ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ו'
וּמֵהַמְפֻרְסָם גַּם כֵּן, שֶׁר' מֵאִיר נִתְפַּס בְּעֵת שְׁמָד מֵהַשְּׁמָדוֹת שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָּהֶם חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ לוֹ מַכִּירָיו: הֲלֹא אַתָּה מֵאִיר? וְאָמַר: אֵינִי*. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן - אֱכֹל מִזֶּה, וְהָיָה לִפְנֵיהֶם חֲזִיר, וְאָמַר לָהֶם: אֹכַל בְּרָצוֹן, וְהֶרְאָה בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ אוֹכֵל, וְלֹא אָכַל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם. וְאֵין סָפֵק שֶׁרַ' מֵאִיר אֵצֶל זֶה הַצָּנוּעַ* הַיּוֹדֵעַ אֲמִתַּת הַתּוֹרָה - גּוֹי, שֶׁכָּךְ כָּתַב, שֶׁמִּי שֶׁהוּא גּוֹי בַּגָּלוּי וּבַסֵּתֶר יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי הוּא כְּגוֹי, מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדַת הָאֵל אֶצְלוֹ בַּגָּלוּי וּבַסֵּתֶר, וְהִסְתִּיר אוֹתָהּ רַ' מֵאִיר.
ר' אליעזר הראה כאילו מאמין במינות
וּמֵהַמְפֻרְסָם גַּם כֵּן, שֶׁרַ' אֱלִיעֶזֶר נִתְפַּס לַמִּינוּת, אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר קָשָׁה מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְזֶה, שֶׁהַמִּינִים - יַכְרִיתֵם ה' - יִתְלוֹצְצוּ בַּדָּתוֹת וְיֹאמְרוּ: אֱוִיל הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן, מְשֻׁגָּע הַלָּמֵד אוֹתָן, וְהֵם יְבַטְּלוּ* הַנְּבוּאָה לְגַמְרֵי. וְהָיָה רַ' אֱלִיעֶזֶר יָדוּעַ וְגָדוֹל בַּחָכְמוֹת, וְהָיָה נִכְבָּד מְאֹד אֵצֶל הַמִּינִים לִשְׁלֵמוּת חָכְמָתוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: אֵיךְ תִּהְיֶה בְּמַדְרֵגַת הַחָכְמָה, וְתַאֲמִין בַּתּוֹרָה וְתֵלֵךְ אַחֲרֶיהָ? וְעָנָה אוֹתָם דָּבָר שֶׁהִבְהִילָם, וְהֶרְאָה לָהֶם כְּאִלּוּ הוּא מַאֲמִין אֱמוּנָתָם, וְהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בַּמַּעֲנֶה הַהוּא אֱמוּנַת הָאֱמֶת, לֹא זוּלָתוֹ*. וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה הוּא בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "מַעֲשֶׂה בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִתְפַּשׂ* לַמִּינוּת, וְהֶעֱלָהוּ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לַבִּירָה. אָמַר לוֹ: זָקֵן כָּמוֹךָ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. חָשַׁב אוֹתוֹ הֶגְמוֹן שֶׁעָלָיו הוּא אוֹמֵר, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: רַבִּי, הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתֶּם בִּי, אַף אֲנִי הָיִיתִי תָּמֵהַּ לוֹמַר: אֶפְשָׁר שֶׁזָּקֵן זֶה טָעָה אַחַר דְּבָרִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: דִּימוֹס*, הֲרֵי אַתָּה פָּטוּר" (מדרש קהלת א, ג). הִנֵּה נִתְבָּאֵר כִּי רַ' אֱלִיעֶזֶר הֶרְאָה לַהֶגְמוֹן שֶׁהוּא מִין, וְלִבּוֹ מָסוּר לַשָּׁמַיִם. וּמִינוּת גְּדוֹלָה מֵעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּכֹל הַתַּלְמוּד. וְאֵין סָפֵק שֶׁרַ' אֱלִיעֶזֶר אֵצֶל זֶה הַכָּשֵׁר* - פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב בְּחִבּוּרוֹ. וְהַשְּׁמָד הַזֶּה שֶׁאָנוּ בּוֹ, אֵין נִרְאֶה מִמֶּנּוּ שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא שֶׁנַּאֲמִין מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים לְבַד. וּכְבָר נִתְאַמֵּת אֶצְלָם שֶׁאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ בְּשׁוּם פָּנִים, אֶלָּא שֶׁנְּרַמֶּה בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ (על פי תהלים עח, לו).
ישראל בימי נבוכדנצר
וְיָדוּעַ הוּא מַה שֶּׁקָּרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, וְשֶׁכֹּל מִי שֶׁהָיָה בְּבָבֶל סָגַד לַצֶּלֶם מִלְּבַד חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ה' יִתְעַלֶּה: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב" (ישעיה כט, כב), וְאוּלַי הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר* הָיוּ בִּכְלַל מִי שֶׁסָּגַד אִם הָיוּ שָׁם בְּבָבֶל, וְאוּלָם לֹא רָאִינוּ מֵעוֹלָם מִי שֶׁקְּרָאָם לֹא רְשָׁעִים וְלֹא גּוֹיִם וְלֹא פְּסוּלֵי עֵדוּת, וְלֹא חָשַׁב ה' יִתְעַלֶּה עֲלֵיהֶם עֲווֹן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אֲנוּסִים. וְכָךְ אָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "הֵם עָשׂוּ לְפָנִים*, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְפָנִים בִּימֵי הָמָן" (מגילה יב ע"א). וְאוּלָם הָאִישׁ הַזֶּה, אֵין סָפֵק שֶׁהוּא תּוֹפֵשׂ* עַל ה' יִתְעַלֶּה שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם לְפָנִים, וְלֹא הֶאֱבִיד אוֹתָם עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא פִּרְסְמוּ עֲבוֹדַת ה', כְּאָמְרוֹ: "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ, חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה?" וְגוֹ' (ישעיה מט, ה).
ישראל בימי יוון
וְיָדוּעַ הוּא גַּם כֵּן מַה שֶּׁקָּרָה לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה מִגְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, וּמִכְּלָלָן שֶׁלֹּא יִסְגֹּר אָדָם פֶּתַח בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בַּסֵּתֶר, וְרַבִּים כָּאֵלֶּה, וְעִם כֹּל זֶה לֹא קְרָאוּם הַחֲכָמִים ע"ה לֹא גּוֹיִם וְלֹא רְשָׁעִים, אֶלָּא צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים* בַּעֲדָם, וְסִדְּרוּ בַּתְּפִלָּה בִּימֵי חֲנֻכָּה: "עַל הַנִּסִּים" וְכוּ' עַד "וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים".
___________________________________
אֵינִי – אני לא מאיר. הַצָּנוּעַ וכו' – אותו חכם שהרמב"ם סותר את דבריו. יְבַטְּלוּ וכו' – שוללים את מציאות הנבואה. זוּלָתוֹ – דבר אחר. שֶׁנִתְפַּשׂ – תפסו אותו אנשיהם. דִּימוֹס – לשון שחרור וזכאות בדין. הַכָּשֵׁר – אותו החכם. הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר – תלמידי חכמים שגלו מירושלים בגלות יהויכין. לְפָנִים – רק בצד החיצוני. תּוֹפֵשׂ – חושב שה' עשה לא כראוי. מִתְחַנְּנִים – מתפללים.
ביאורים
לאחר שהסביר הרמב"ם את חומרת לשונו של הקנאי, הוא פונה כעת לשלול את טענתו שלפיה יהודי המסתיר דתו מחמת אונס נחשב גוי, רשע ופסול לעדות.
ראשית הוא מביא שתי דוגמאות מגדולי ישראל שהסתירו את יהדותם – ר' מאיר שעשה עצמו כאוכל חזיר, ור' אליעזר שדיבר דברים שהתפרשו אצל המינים כדברי כפירה. ישנם מצבים בחיים שבהם אי אפשר ללכת בדרך הישרה והפשוטה. נתבע מאיתנו לאזן בין אידאלים גדולים שמתנגשים, ולמצוא את הנתיב הנכון לפסוע בו, גם אם זה נתיב עקלקל ומפותל.
מצד אחד, אין ספק שמסירות הנפש על רצונו של ה' היא אבן יסוד באמונת ישראל. כל חיינו אנו מצווים 'ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך' [ברכות נד.], ועקֵדת יצחק היא נר לרגלינו. מאידך, הציווי ' וחי בהם ' [ויקרא יח, ה] מצווה אותנו לקדש את שם ה' דווקא בחיים, גם כאשר זה בא על חשבון קיום מצוות.
מהו האיזון הנכון? הרמב"ם ילמדנו זאת בהמשך האיגרת, אך העיקרון הוא שאין לקנא קנאות אוטומטית ומוחלטת, בלא התבוננות ושימת לב. דרושה ראייה עמוקה שחודרת את השטחיות, ואינה רואה רק את הצד החיצוני ומשווה בין חוטא מרצון לאנוס.
במקרה שבו עוסק הרמב"ם אין צורך למסור את הנפש, כפי שיפרט בהמשך. רצון ה' במצב זה הוא לקדש את שם ה' דווקא בחיים. זהו רצונו.
שנית , מביא הרמב"ם שתי דוגמאות שבהם גזרו גזֵרות על ישראל ומנעו מהם לקיים תורה ומצוות. בשתי הדוגמאות לא מצינו שה' או חז"ל כינו את ישראל שבדורות ההם גויים או רשעים. כאשר ישראל לא מקיימים מצוות מתוך אונס אין זה דומה כלל לעבֵרה מרצון. 'רחמנא לבא בעי' – עיקר רצונו של ה' הוא שנרומם את רצוננו, ואילו החטא באונס אינו מבטא רצון שלילי אלא מציאות חיצונית קשה. ייתכן אף מצב שבו יהודי יבצע עבֵרה מתוך אונס, ובכל זאת ייקרא 'צדיק גמור'.
הרחבות
מי שלא מוסר את נפשו על קידוש השם – אינו רשע
הֵם עָשׂוּ לְפָנִים, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְפָנִים בִּימֵי הָמָן. נבוכדנצר הרשע גזר שמי שלא ישתחווה לפסל ייהרג. במצב כזה חובה על כל יהודי למסור את נפשו להריגה ולא לעבוד עבודה זרה. ואם "נהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם כדניאל חנניה מישאל ועזריה... ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן" [רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, ד]. לעומת זאת אם "עבר מפני האונס ולא נהרג, לא היטיב לעשות והוא מחלל שם שמים באונס... ולא נקרא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות ... אלא שהוא לא קיים מצות קידוש השם" [איגרת השמד לקמן (ראה יום כג כסלו), וכעין זה בהלכות יסודי התורה שם].
בדורו של נבוכדנצר רוב העם השתחוו לפסל, ורק חנניה, מישאל ועזריה קידשו את השם ומסרו את נפשם. הגמרא אומרת שכעונש על כך שעם ישראל חיללו את שם ה' ולא מסרו את נפשם, נגזרה עליהם מיתה בימי המן. אולם כשם שבלִבם האמינו עם ישראל בה' ורק כלפי חוץ עבדו עבודה זרה, כך גם הקב"ה לא התכוון באמת להמית את עם ישראל בימי המן, אלא הגזֵרה הייתה רק כלפי חוץ ומלכתחילה עמדה להתבטל [מגילה יב.]. המהרש"א מסביר שסיבת הגזֵרה הייתה כדי "לייראם שראוים לכליה, שידאגו שיעשו תשובה על ידי כך" [מהרש"א חידושי אגדות, מגילה יב.]. מדברי המהרש"א אנו לומדים שה' אינו מעניש את עם ישראל כנקמה על חטאיהם, אלא גוזר עליהם גזירות כדי לעורר אותם להיטיב את מעשיהם ולחזור בתשובה.
דברי הרמב"ם והמהרש"א מבוססים על ההנחה שהפסל שעשה נבוכדנצר היה עבודה זרה, ולכן עם ישראל היו חייבים למסור את נפשם. אולם לדעת התוספות הפסל לא היה עבודה זרה אלא רק אנדרטת כבוד למלך. לכן עם ישראל לא היו מצווים כלל למסור את נפשם, וחנניה, מישאל ועזריה נהגו במנהג חסידות [תוספות, עבודה זרה ג.]. על פי שיטתם אי אפשר להביא ראיה מדורו של נבוכדנצר לכך שאדם שמשתחווה לפסל וליבו לשמים אינו נקרא רשע, כיוון שלדעתם פסל זה לא היה עבודה זרה.
לעילוי נשמת אמו"ר משה יצחק בן מנחם מנדל ז"ל
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
