בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עפרה מרמלשטין

גליון מס 95

האומץ לחיות עם אי וודאות

undefined

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

חשוון תשע"ו
3 דק' קריאה
במסעו הרוחני של כל אחד מאתנו יש אבני־דרך המסמנות פנייה חדה ותחילתו של מסלול חדש. נקודה שכזו במסע חיי באה לי כשהייתי תלמיד לרבנות ב"ג'וז קולג'", ושם הייתה לי הזכות ללמוד עם אחד מגדולי דורנו, הרב ד"ר נחום רבינוביץ'.
הוא ענק שבענקים: מהמעמיקים שבמומחים לרמב"ם בעידן המודרני, המתמצא בשביליה המסועפים של הספרות הרבנית כולה כמו גם כמעט בכל תחום ידע חילוני; הוא הפגין לא פעם אומץ רוחני ואינטלקטואלי, תכונה שבימינו היא נדירה במידה מעציבה.
זה לא היה אירוע מיוחד. שיעור קבוע של הרב רבינוביץ' בפרשת השבוע, שהייתה פרשת נח. הרב ציטט שני קטעים מן המדרש (מופיע ב"מדרש תנחומא בובר") על הפסוק "צֵא מִן הַתֵּבָה". הראשון: "אמר נח, 'ברשות הקדוש ברוך הוא נכנסתי (...), עכשיו אצא שלא ברשות?'. אמר לו הקדוש ברוך הוא, 'רשות אתה מבקש? הרי לך רשות: צא מן התיבה'". הקטע השני: "אמר רבי יהודה בר אילעי, אילו הייתי שם הייתי שובר את התיבה ויוצא לי משם".
הלקח הרעיוני שהרב רבינוביץ' שאב משם – הלקח היחידי האפשרי – היה שכאשר מדובר בבנייה מחודשת של עולם שחרב, אין מחַכים לקבל רשות. ה' נותן לנו רשות. ה' מצפה מאתנו שנצא לדרך. גישה זו נטועה במסורת עתיקה, שגם רש"י מזכיר בפירושו, והיא מסבירה מדוע בחר אלוהים כמייסד עמו באברהם ולא בנח. על נח אומרת התורה, "את האלוקים התהלך נח". ואילו לאברהם אומר ה' "התהלך לפני": לא איתו, כמו נח, אלא צעד אחד קדימה.
הרעיון, אם כן, איננו חידוש של המדרש – ועדיין, הדרמה והעוצמה של דברי המדרש הכו בי. קלטתי כי זהו, בעיני היהדות, חלק מהותי במושג "אמונה": בָּאמונה גלום הכוח להיות חלוץ, לעשות דבר חדש, לבחור בדרך שמעטים הולכים בה, להרהיב אל הלא־נודע. כך עשו אברהם ושרה כשהלכו להם מארצם, ממולדתם ומבית אבותיהם. כך עשו בני ישראל בימי משה, כשיצאו אל המדבר ללכת אחר עמוד אש ועמוד ענן שיַנחוּם בדרך.
האמונה היא האומץ להסתכן, מתוך ידיעה כי "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". דרושה הייתה אמונה כדי לערער על דתות העולם הקדום, בייחוד כשהתגלמו באימפריות חזקות. דרושה הייתה אמונה כדי להישאר יהודי בתרבות ההלניסטית המושכת. דרושה הייתה אמונה לרבי יהושע בן גמלא כדי לבנות כבר במאה הראשונה לספירה את מערכת חינוך החובה המקפת הראשונה בעולם; אמונה נדרשה גם לרבן יוחנן בן זכאי כדי להבין שהיהדות תוכל לקום מאפר החורבן ולהיבנות על יסודות חדשים של בתי מדרש ותרבות לימוד.
בעידן המודרני, אף כי רבים מן המוחות המזהירים ביותר בעם ישראל איבדו את אמונתם או נטשו אותה, הרפלקס העתיק שרד. קשה למצוא הסבר אחר לכך שמיעוט קטנטן באירופה ובארצות הברית העמיד מתוכו רבים מגדולי מעצביה של התודעה המודרנית. רבים מהחדשנים ספגו ביקורת, זלזול, התנגדות או התעלמות. החדשן צריך להסכין עם בדידות, להיות מוכן לכך שבמקרה הטוב לא יבינו אותו ובמקרה הגרוע ינאצו את שמו. היהודים יודעים על סמך עברם: להיות חלוץ משמעו ללכת שנים רבות במדבר, בארץ לא זרועה.
כמובן, אין מדובר בכרטיס חופשי הניתן לנו משמיים לעשות ככל העולה על רוחנו. לא כל חידוש הוא חידוש בונֶה. יש חידושים הרסניים מאוד. אבל עיקרון זה של "התהלך לפנַי", הרעיון שיוצר עולם רוצה שאנו, פאר יצירתו, נהיה יצירתיים, מקנה ליהדות את ייחודה: אין עוד כמוה להכיר בערך האדם ומהותו וכוחו היוצר.
האמונה היא האומץ להסתכן למען ה' ולמען עמו; לצאת למסע אל יעד רחוק, בידיעה שפורענויות עלולות לארוב בדרך, אך גם בידיעה שה' איתנו, נותן לנו כוח כל עוד אנו עושים רצוננו רצונו. אמונה איננה ודאות, אלא אומץ לחיות באי־ודאות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il