִּגְזֹר נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּאַהֲבַת הש"י וְיִרְאָתוֹ. הרמב"ם מדגיש שהדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי התבוננות שכלית: "והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה (השכלית בה')" [ספר מורה הנבוכים ג, נא]. ישנם שני דברים, לפי הרמב"ם, שאם נתבונן ונעמיק בהם נוכל להגיע לידיעת ה' ולאהבתו: מעשי ה' ומצוותיו, כמו שכותב הרמב"ם: "והמצוה השלישית (במנין תרי"ג המצוות) היא שציוונו לאהבו יתעלה. וזה (כוונת המצוה) שנתבונן ונשכיל (ונלמד) מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו, ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחויבת. ולשון ספרי: "לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך" איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" [ספרי דברים, ואתחנן לג]. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות (בהתבוננות על המצוות) תתאמת לך ההשגה (השכלית בה') ויגיע התענוג ותבוא האהבה בהכרח" [ספר המצוות ג]. במקום אחר הרמב"ם מבאר את אהבת ה' מתוך התבוננות במעשי ה': "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלקים לאל חי" [תהלים מב, ג]" [הלכות יסודי התורה ב, ב].
לימוד שבועי באמונה יט-כה חשוון תשע"ו
יט-כה חשוון תשע"ו
יט-כה חשוון תשע"ו
מאמר שלישי פרק י"ט חלק א'
י"א חשון התשע"ו
י"א חשון התשע"ו
מאמר ראשון פרק כ' חלק ב'
י' אלול התשע"ה
י' אלול התשע"ה
מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ד'
ה' חשון התשע"ו
ה' חשון התשע"ו
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
הלכות שטיפת כלים בשבת
שופר
מה הם קטניות ומי הם אוכלי קטניות?
איך יוצרים את השבת ?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מהפרי ועד הגאולה
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך ללמוד גמרא?