ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
וּמֵהַמְפֻרְסָם גַּם כֵּן, שֶׁר' מֵאִיר נִתְפַּס בְּעֵת שְׁמָד מֵהַשְּׁמָדוֹת שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָּהֶם חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ לוֹ מַכִּירָיו: הֲלֹא אַתָּה מֵאִיר? וְאָמַר: אֵינִי*. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן - אֱכֹל מִזֶּה, וְהָיָה לִפְנֵיהֶם חֲזִיר, וְאָמַר לָהֶם: אֹכַל בְּרָצוֹן, וְהֶרְאָה בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ אוֹכֵל, וְלֹא אָכַל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם. וְאֵין סָפֵק שֶׁרַ' מֵאִיר אֵצֶל זֶה הַצָּנוּעַ* הַיּוֹדֵעַ אֲמִתַּת הַתּוֹרָה - גּוֹי, שֶׁכָּךְ כָּתַב, שֶׁמִּי שֶׁהוּא גּוֹי בַּגָּלוּי וּבַסֵּתֶר יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי הוּא כְּגוֹי, מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדַת הָאֵל אֶצְלוֹ בַּגָּלוּי וּבַסֵּתֶר, וְהִסְתִּיר אוֹתָהּ רַ' מֵאִיר.
ר' אליעזר הראה כאילו מאמין במינות
וּמֵהַמְפֻרְסָם גַּם כֵּן, שֶׁרַ' אֱלִיעֶזֶר נִתְפַּס לַמִּינוּת, אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר קָשָׁה מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְזֶה, שֶׁהַמִּינִים - יַכְרִיתֵם ה' - יִתְלוֹצְצוּ בַּדָּתוֹת וְיֹאמְרוּ: אֱוִיל הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן, מְשֻׁגָּע הַלָּמֵד אוֹתָן, וְהֵם יְבַטְּלוּ* הַנְּבוּאָה לְגַמְרֵי. וְהָיָה רַ' אֱלִיעֶזֶר יָדוּעַ וְגָדוֹל בַּחָכְמוֹת, וְהָיָה נִכְבָּד מְאֹד אֵצֶל הַמִּינִים לִשְׁלֵמוּת חָכְמָתוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: אֵיךְ תִּהְיֶה בְּמַדְרֵגַת הַחָכְמָה, וְתַאֲמִין בַּתּוֹרָה וְתֵלֵךְ אַחֲרֶיהָ? וְעָנָה אוֹתָם דָּבָר שֶׁהִבְהִילָם, וְהֶרְאָה לָהֶם כְּאִלּוּ הוּא מַאֲמִין אֱמוּנָתָם, וְהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בַּמַּעֲנֶה הַהוּא אֱמוּנַת הָאֱמֶת, לֹא זוּלָתוֹ*. וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה הוּא בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "מַעֲשֶׂה בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִתְפַּשׂ* לַמִּינוּת, וְהֶעֱלָהוּ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לַבִּירָה. אָמַר לוֹ: זָקֵן כָּמוֹךָ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. חָשַׁב אוֹתוֹ הֶגְמוֹן שֶׁעָלָיו הוּא אוֹמֵר, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: רַבִּי, הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתֶּם בִּי, אַף אֲנִי הָיִיתִי תָּמֵהַּ לוֹמַר: אֶפְשָׁר שֶׁזָּקֵן זֶה טָעָה אַחַר דְּבָרִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: דִּימוֹס*, הֲרֵי אַתָּה פָּטוּר" (מדרש קהלת א, ג). הִנֵּה נִתְבָּאֵר כִּי רַ' אֱלִיעֶזֶר הֶרְאָה לַהֶגְמוֹן שֶׁהוּא מִין, וְלִבּוֹ מָסוּר לַשָּׁמַיִם. וּמִינוּת גְּדוֹלָה מֵעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּכֹל הַתַּלְמוּד. וְאֵין סָפֵק שֶׁרַ' אֱלִיעֶזֶר אֵצֶל זֶה הַכָּשֵׁר* - פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב בְּחִבּוּרוֹ. וְהַשְּׁמָד הַזֶּה שֶׁאָנוּ בּוֹ, אֵין נִרְאֶה מִמֶּנּוּ שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא שֶׁנַּאֲמִין מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים לְבַד. וּכְבָר נִתְאַמֵּת אֶצְלָם שֶׁאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ בְּשׁוּם פָּנִים, אֶלָּא שֶׁנְּרַמֶּה בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ (על פי תהלים עח, לו).
ישראל בימי נבוכדנצר
וְיָדוּעַ הוּא מַה שֶּׁקָּרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, וְשֶׁכֹּל מִי שֶׁהָיָה בְּבָבֶל סָגַד לַצֶּלֶם מִלְּבַד חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ה' יִתְעַלֶּה: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב" (ישעיה כט, כב), וְאוּלַי הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר* הָיוּ בִּכְלַל מִי שֶׁסָּגַד אִם הָיוּ שָׁם בְּבָבֶל, וְאוּלָם לֹא רָאִינוּ מֵעוֹלָם מִי שֶׁקְּרָאָם לֹא רְשָׁעִים וְלֹא גּוֹיִם וְלֹא פְּסוּלֵי עֵדוּת, וְלֹא חָשַׁב ה' יִתְעַלֶּה עֲלֵיהֶם עֲווֹן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אֲנוּסִים. וְכָךְ אָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "הֵם עָשׂוּ לְפָנִים*, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְפָנִים בִּימֵי הָמָן" (מגילה יב ע"א). וְאוּלָם הָאִישׁ הַזֶּה, אֵין סָפֵק שֶׁהוּא תּוֹפֵשׂ* עַל ה' יִתְעַלֶּה שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם לְפָנִים, וְלֹא הֶאֱבִיד אוֹתָם עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא פִּרְסְמוּ עֲבוֹדַת ה', כְּאָמְרוֹ: "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ, חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה?" וְגוֹ' (ישעיה מט, ה).
ישראל בימי יוון
וְיָדוּעַ הוּא גַּם כֵּן מַה שֶּׁקָּרָה לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה מִגְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, וּמִכְּלָלָן שֶׁלֹּא יִסְגֹּר אָדָם פֶּתַח בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בַּסֵּתֶר, וְרַבִּים כָּאֵלֶּה, וְעִם כֹּל זֶה לֹא קְרָאוּם הַחֲכָמִים ע"ה לֹא גּוֹיִם וְלֹא רְשָׁעִים, אֶלָּא צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים* בַּעֲדָם, וְסִדְּרוּ בַּתְּפִלָּה בִּימֵי חֲנֻכָּה: "עַל הַנִּסִּים" וְכוּ' עַד "וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים".
___________________________________
אֵינִי – אני לא מאיר. הַצָּנוּעַ וכו' – אותו חכם שהרמב"ם סותר את דבריו. יְבַטְּלוּ וכו' – שוללים את מציאות הנבואה. זוּלָתוֹ – דבר אחר. שֶׁנִתְפַּשׂ – תפסו אותו אנשיהם. דִּימוֹס – לשון שחרור וזכאות בדין. הַכָּשֵׁר – אותו החכם. הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר – תלמידי חכמים שגלו מירושלים בגלות יהויכין. לְפָנִים – רק בצד החיצוני. תּוֹפֵשׂ – חושב שה' עשה לא כראוי. מִתְחַנְּנִים – מתפללים.
ביאורים
לאחר שהסביר הרמב"ם את חומרת לשונו של הקנאי, הוא פונה כעת לשלול את טענתו שלפיה יהודי המסתיר דתו מחמת אונס נחשב גוי, רשע ופסול לעדות.
ראשית הוא מביא שתי דוגמאות מגדולי ישראל שהסתירו את יהדותם – ר' מאיר שעשה עצמו כאוכל חזיר, ור' אליעזר שדיבר דברים שהתפרשו אצל המינים כדברי כפירה. ישנם מצבים בחיים שבהם אי אפשר ללכת בדרך הישרה והפשוטה. נתבע מאיתנו לאזן בין אידאלים גדולים שמתנגשים, ולמצוא את הנתיב הנכון לפסוע בו, גם אם זה נתיב עקלקל ומפותל.
מצד אחד, אין ספק שמסירות הנפש על רצונו של ה' היא אבן יסוד באמונת ישראל. כל חיינו אנו מצווים 'ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך' [ברכות נד.], ועקֵדת יצחק היא נר לרגלינו. מאידך, הציווי ' וחי בהם ' [ויקרא יח, ה] מצווה אותנו לקדש את שם ה' דווקא בחיים, גם כאשר זה בא על חשבון קיום מצוות.
מהו האיזון הנכון? הרמב"ם ילמדנו זאת בהמשך האיגרת, אך העיקרון הוא שאין לקנא קנאות אוטומטית ומוחלטת, בלא התבוננות ושימת לב. דרושה ראייה עמוקה שחודרת את השטחיות, ואינה רואה רק את הצד החיצוני ומשווה בין חוטא מרצון לאנוס.
במקרה שבו עוסק הרמב"ם אין צורך למסור את הנפש, כפי שיפרט בהמשך. רצון ה' במצב זה הוא לקדש את שם ה' דווקא בחיים. זהו רצונו.
שנית , מביא הרמב"ם שתי דוגמאות שבהם גזרו גזֵרות על ישראל ומנעו מהם לקיים תורה ומצוות. בשתי הדוגמאות לא מצינו שה' או חז"ל כינו את ישראל שבדורות ההם גויים או רשעים. כאשר ישראל לא מקיימים מצוות מתוך אונס אין זה דומה כלל לעבֵרה מרצון. 'רחמנא לבא בעי' – עיקר רצונו של ה' הוא שנרומם את רצוננו, ואילו החטא באונס אינו מבטא רצון שלילי אלא מציאות חיצונית קשה. ייתכן אף מצב שבו יהודי יבצע עבֵרה מתוך אונס, ובכל זאת ייקרא 'צדיק גמור'.
הרחבות
מי שלא מוסר את נפשו על קידוש השם – אינו רשע
הֵם עָשׂוּ לְפָנִים, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְפָנִים בִּימֵי הָמָן. נבוכדנצר הרשע גזר שמי שלא ישתחווה לפסל ייהרג. במצב כזה חובה על כל יהודי למסור את נפשו להריגה ולא לעבוד עבודה זרה. ואם "נהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם כדניאל חנניה מישאל ועזריה... ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן" [רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, ד]. לעומת זאת אם "עבר מפני האונס ולא נהרג, לא היטיב לעשות והוא מחלל שם שמים באונס... ולא נקרא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות ... אלא שהוא לא קיים מצות קידוש השם" [איגרת השמד לקמן (ראה יום כג כסלו), וכעין זה בהלכות יסודי התורה שם].
בדורו של נבוכדנצר רוב העם השתחוו לפסל, ורק חנניה, מישאל ועזריה קידשו את השם ומסרו את נפשם. הגמרא אומרת שכעונש על כך שעם ישראל חיללו את שם ה' ולא מסרו את נפשם, נגזרה עליהם מיתה בימי המן. אולם כשם שבלִבם האמינו עם ישראל בה' ורק כלפי חוץ עבדו עבודה זרה, כך גם הקב"ה לא התכוון באמת להמית את עם ישראל בימי המן, אלא הגזֵרה הייתה רק כלפי חוץ ומלכתחילה עמדה להתבטל [מגילה יב.]. המהרש"א מסביר שסיבת הגזֵרה הייתה כדי "לייראם שראוים לכליה, שידאגו שיעשו תשובה על ידי כך" [מהרש"א חידושי אגדות, מגילה יב.]. מדברי המהרש"א אנו לומדים שה' אינו מעניש את עם ישראל כנקמה על חטאיהם, אלא גוזר עליהם גזירות כדי לעורר אותם להיטיב את מעשיהם ולחזור בתשובה.
דברי הרמב"ם והמהרש"א מבוססים על ההנחה שהפסל שעשה נבוכדנצר היה עבודה זרה, ולכן עם ישראל היו חייבים למסור את נפשם. אולם לדעת התוספות הפסל לא היה עבודה זרה אלא רק אנדרטת כבוד למלך. לכן עם ישראל לא היו מצווים כלל למסור את נפשם, וחנניה, מישאל ועזריה נהגו במנהג חסידות [תוספות, עבודה זרה ג.]. על פי שיטתם אי אפשר להביא ראיה מדורו של נבוכדנצר לכך שאדם שמשתחווה לפסל וליבו לשמים אינו נקרא רשע, כיוון שלדעתם פסל זה לא היה עבודה זרה.
לעילוי נשמת אמו"ר משה יצחק בן מנחם מנדל ז"ל
מהפרי ועד הגאולה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מה אכפת לך?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
למה ללמוד גמרא?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
אנחנו קודש למענך
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
התשובות לשאלות הגדולות שבחיים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
