מבט בהיר בערפל | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים
תקופתנו בתהליך הגאולה

קטגוריה משנית

ספריה
לזמן הזה - יום העצמאות

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

17 דק' קריאה

תיקון חצות של ליל יום העצמאות
"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" (תהלים קיט, סב). כשהבטתי בשעון וראיתי שחצות הלילה מתקרב, התעורר בי הפסוק הזה. "משפטי צדקך". משפט וצדקה. בחצות הלילה מתאים ביותר להודות לקב"ה גם על המשפט וגם על הצדקה. בזוהר (בא לז, א) מוסבר מדוע מכת בכורות הייתה בחצות הלילה, מדוע לא הייתה ביום, כמו כל המכות כולן? אלא שלמכה הזאת, מכת בכורות, הייתה מטרה כפולה: מכה למצרים, ויציאה לחירות של ישראל. יש כאן עניין כפול. מעשה אחד שכולל בתוכו את שני הכוחות האלה: חסד ורחמים מצד אחד, ומשפט ודין מצד שני. שילוב זה יכול להיעשות רק ברגע מיוחד ומסוים. זה שייך לחצות הלילה. חצות הלילה הוא המעבר מהחצי הראשון של הלילה לחציו השני. מעבר מזמן של דין לזמן של רחמים. הזמן הגבולי הזה, הוא הזמן המתאים לכפילות הזאת, למכה הגדולה המיוחדת הזאת למצרים, ובד בבד - חסד לישראל.
פעמים רבות סיפרנו על כך שפעם רקדנו בליל יום העצמאות ברחובות העיר, יחד עם מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. אני הייתי על ידו, והוא שאל אותי: "מה השעה?" השבתי: "עכשיו חצות". הוא אמר לי: "חצות?". זה היה באמצע ריקוד. הוא אומר: "אם כן, מה שאנו עושים עכשיו, זה תיקון חצות". יש "תיקון חצות" שיושבים על הארץ ובוכים וזוכרים את ירושלים, ומתפללים על הגאולה, ויש תיקון חצות בריקוד, בריקוד של שמחה והודאה על כל הטוב אשר גמלנו. על שהתחילו להתנוצץ ניצני הגאולה, ועל שאנחנו כבר עומדים בתוך תוככי הגאולה. זהו תיקון חצות מיוחד במינו, תיקון חצות של ליל יום העצמאות.

אובדן החוש הטבעי בגלות
אני מחזיק בידי את הספר "שיבת ציון", קובץ מאמרים של גדולי ישראל בשבח יישוב ארץ ישראל. ספר שקוּבץ לפני כמאה שנה. תנועת "חיבת ציון" החלה קצת לפני כן, בערך לפני מאה ועשרים שנה, ומקורה היה בקודש, עוד לפני ההתעוררות הציונית המדינית. בראש חובבי ציון עמדו אנשי תורה, גדולי תורה, גדולי ישראל: ה"בית הלוי", רבנו יוסף דוב סולובייצ'יק, הנצי"ב, רבנו יצחק אלחנן וגדולים נוספים. קודם להם היו הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר. אמנם היו גם תלמידי חכמים ששללו את התעוררות התחיה ויצאו נגדה. הם סברו שההתעוררות הזאת של ההתיישבות בארץ ישראל איננה לטובה, אבל דווקא משום כך היה נחוץ ביותר להוציא לאור קובץ שכזה, שמכונסים בו מכתבים התומכים ביישוב הארץ מעשרות רבות של תלמידי חכמים גדולי הדור, הדוחים את דעת המתנגדים. הם הודפים את ההתנגדות ואת טעמי המתנגדים, בהיותם לדעתם טעמים בלתי נכונים. בלתי סבירים: שהגאולה צריכה להיות מן השמים, ושכבר הייתה פעם התעוררות כזאת, והגיעו לטעויות גדולות, ובכלל שיש ליזהר מהתעוררויות כאלה של משיחיות, שעלולות להביא לתוצאות מסוכנות. פחד מפני החדש. "חדש אסור מן התורה". ההתנגדות הזו, כפי שאנו רואים, לא התחילה מהשנים האחרונות. זה היה כך מההתחלה. אי אפשר להבין... מובן שהיה אפשר להתנגד, הרי סוף סוף עמדו בראש מהלך התחייה אנשים רחוקים עם רוח זרה! אפשר להבין שיש קושי להתחבר אל המהלך הזה. אפשר גם להבין את החשש שיש סיכון רוחני להתחבר אל המהלך הזה. אבל כשהמהלך התחיל, ושורשו בקודש, אנחנו עומדים תמהים: מאי האי? והתשובה: ככה זה. זה הנזק הגדול ביותר שעשתה לנו הגלות, שהשכיחה מאתנו את מעלתה הגדולה והעצומה של ארץ ישראל; שהרסה בנו את הכח האחדותי של האומה. נפגעה ההכרה שבלתי אפשרי שהמצב הזה של עם מפוזר ומפורד, יימשך. כמובן, כולם שאפו תמיד אל הגאולה, אבל השאיפה הזאת נעשתה שאיפה מופשטת מאוד, רוחנית מאוד, ובלתי מקושרת אל המציאות המוחשית.
לדאבון הלב, יש היום אנשים, וגם בציבור שלנו, שאינם יודעים את מעלתה של ארץ ישראל. אנשים, מורים בבתי ספר דתיים ציוניים נסעו לפסח לרומניה. למה? כי המחיר של בית מלון ברומניה לא היה יותר יקר ממחיר של בית מלון כאן. לא היה יותר זול, אבל לא היה יותר יקר. אז למה לא לנצל את ההזדמנות הזאת ולהיות ברומניה? אני מתבייש לספר מאיזה בית ספר היו אותם מורים. שאלו את אחת המשפחות שנסעו, על פשר הדבר הזה, וזו ענתה: "גם רבנים היו שם". איך אפשר לנסוע לרומניה לפסח? איך אפשר לערוך סדר בחוץ לארץ? איך אפשר בכלל לנשום בתוך טומאת ארץ העמים? אינני מבין את הדבר הזה. משל לאחד שנכנס לתוך ביוב, מתעניין לראות, להריח את ריחו. אם יש לו לאדם תפקיד, כגון שהוא מנקה ביבים, אז הוא מוכרח לרדת אל הביוב. אם אדם מוכרח מטעמים מסוימים לצאת לחוץ לארץ, מותר לו. יש גם ביבים רוחניים שצריכים לנקות שם, לשפר. אך איך יכול יהודי לרצות להיות בחוץ לארץ בחג הפסח, בחג החירות?
הדבר הנורא ביותר שקרה לנו כתוצאה מהגלות הארוכה הוא: אובדן החושים הטבעיים, הנורמליים, הבריאים, וצריך לעורר אותם מחדש. זה תהליך ארוך וממושך, גדול ואדיר. ומכיוון שהוא כל כך גדול, כל כך עצום, לכן כל כך גדול היום הזה. יום זה, צעדנו בו צעד גדול מעמקי הגלות אל מהלך של גאולה. קפיצה גדולה ועצומה, שכל ההמשך שלה, כל מה שהתקדמנו במשך השנים, מאז היום הגדול הזה בשנת ה'תש"ח ועד היום, הכל הוא פועל יוצא מאותו היום המיוחד הזה, שזכינו לו, בע"ה. אותו היום שד' שִחרר אותנו מעול גויים, עשה אותנו עצמאיים פה בארץ הזאת, בארץ קודשנו. הארץ שוחררה מעול גויים ואנחנו שוחררנו מעול גויים. ומאז הכל כבר שונה. התחיל מהלך חדש.

אילו לא קמה המדינה
בליל הסדר אמרנו: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". כן אנחנו צריכים להגיד ביום הזה: אילו לא קמה המדינה איזה פרצוף היה היום לעם ישראל? איזו צורה הייתה לעם היהודי? איזו התבוללות הייתה? כפל כפליים. אי אפשר לתאר בכלל מה היה מצב העם היהודי. הוא היה יכול להיות במצב של התפוררות גמורה. מדינת ישראל "הרימה את הראש", ראשם של היהודים, בכל העולם כולו. לכל יהודי בעולם יש היום מקום שאליו הוא יכול לברוח בעת צרה; יש לו איזו תחושה של ביטחון. הרבה יהודים לא היו יכולים להשאר יהודים לולא קמה המדינה. במאמרו "קול דודי דופק" מדבר על זה הרב יוסף דוב סולוביצ'יק. הקמת המדינה עצרה באופן יחסי את סחף ההתבוללות. בארץ ישראל אין כמעט התבוללות. מדינת ישראל הצילה את ארבעת מיליון היהודים שחיים פה בארץ ישראל מתהליך של התבוללות שקיימת בחוץ לארץ, ובמקומות מסוימים אפילו מגיעה עד שבעים אחוז, או למצער במקומות אחרים בממוצע של עד חמישים אחוז. אבל באמת אין זה נכון כל כך לעסוק בפרטים. ההסתכלות צריכה להיות על מהותו הכללית של היום, על גדולת היום הזה. יש אנשים שאינם נותנים דעתם על היום הזה. יש אנשים שמתייחסים אליו בביטול, ויש שאפילו משתדלים לומר תחנון, אף אם צריכה להתקיים ברית באותו יום. מה שורש הגישות השונות? עוז וחדוה במקומו. זה פשוט תלוי במדרגת האמונה. לימד אותנו מורנו ורבנו הרב צבי יהודה שישנם צדיקים שאינם מאמינים. יכול להיות מצב כזה, צדיקים שאינם מאמינים. "מי בז ליום קטנות"? צדיקים (סוטה מח, ב). אנשים שהם צדיקים, אבל באמונה אין להם שלמות. הם למדנים גדולים, אולי הם גם זהירים מאוד במצוות, במעשים, במידות טובות. בכל הצדדים הגלויים של קיום התורה הם מצטיינים, בולטים, אבל באמונה אין להם שלמות. יש להם איזה פגם. צדיקים שאינם מאמינים.
מה זו אמונה? לימד אותנו מרן הרב זצ"ל, שאמונה גדולה היא לראות את החיים בעומקם, לראות את מעשה ד' במציאות ולתת להכרה הזאת לפעום בכל ישותנו. לחיות באווירה של שמחה, ולראות את הכל טוב. או אז בכלל לא רואים את הבעיות. הרב זצ"ל חי את חייו ואת חיי האומה כך. במצב של טרום מדינה, כשהארץ הייתה פה קטנטנה, הוא ראה בכל בניין חדש בארץ ישראל תחייה עצומה. הוא ראה את יד ד' הפועלת ועושה, ולבו היה מלא שמחה. אני נזכר שפעם סיפר לנו את הדבר הזה הרב יהודה גרשוני. הוא סיפר שהיה הולך עם הרב בסמטאות ירושלים הנפולות, החרבות, והרב היה זורח, והיה מצהיר כי ירושלים נבנית. "ירושלים הבנויה". הרב גרשוני אמר לו: אבל הכל חורבן, הכל חורבן! אך הרב רואה בניין. תלוי איך מסתכלים. הכל תלוי בגודל המבט. כי עוז וחדוה במקומו. מי שנמצא בגדלות האמונה נמצא תמיד במצב של עוז וחדוה, ומי ששרוי בקטנות אמונה שרוי גם בצער. אין הוא רואה את יד ד' הגדולה העושה כל זאת. "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד". מי שמסתכל מתוך אמונה, רואה שהכל "לטב עביד", שהכל לטובה, לכתחילה, לא רק טובה בדיעבד, וכמו שאמר נחום איש גמזו: "גם זו לטובה" (תענית כא, א).

ראייתו של הרב מוהליבר
רבה של ביאליסטוק, הגאון, חובב ציון, הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, בעת שחזר ממסע בארץ ישראל בשנת ה'תר"ן, כתב מאמר בשם "מטרת נסיעתי לארץ הקודש". הוא נדפס בקובץ "שיבת ציון", ובו הוא מספר על התקדמות יישוב הארץ (עמ' 13-14):
מדי דברי לא אוכל להתאפק מלדבר נגדה נא כל עמי! העוד לא תראו אצבע אלהים בכל אשר קרה לנו? הן זה קרוב לעשר שנים אשר השקנו ד' כוס תרעלה ברוב מדינות אירופא, ויקומו עלינו בני בלי שם (אנטישמים) ברדיפות ועלילות שונות, ויש אשר הרעו לנו הרבה בפועל. והנה בעת אשר כסה חשך וערפל לאומים בפתע בא לנו אור המאיר ממערב והאיר ממזרח צדק, וקול קורא ואומר: שובו בנים לגבולכם, השליכו אלילי כספכם ואלילי זהבכם וחסו בצלי בארץ אבותיכם, אחזו איש איש אתו ומחרשתו ועדרו בלא לב ולב, כי כל טוב הארץ לפניכם! הנה במשך שש שנים קמו מעפר ערים וכפרים, בארות ועדרים, השדות מלאים חטים ושעורים, ענבים וגפנים מכסים כל ההרים. ארבע עשרה קולוניות נתייסדו במשך זה ובם יעבדו יותר משלֹשת אלפים נפש מאחינו, ותחת אשר דרך הקדש היתה מלאה קמשונים וחוחים ולא היה כמעט ביכולת רגל אנוש לדרוך בה, ואף כי לנסוע בעגלת צב, וכעת נוסעים מיפו לירושלים, לחברון, לפתח תקוה, לראשון לציון, למקוה ישראל, לזכרון יעקב, הכל בדרך ישרה, בדרך המלך במרכבה רתומה לשלשה סוסים. וירושלים השוממה והחרבה מקדם חִדשה כנשר נעוריה, ומחוץ לחומת ירושלים הישנה נתוספו בה רחובות ישרות ומהודרות ובהן נבנו בתים למאות, ובקרוב עד אלפים יגיעו, וכל אחת מהממשלות אשר באירופא משתדלת לרכוש לה חלק בארץ הקדושה, וניר בעיר ירושלים. האין זה אות ומופת, כי זכר ד' את עמו ואת ארצו ולא מאס בירושלים עיר קדשו, וכל אשר הכינו מידו היתה זאת לנו לטובתנו להעלותנו למרומי הר ציון? אחי ורעי היקרים והחביבים עלי כנפשי ממש, בינו והשכילו היטב, כי כל אשר חזינו במחזה הדמיון לפני שש שנים ולא האמין שום איש אשר לו שכל בריא וישר, כי במשך קצר כזה יצא דמיון גדול כזה לאור, עתה זכינו לראות בפועל, ועוד על צד היותר נעלה, האם במקרה היתה כל זאת? האם יש מי שימצא עוז בנפשו לאמר כי לא יד ד' היתה בכל אלה? האם אפשר להכחיש עוד כי נר המערבי - הנדיב מצרפת - עדות היא שהשכינה שורה בישראל?.
הכוונה ל"הנדיב הידוע", הברון רוטשילד, שהקים את הקולוניות, המושבות. הרב מוהליבר מדבר על ירושלים של לפני מאה וחמש שנים, וכבר אז הוא אומר "וירושלים השוממה והחרבה מקדם חִדשה כנשר נעוריה". זה מבט של אמונה. בקולוניות "יעבדו יותר משלֹשת אלפים נפש מאחינו". שלושת אלפים נפש בנו ארבעה עשר ישובים במרחבי הארץ. את הדבר הזה רואה הגאון הרב שמואל מוהליבר כנס נפלא, דמיון שמתקיים.

"היינו כחולמים"
בשנה הראשונה להקמת בית אל, כשעוד היינו במחנה הצבאי, וכאן חפרו את היסודות לבניית בית המדרש, היינו לומדים כל יום בסוף הסדר בספר "נפש החיים". יום אחד החלטנו לנסוע לגבעה זו וללמוד על היסודות, על הקרקע, של בית המדרש הנבנה. אורח של אחד מתושבי בית אל, שבא מאמריקה, שמע שאנחנו נוסעים לכאן, ורצה לראות מה בונים כאן. מה מתקדם. הוא התלווה אלינו ושאל על הבתים שבאופק, האם הם של ערבים: "מה, שם... ערבים? ומה שם בגבעה השנייה?... ערבים... ובגבעה הזו ממול?... גם ערבים". במקום שעמדנו הייתה גבעה חרֵבה ושוממה והחלו בכמה חפירות שהיו אמורות להיות יסוד לבניין בית המדרש העתידי. והוא המשיך ושאל "פה אתם תגורו?". כעבור שנה לערך, בחנוכת חדר האוכל, הופיע האורח הזה שוב. אז היו כבר מספר קרוואנים, עשרה ליתר דיוק, בית המדרש היה גם כן בהתקדמות גדולה. מכיוון שגג הבניין היה מיוחד, זה לקח קצת יותר זמן, למרות שהראשון שהתחלנו בבנייתו היה בית המדרש, כמובן. אבל את בניין הבלוקים הזה של חדר האוכל, היכן שאנו מכונסים כעת, היה קל יותר לסיים. אז ניגש אלי אותו אורח ואמר: "לפני שנה חשבתי שאתם משוגעים. פשוט משוגעים. מדברים דמיונות, לא מהמציאות. הולכים לגור על הר שמסביב כולם ערבים. אתם בונים כאן איזה בניין, שני בניינים.... אתם יצאתם מדעתכם. חשבתי לעצמי: האנשים האלה "ירדו מהפסים"! אבל עתה, 'היינו כחולמים'". הוא היה מלא התפעלות.
מי שראה את בית אל אז ורואה את בית אל היום, היה יכול להגיד במשך הזמן הזה פעמים רבות "היינו כחולמים" על ההתפתחות. ככה זה. חלום ארץ ישראל, הדמיון הזה, הולך ומתגשם. זה מבט נכון. מבט של מי שמסתכל בעין של אמונה. בעין בריאה. שיודע שד' פועל כל זאת. שזה מהלך אלוקי. שני בסיסים צריך להניח בשביל להסתכל בעין נכונה: א. מי זה עם ישראל? ב. מה היא ארץ ישראל? אם אדם ידע ויכיר את ערכו של עם ישראל, מה עניינו של עם ישראל בעולם, את התפקיד המרכזי שלו, את השליחות האלוקית שעם ישראל ממלא בעולם של "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ואת התפקיד של הגאולה, של גאולת ישראל; אם אדם יבין את הערך של ארץ ישראל, ארץ ד', שכל עניינה וכל מהותה הם לגלות את הגדולה הסגולית הישראלית, שהארץ מגלה את הסגולה של ישראל, ושישראל מגלים את הסגולה של הארץ, כי הארץ ועם ישראל חדא הם; מי שמבין את שני היסודות הללו, הרי שהוא רכש מבט של אמונה.
דא עקא, שאין כולם מבינים את ערכה של ארץ ישראל, וישנם אנשים שמסוגלים לנסוע לפסח לחוץ לארץ. אני ממש מתפלא גם על תלמידים שלנו, שלפעמים נוסעים לחג להורים השוהים בחוץ לארץ. אף על פי שאני מבין את הסיבות, עם כל זאת אינני מסוגל להבין איך אפשר לעזוב את ארץ ישראל. למרות שמסבירים לי שהדבר עלול לגרום צער גדול להורים, עדיין אינני יכול להבין את הדבר הזה. גם כאן בארץ ישראל נמצא אבא. שם נמצאים שני שותפים נוספים, בלי השותף העיקרי שנמצא פה, רק פה. שם יש לו שגרירים, שרים, שדרכם הוא מנהל את העניינים, אך אין הוא נמצא שם ממש, ואילו פה הקב"ה נמצא בעצמו, "ארץ אשר ד' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני ד' אלהיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב). אם חיים את הדברים האלה, לא במילים בלבד, אלא באמת; אם מרגישים ממש את היות הארץ הזו ארץ הקודש, ארץ ד', ומעמיקים בדבר הזה, ובמהותו של עם ישראל, ממילא מבינים שכל דבר שקורה כאן בארץ הזאת הוא אלוקי. שייך למגמה האלוקית העליונה. כל הקשיים נראים אז באמת טפלים שבטפלים לגבי גודל המהלך האלוקי של דרישת הארץ. המהלך כל כך גדול, עד שמובן הוא מאליו שצריך הוא לעבור כל מיני שלבים וכל מיני סיבוכים ומצבים מורכבים. מה שחשוב הוא לסגל לעצמנו גם את המבט הזה. יש לראות את הכל במבט כולל של גדלות. לא די להגיד שהמהלך הוא גדול ולדשדש בתוך הסיבוכים, אלא יש להביט מתוך הגודל ולראות את הסיבוכים כשוליים, כטפלים, כחולפים, וכבלתי משמעותיים. ממשלה כזאת, תקופה כזאת, כל אלה הם שוליים ביחס למהלך האלקי הגדול שאנחנו נמצאים בו.

מעלתו של הדר בארץ ישראל
"כל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב; זוהר יתרו עט, ב). על דברים אלו מביא הגאון ר' שמואל מוהליבר, בראשית דבריו (שיבת ציון ח"א עמ' 7) את דברי בעל ה"הפלאה" (השווה מועדי הראי"ה עמ' רנב-רנג, מהדו"ב עמ' 241-242 במכתבו של הסופר ר' זאב יעבץ ז"ל). הרי לכאורה הלשון קשה: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה", אפשר להבין מהמילה "דומה", שבאמת אין לו. "וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" ובאמת יש לו, אז אם כן כביכול עדיפה חוץ לארץ מארץ ישראל? והוא מיישב: מה פירוש הביטוי "מי שיש לו אלוה" - אדם מאמין שמקיים תורה ומצוות, שמקבל עליו עול מלכות שמים. ומי זה "מי שאין לו אלוה" - מי שאינו מאמין. אם כן, כך הוא ביאור המאמר: כל מי שדר בארץ ישראל אך אינו מקיים תורה ומצוות, ואינו מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמי שכן מקבל עול מלכות שמים, כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ ומקבל על עצמו עול מלכות שמים הוא כמי שלא קיבל עול מלכות שמים; כמי שאין לו אלוה. זה פשט הדברים. אדם הדר בארץ ישראל, אפילו הוא במצב שאין לו אלוה, כיון שהוא בארץ ישראל, הרי הוא כמי שיש לו, ומי שגר בחוץ לארץ, אפילו יש לו אלוה, הרי הוא כמי שאין לו.
ר' שמואל מעמיק את הדברים ואומר שמאמר חז"ל זה בגמרא הוא המשך לראשיתם של הדברים בגמרא: "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל". אף שאם גרים בעיר שרובה גויים אפשר להיות מושפעים לרעה, ואם גרים בעיר שרובה יהודים אפשר לשמור את המצוות ולקיימן, מורים לנו חז"ל שעדיף לגור בארץ ישראל בעיר שרובה גויים, למרות הסכנות הרוחניות. הסיבה לכך: כי הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה, אף אם אינו מקיים מצוות. ואילו הדר בחוצה לארץ אפילו הוא מקיים מצוות הרי הוא כמי שאין לו אלוה. זו אמירה חריפה מאוד, אבל זה מה שאומר בעל ה"הפלאה". וזה לשונו של ר' שמואל מוהליבר: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי גילולים, רוצה לומר ועל ידי זה פורק ממנו עול תורה ומצוות, ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, רוצה לומר, ועל ידי זה ישמור התורה והמצוות בשלמות" (שיבת ציון שם), לא ייאמן.
ר' שמואל מוהליבר מביא גם מילקוט איכה: "'בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה' (יחזקאל לו, יז). אמר הקב"ה: הלואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה" (רמז תתרלח; איכה רבה [בובר] ג, כ). מהילקוט אפשר לשמוע שאפילו יבואו מקולקלים, עדיף שיהיו עמי בבית, שלא יהיו בחוץ. אבל אם יש סכנה שיבואו לארץ ויתקלקלו כאן, המדרש לא ממליץ במפורש. על כל פנים ר' שמואל מוהליבר, שיש לו כתפיים מאוד רחבות, אומר שעדיף לגור בארץ ישראל גם אם יש בכך סיכון רוחני, וכל זה על יסוד דברי בעל ה"הפלאה". בעומק הדברים בוודאי שהוא צודק. כי אדם יכול להיות בחוץ לארץ במקום תורני ובסוף הילדים שלו מתבוללים. אדם יכול להיות בארץ בקיבוץ חילוני אבל כולם כאן יהודים ואינם מתבוללים. ההתבוללות היא ביטול כל המציאות היהודית. וכי אפשר לאדם לשמור על ילדיו שבחוץ לארץ בעיר שרובה ישראל? לא לנצח. במבט לטווח ארוך. אכן כך הם פני הדברים.
מה נאמר ומה נדבר. אנחנו צריכים להודות לקב"ה אלף אלפי תודות ששם חלקנו מיושבי בית המדרש הזה. שזכינו שלא לטעות ושלא להשתבש בתפיסת עולם עקומה, ושאנחנו יודעים להכיר ערכה של ארץ הקודש, ערכו של עם ישראל, ערכה של התקופה, גודלה של התקופה. אנחנו צריכים להודות על זה שאנחנו יודעים להודות לקב"ה, לעשות יום טוב על היום טוב. להודות על כך שזכינו שיש לנו יום עצמאות. אלה שאין להם, הדבר הוא להם בגדר עונש. הם לא זכו, אך אנחנו זכינו להודות לקב"ה על הטובה הגדולה שהוא גומל אותנו, ואנחנו צריכים להודות לו על זה שהוא זיכה אותנו שנבין כמה שזה נכון להודות. כל זאת בלי להתכחש לכך שיש גם הרבה מה לתקן. בוודאי. אמנם אנו תמיד אומרים כי העולם צריך קטגורים והעולם צריך סניגורים. העולם צריך בורסקי וגם בַסמים (קידושין פב, ב). מאוד חשוב להיות בורסקי. גם חוץ לארץ זה בורסקי. שם אווירא דארץ העמים, המטמא. מי שנמצא שם נמצא במקום טומאה. מי שיש לו חוש ריח מפותח גם יריח את זה. יש טומאה, טומאת ארץ העמים. גזירת חכמים על טומאת ארץ העמים איננה הלכה גרידא. זו מציאות. חז"ל הגדירו את המציאות של ארץ העמים. כמובן, זו טומאה במדרגה מסוימת. יש מדרגות נוספות של טומאה. אבל אחרי ככלות הכל ארץ העמים טמאה. הדבר נידון בכמה סוגיות: על מה גזרו, אם על אוירה, או על עפרה (שבת יד, ב-טו, א; נזיר נה, א; גיטין ח, ב; עבודה-זרה ח, ב). על כל פנים טומאת ארץ העמים היא דבר ממשי, ואוי לו למי שנמצא במקום טמא. אוי לו למי שאינו מבין מה ההבדל בין מקום זה למקום אחר. אנחנו צריכים להבחין. "אם אין דיעה - הבדלה מניין" (ברכות לט, ב). זכינו להבחין בין ארץ ישראל לארץ העמים. להבין היטב את ההבדל שבין עם ישראל לאומות העולם. להבין את הסגולה הישראלית, ועל כך אשרינו.

פיתוח עצמאות ועצמיות ביום העצמאות
יום העצמאות עניינו פיתוח עצמאות ועצמיות. עצמאות פירושה להיות בלתי תלוי, בלתי משועבד. להיות משוחרר מן השאלה: מה אחרים אומרים עלינו, וכיצד מסתכלים על מעשינו. מה אומר השמאל. מה אומרת העיתונות. מה רואים בטלוויזיה, מה כל אלה אומרים. לא לחיות לפי קני מידה של אחרים אלא לברר את דרכנו באופן בלתי תלוי. נכון שישנה המצווה של קידוש ד', ושישנו איסור של חילול ד'. אמנם אדם צריך להיות עצמאי וכשהוא הולך בדרך האמתית בעצמו ובוחן אותה, לא לפי מה שאחרים אומרים, אלא לפי האמת, זה קידוש ד' היותר גדול. כשאדם חושב כל הזמן מה אחרים אומרים עליו, הוא הופך את עצמו להיות סמרטוט הנסחט בידי אחרים, ואין זה קידוש ד' כלל אלא באמת יש כאן חילול ד', מכיוון שכל מעשיו מונחים על פי מה שאחרים אומרים עליו. אז דווקא אנשים מזלזלים בו ואומרים כי אדם זה, אין לו מדִלֵיהּ כלום. באופן כזה אי אפשר לגרום לקידוש ד'. קידוש ד' נעשה רק כאשר אדם הולך בדרך הנכונה, האמתית, מצד עצמה. לא מצד אחרים. עם ישראל אינו צריך להתחשב במה שעמים אחרים אומרים, ואנשי הקודש שבעם ישראל אינם צריכים להתחשב במה שאנשים אחרים אומרים. רק על ידי הפיתוח העצמי שלנו, הביטחון העצמי, הגבורה, אפשר לבנות בניינים של קודש, לייסד מערכות של קודש, ולקדש את ד'.

העיסוק בסגולת ישראל
אם אנחנו נדבר על סגולת ישראל ואחרים יגידו שסגולת ישראל היא גזענות, מה בכך? וכי בשל כך לא נדגיש את עניין הסגולה הישראלית? השמאל טרם גילה כי בספר האורות של מרן הרב זצ"ל מוזכר ענין ה"גזעיות" עם ענין הסגולה הישראלית. מוזכר שם פעמים אחדות, שגזע מיוחד אנחנו. נו, אז נפסיק ללמוד את הרב כשהם יגלו זאת, או שמא נשמיט את המשפט הזה מדברי הרב, בגלל "מה יאמרו"?! לא! אדרבה. אם יש מצב כזה; אם המושג "סגולת ישראל" הולך ונהייה בגדר של חלל, של מת מצוה כזה, שאיש אינו מתעסק בו, אז אדרבה ואדרבה, חובה כפולה ומכופלת עלינו לטפל בענין, ואי אפשר להשתמט מהתפקיד הזה. יש להדגיש את הנקודה הפנים פנימית הזאת של סגולת ישראל. רק כך נתמודד עם "מה שאומרים עלינו". שוחחתי עם עורך דין, והוא אמר לי כי המערכת המשפטית מתכננת לתקוף לאט לאט את כל המהלך הזה. כמובן, הם תמיד ימצאו ויתפסו את האנשים שבשוליים על מנת שלא תתרגש עליהם סערה ציבורית רועשת וגדולה מדי. בהתחלה הם "חיפשו" את הרב גורן זצ"ל, אבל לא העזו. עכשיו מתנהלת חקירה על כך שרבני צפת קראו שלא למכור בתים לגויים. ונעשה בירור, שמעורבים בו הפרקליטות והמשטרה. הם מבררים אם על הדבר הזה ניתן להעמיד לדין או לא. אם יוכרע שכן, יותר לא נוכל לפסוק הלכות. הרי זו הלכה פשוטה שאסור למכור בית לגוי. מה לעשות? יש הבדל בין ישראל לגויים. זו הלכה פשוטה. התורה ניתנה לישראל. מה לעשות. גם משפט זה הוא גזעני.
בתורה ישנן כמה וכמה הלכות המבדילות בין ישראל לעמים: בהלכות רציחה, בהלכות גניבה ובהלכות השבת אבדה. וכי נפסיק ללמוד את ההלכות הללו, או לכתוב עליהן או לדבר עליהן מפני שזו "הטפה לגזענות"? התחשבות בדעת אחרים פירושה במקרים הללו להפסיק ללמוד את ההלכות האלו, או לכל הפחות להצניען. יש לעסוק אם כן רק בהלכות שבת. גם על הנושא הזה יש להיזהר שלא לדבר בהקשר של הצלת נכרי בשבת, כי גם אם אומרים שזה מותר משום דרכי שלום, אין זה פותר את הבעיה. הרי הצלת ישראל אינה משום דרכי שלום, ומדוע הצלת גוי היא רק משום דרכי שלום? ואם נאמר שהצלתו בשבת מותרת משום סכנה, שמפני שהם ירעו לנו, גם זו הפלייה. אלא שבאמת כל התורה כולה מלאה בהבחנות בין ישראל לנכרי. אנחנו צריכים להמשיך את לימוד התורה בכל עוז. אם נצטרך לשם כך מסירות נפש בגדר של ישיבה בבית הסוהר, האם בשל כך נירתע מלעסוק בתורה, ונהיה עסוקים כל העת בשאלות האם לומר דבר זה או דבר זה, פן, שמא, אולי, מישהו יצעק ויתנגד לכך, ולשם שמים נמנע מלומר את הדברים פן נרחיק אותו וכיוצא בזה? לפי זה, כל פעם שהם יתרחקו יותר, אנחנו נלך אחריהם, כי לא נרצה ליצור פערים. כי נרצה לשמור על אחדות. נלך אחריהם עד שיצאו החוצה, ואנחנו אחריהם. מובן שזה אינו הסדר הנכון. אנו צריכים לעמוד על דרכנו בגבורה. צריכים לעשות את זה בטעם, בטַאקט, בשכל. אין חייבים עכשיו לרוץ לקיבוצי השמאל ולצעוק אחריהם: "אתם יודעים, יש הבדל בין ישראל לגויים!". מי שהולך להרצות שם, אינו מחויב להתחיל דווקא בנושא זה. בהמשך, כן. זו לא צריכה להיות נקודת הפתיחה, אבל גם לא צריכים להסתיר אותה. אין צריכים להימנע מלעסוק בזה או לא לדבר על זה בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין אחרים. אנחנו חייבים לעסוק בכל הלכה. כל הלכה בתורה חייבת להיות נלמדת ומבוררת היטב.
עצמיות. להיות עצמיים. זו הייתה דרכו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. הוא היה אומר: "אני לא יכול להיות נטפל". זה היה הטבע שלו. אנחנו רוצים ללכת בדרכו, ולהיות כמוהו. לא להיות נטפלים למישהו אחר אלא להיות עצמיים. לפתח כוחות עצמיים ובריאות. לא לחיות בתוך מורא "מה יאמרו". אנחנו הולכים בדרך הזאת, ואלו הם רק דברי זירוז למזורזים, כמובן. אנחנו, שנמצאים כאן במקום הזה, עצם מציאותנו כאן היא במידה מסוימת נגד הזרם, ואנחנו ממשיכים במהלך הזה ללא פחד. אנחנו יודעים שזהו הזרם. מה שנראה נגד הזרם הוא בעצם הזרם. מה שחושבים שהוא הזרם הוא באמת נגדו. יש כאן פשוט טעות בהסתכלות.

החסד כבר גובר על הקשיים
"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך". כבר עברנו את חצות, והצד של "צדקך" כבר הולך ומתרבה. החסד מתחיל להאיר. כך במובן של הלילה הזה, וכך במובן של המציאות הכוללת שאנחנו נמצאים בה: האור של החסד הוא כבר הרבה יותר רב מכובדם של הקשיים, עלינו רק להסתגל להסתכלות נכונה, כפי שאמרנו. יהי רצון שככל שהביטחון שלנו יגבר בתוכנו, בינינו לבין עצמנו, וככל שנעמיק ביסודות הללו בינינו לבין עצמנו, כן יפעלו הדברים את פעולתם, במישרין ובעקיפין, והתרומה שלנו תיעשה תרומה עצומה וגדולה ותאיר את האור הנכון, את האור האלוקי.
אנחנו מודים לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו, ומוכנים להיות שליחי ציבור להודות גם בשם אלה שאינם יודעים להודות, שמסרבים להודות, או שחושבים כי אין הם רוצים להודות, שמתנגדים להודות, שחושבים שהמצב אינו טוב. בשם כל אלה אנחנו רוצים ומבקשים להודות. אנו חפצים לזכות את כולם. אנחנו מודים לקב"ה, לד' אלוקינו, על כל הטובה אשר היטיב אתנו, עִם כולנו. אל יֵחשב זאת כעוון לאלה שלא מודים ולא יודעים להודות, כי בשגגה הם עושים, ובאמת כולם בסתר לבם אומרים שירה. אפילו עוּברים שבמעי אמם אמרו שירה, גם כשלא ידעו להגיד שירה (ברכות נ, א). בסתר לבם כולם מודים לקב"ה ומברכים אותו על כל הטובה הגדולה אשר גמלנו, ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות, לא רק שעשה עמנו ועם אבותינו ממצרים, אלא שעשה עמנו בימים האלה, בשנים הטובות האלה, שקב"ה היטיב איתנו בהן. ברוך א-ל ההודאות.

לזמן הזה - יום העצמאות

תקופתנו בתהליך הגאולה