איגרת תימן חלק ז' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
איגרת תימן

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

התגברות האומות על ישראל
וְכֵן הִנְהִיג ה' עִמָּנוּ מֵאָז, אֵין זְמָן שֶׁלֹּא יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ שְׁמָד וָרֹגֶז, וְאַחַר כֵּן יְסִירֵהוּ ה'. אָמַר דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה, מְסַפֶּרֶת הִתְגַּבְּרוּת הָאֻמּוֹת עָלֶיהָ מֵרֵאשִׁית עִנְיָנָהּ, וְעִם כֹּל זֶה לֹא יוּכְלוּ לְאַבְּדָהּ, עִם רֹב מַה שֶּׁיְּנַגְּעוּהָ בִּשְׁמָדִים וּגְזֵרוֹת, אָמַר: "רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ לִי" (תהלים קכט, ב).

השמד בימי נבוכדנצר ויוון
וְאַתֶּם, אַחֵינוּ, דְּעוּ, שֶׁבִּזְמַן נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע הִכְרִיחַ בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא נִצַּל מִן הַנִּמְצָאִים רַק חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וְאַחַר כֵּן אִבְּדוֹ ה' יִתְעַלֶּה, וְאִבֵּד נִמּוּסוֹ*, וְשָׁבָה הָאֱמֶת כַּאֲשֶׁר הָיְתָה. וְכֵן בְּבַיִת שֵׁנִי, בְּעֵת תִּגְבֹּרֶת מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה, גָּזְרוּ שְׁמָדוֹת עֲצוּמוֹת וְקָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְאַבֵּד הַתּוֹרָה לְפִי מַחְשַׁבְתָּם, וְהִכְרִיחוּם לְחַלֵּל שַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ בְּנֵיהֶם, וְשֶׁיִּכְתֹּב כֹּל אֶחָד וְאֶחָד בְּבִגְדוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק בה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָחֹק* עַל קֶרֶן שׁוֹרוֹ כֵּן וְאָז יַחְרֹשׁ בּוֹ. וְהִתְמִיד כֵּן כַּחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְאַחַר כֵּן אִבֵּד ה' מַלְכוּתָם וְנִמּוּסָם יַחַד. וּבְכֹל זְמָן יֹאמְרוּ חֲכָמִים: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ וָכָךְ גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן יְבַטְּלֵהוּ ה' וִיסִירֵהוּ בְּסוּר מְחַדְּשׁוֹ. וְכֵן אָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "שְׁמָדָא* עֲבִיד דְּבָטִיל" (כתובות ג ע"ב).

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

15 - איגרת תימן חלק ו'

16 - איגרת תימן חלק ז'

17 - איגרת תימן חלק ח'

טען עוד

בסוף יתגברו ישראל
וּכְבָר יִעֵד ה' יִתְעַלֶּה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁזַּרְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיַּשְׁפִּילוּם הָאֻמּוֹת וִינַצְּחוּם - הֵם יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרֵיהֶם. אָמַר יִתְעַלֶּה: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁהֵם עִם הֱיוֹתָם שְׁפָלִים כֶּעָפָר, מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל לַכֹּל - לַסּוֹף יְנַצְּחוּ וְיִגְבְּרוּ. וְעוֹד, עַל צַד הַמָּשָׁל, שֶׁהֶעָפָר בַּסּוֹף יַעֲלֶה עַל דּוֹרְכוֹ* וְיִשָּׁאֵר אַחֲרָיו. וּכְבָר בֵּאֵר יְשַׁעְיָהוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהוֹדִיעָנוּ מִפִּי ה', שֶׁזֹּאת הָאֻמָּה בִּזְמַן הַגָּלוּת, כֹּל מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְנַצְּחָהּ וּלְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ – תַּעֲלֶה* הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ, גַּם יָכוֹל יוּכַל, וְלַסוֹף יַעַזְרָהּ ה' וְיִרְפָּא מַחַץ מַכָּתָה*. אָמַר: "חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי, הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי, כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי" (ישעיה כא, ב).

הבטחת ה' שלא נאבד
וּכְבָר עָרַב לָנוּ ה' יִתְעַלֶּה עַל יְדֵי נְבִיאָיו, שֶׁלֹּא נֹאבַד וְלֹא נִכְלֶה, וְלֹא נֶחְדַּל מִהְיוֹת אֻמָּה חֲשׁוּבָה וּמְעֻלָּה, וּכְמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בִּטּוּל מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה - כֵּן לֹא יִתָּכֵן אֲבֵדָתֵנוּ מִן הָעוֹלָם. אָמַר: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" (מלאכי ג, ו). וְכֵן בִּשְּׂרָנוּ וְהִבְטִיחָנוּ, יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ, כִּי מִן הַנִּמְנָע אֶצְלוֹ שֶׁיִּמְאַס בָּנוּ כֻּלָּנוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּמְרֶה אֶת פִּיו וְנַעֲבֹר עַל מִצְווֹתָיו. אָמַר: "כֹּה אָמַר ה', אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה'" (ירמיה לא, לו). וּבָזֶה עַצְמוֹ הִקְדִּים לְהוֹדִיעֵנוּ בַּתּוֹרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, אָמַר: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" וְגוֹ' (ויקרא כו, מד).
___________________________________
נִמּוּסוֹ – דתו. וְיָחֹק – יחקוק. שְׁמָדָא וכו' – גזירת שמד עשויה שתתבטל. יַעֲלֶה עַל דּוֹרְכוֹ – יצליח יותר מהאדם הדורך עליו. תַּעֲלֶה – תצליח. מַחַץ מַכָּתָה – מה שמחצה המכה.

ביאורים
הרמב"ם ממשיך לבסס ולהראות שכל משברי ישראל כבר נובאו ונצפו מראש בפי נביאי ישראל, ויחד אִתם נובאה גם עליית ישראל והתגברותם על כל המשברים האלו.
הרמב"ם מביא לדוגמה שתי תקופות קשות שהיו בעם ישראל מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית, ולמרות קושיין הגדול, שממש השפיל את ישראל עד עפר, בסופו של דבר מלכות הגויים ההיא אבדה ועם ישראל חי. האחת היא מלכות נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש, הגלה את ישראל, וחייב את כל עם ישראל להשתחוות לצלם, והשנייה היא מלכות יוון, שבמשך חמישים ושתיים שנים מנעה מישראל לשמור את דתם, בנסיון להעבירם לדת יוון – אך בלא הצלחה.
הרמב"ם מפרש את דברי ה' אל אברהם – "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ",– כמשל לתהליך שבו בתחילה יהיו ישראל בצרות ובתחתית, כמו העפר, אך בסופו הם יישארו ויתקיימו ויגברו על אויביהם, כמו העפר שבסוף מכסה את האדם שדרך עליו.
וכן ניבא הנביא ישעיה: "חזות קשות הוגד לי", שאף על פי שאויבי ישראל יצליחו לגבור על ישראל ויקשו עליהם, יהיה זה רק זמני, ולבסוף ישראל יישארו ויגברו: "כל אנחתה השבתי", כלומר – כל אנחות ישראל מהצער יושבתו ויופסקו.
הנביא מלאכי גם ניבא – לא רק שנגבר אלא שלעולם נישאר ולא נחדל מהיות אומה חשובה, וכן גם נישאר במדרגתנו, בדיוק כמו שה' לא משתנה ומציאותו אינו יכול להיבטל כך גם אנו לא: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".
הנביא ירמיה הוסיף שאף בזמנים אלו של צרות ועול הגויים, וגם בזמנים שיש רבים בתוך עם ישראל שנכשלים בעוונות, שאפשר היה לחשוב שישראל הם דחויים לגמרי מלפני ה', אין זה כך: "אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ". דבר זה כבר נאמר בתורה בפי משה רבנו: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". אהבת ה' לעם ישראל קיימת לעולם ואינה נפסקת גם בזמנים של הירידה היותר גדולה.

הרחבות
הקשר של עם ישראל לקדוש ברוך הוא
וּכְמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בִּטּוּל מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה – כֵּן לֹא יִתָּכֵן אֲבֵדָתֵנוּ מִן הָעוֹלָם. הרמב"ם, המלמדנו להתרחק מכל חשש וקצה של הגשמה ("חמישה נקראין מינים... והאומר שיש שם ריבון אלא שהוא גוף ובעל תמונה" [הלכות תשובה ג, ז]), אומר כאן דבר כמעט בלתי נתפס – שהקיום של עם ישראל כאומה נבחרת לקב"ה, תלוי בעצם הקיום של הקב"ה עצמו, וכמו שהוא לא יעבור מהעולם – כך ישראל! הרמב"ם 'נאלץ' להסביר את העיקרון הזה בצורה כל-כך חריפה, כיוון שבתקופתו הנושא היה לא מפורסם לאנשים הפשוטים.
נוסף על המקורות שהרמב"ם מביא אצלנו, אפשר למצוא בדברי הנביא יחזקאל על הקשר העמוק בין הקב"ה לישראל: "בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ... וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם... וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם... וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ . וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלוֹהִים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם . וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם..." [יחזקאל לו]. הפרק מספר על החזרה לארץ ישראל והגאולה, ומדגיש שוב ושוב שהיא תבוא רק בעקבות חילול שם ה' הנורא שנוצר בעקבות המצב שעם ישראל נמצא בגלות – ולא בזכותם של ישראל. הנחת היסוד העומדת בשורש נבואתו של יחזקאל היא שעם ישראל מייצג את שם ה', ואין שום אפשרות מצד הקב"ה להחליף את עם ישראל באומה אחרת. הקשר מובע באופן כל-כך חזק עד שמרוב עֹצמתו של איחוד האלוהות עִם עַם ישראל , ה' כביכול נאלץ לגאול את עם ישראל, כדי להפסיק את המצב של חילול שמו.

לעילוי נשמת יהודה בן בנימין זאב הכהן ז"ל

איגרת תימן