ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש מדורים קרוב אליך

גליון מס 96

מסע הדורות

יונתן זקסחשוון תשע"ו
615
לחץ להקדשת שיעור זה
מרק טווין אמר זאת במרב התמציתיות: "כשהייתי נער בן ארבע־עשרה, אבי היה נבער כל־כך שבקושי יכולתי לסבול אותו בקרבתי. אבל כשנעשיתי בן עשרים ואחת נדהמתי לגלות כמה הזקֵן למד בשבע שנים".

נוכחות יציבה וצפויה של הורינו בשנותינו הראשונות היא הנוטעת בנו את תחושת האמון הבסיסית שתלווה אותנו בחיינו. אלא שכאשר אנו מתחילים לחתור אל הבגרות, עלינו ללמוד לפלס את דרכנו האישית בעולם. אלו הן שנים של חיפוש, ולעתים גם של מרד. על כן ההתבגרות טעונה כל־כך. במילה "נעורים" מצלצלות המילים "התעוררות" ו"ניעור". אנו מתחילים להגדיר את עצמנו מתוך התייחסות לחברינו, בני גילנו, במקום על־פי משפחתנו. תכופות נוצר כך מתח בין־דורי.

תיאורטיקן הספרות הרולד בלום כתב שני ספרים מרתקים, "חרדת ההשפעה" ו"מפות של קריאת־שולָל", שבהן טען בסגנון פרוידיאני כי משוררים חזקים מְפַנים לעצמם מקום באמצעות אי־הבנה מכוונת, או פרשנות שגויה במתכוון, של המשוררים הגדולים בני הדור שקדם להם. כי אם לא כן, אם המשורר הצעיר ירחש יראת רוממות כלפי המשוררים שקדמו לו, תשתק אותו המחשבה שכל מה שאפשר לומר כבר נאמר – ולא זו אף זו, נאמר יפה יותר מכפי שהוא עצמו עשוי לומר. מעשה זה של פינוי־מקום, הדרוש למשורר ולכל אדם אחר כדי להיות הוא־עצמו, כרוך לא פעם ביחסי יריבות עם אלה שקדמו לו, ובכלל זה הוריו.
אחת התגליות הגדולות שאדם מגלה ברבות שנותיו היא כי כל ניסיונותיו להיבדל מהוריו לא הועילו: הוא נעשה דומה להם מאוד. וככל שאדם מרחיק לכת במנוסתו מהוריו, דמיונו להם רק גדל.
בסיפורו של אברהם רומזת לכך התורה בעדינות מרשימה. פרשת לך לך, ואיתה ההיסטוריה היהודית כולה, פותחות במילים "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). אברהם כמו מגיע אלינו משום־מקום. התורה איננה מספרת לנו על ילדותו ועל יחסיו עם בני משפחתו. איננו מתוודעים אפילו לסגולות האופי שגרמו לאלוקים לבחור דווקא בו לייסד את מה שעתיד היה להתגלות כמהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה הדתית של האנושות.

שתיקה זו של התורה היא אשר הוליכה אל המסורת המדרשית שרובנו למדנו בילדותנו, על כך שאברהם שבר את הפסילים בבית אביו. זהו אברהם המהפכן, איש ההתחלות החדשות ששלל את כל מה שאביו ייצג.
אולי רק בבגרותנו אנחנו מסוגלים לקרוא את הסיפור שוב, ולהבין את חשיבותו של הפסוק שבסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" (יא, לא). הנה כי כן, אברהם הלך מבית אביו זמן רב אחרי שהלך מארצו וממולדתו. מולדתו היא אור כשדים, בדרום עיראק של ימינו, אך מאביו הוא נפרד בחרן, סמוך לגבול סוריה־טורקיה דהיום. תרח, אבי אברהם, ליווה את בנו במחצית הראשונה של מסעו. הוא הלך עם בנו לפחות חלק מהדרך.

מה באמת קרה? יש שתי אפשרויות. הראשונה היא שאברהם קיבל את הקריאה "לך לך" כשהיה באור כשדים. אביו תרח הסכים ללכת איתו, והתכוון ללוותו עד הארץ שה' יראהו, אך לא השלים את המסע, אולי מפאת גילו. האפשרות השנייה היא שה' קרא אל אברהם כשהיה בחרן, ואם כך הרי אביו החל במסע ביוזמתו שלו כשעזב את אור כשדים. כך או כך, השסע בין אברהם לאביו היה דרמטי הרבה פחות מכפי שנראה במבט ראשון.

במקום אחר טענתי שהסיפורים במקרא מורכבים הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב. הם כתובים במתכוון כך שאנשים המצויים בשלבים שונים של צמיחתם המוסרית יבינו אותם ברבדים שונים. יש סיפור אחד על פני השטח, אך לא־פעם יש גם סיפור עומק, סיפור־נגד סמוי, שאפשר להבחין בו ולהבין אותו רק מתוך בשלות. פרקים יא־יב בבראשית הם דוגמה קלאסית לכך.
בקטנותנו אנו שומעים את הסיפור הקסום – ואכן, המעצים – על אברהם המנתץ את אלילי אביו, וקולטים את המסר שלפיו לפעמים הילד צודק וההורה טועה, בייחוד כשמדובר ברוחניות ובאמונה. רק אחרי שנים רבות אנו שומעים את האמת העמוקה הרבה יותר, הנסתרת ברשת־הסוואה של רשימת יוחסין בסוף הפרשה הקודמת: שלמעשה אברהם השלים מסע שאביו התחיל.
אפילו כשאנו חושבים שאנו בורחים מהורינו, אנחנו בעצם הולכים בנתיבם וממשיכים אותו עוד קדימה. הרבה ממה שאנו הננו שאוב ממה שהם היו.
הרב יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, הוא פרופסור בקינגס קולג' בלונדון, באוניברסיטת ניו יורק ובישיבה יוניברסיטי.
עוד בנושא קרוב אליך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il